הוא היה אז ילד בן עשר וחצי, עם שיער שחור ועיניים כחולות וחיוך ממיס. ואז, ברגע אחד, איבד את כל עולמו. את אבא משה ואח שלו תומר ואת סבא זאביק וסבתא רותי ואת אסף הבן־דוד. הוא עצמו התעוור ונפצע קשה מאוד בכל גופו.
ילד שריגש מדינה שלמה.
לפני כחודש סיים אורָן אלמוג שירות של שנתיים בצה"ל ובשירות הלאומי, שבמסגרתו מילא תפקיד רגיש בחיל המודיעין והתנדב בעמותת "אתגרים". שירות מורכב, יוצא דופן, עם אתגרים לא פשוטים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"אני בחרתי בחיים", הוא אומר. "נכון, אני לא רואה, ואיבדתי את האנשים הכי קרובים אלי. אבל גם הרווחתי לא מעט בגלל הפציעה שלי. זכיתי להיות אלוף בשיט, לשרת בתפקיד מעניין ומאתגר מאוד בחיל המודיעין, להשתתף באירועים ענקיים בחו"ל לטובת צה"ל והמדינה, לפגוש אנשים מרתקים, ולחוות רגעים ומקומות מזווית אחרת לגמרי, דווקא בגלל שאני עיוור.
"היתה לי אפשרות להתייאש ולהיות מריר ומתוסכל, אבל זה לא אני. מייד אחרי הפציעה החלטתי לחיות הכי קרוב לחיים שהיו יכולים להיות לי בתור ילד רגיל. בשירות הצבאי הרגשתי שאני מגשים את החלום. זה כל כך הרבה בשבילי. לא אוותר על החיים האלה אפילו לשנייה".
האב משה אלמוג ז"ל עם הילדים עדי (מימין), אורן ותומר ז"ל
"תמיד יש מבוכה"
לפני כשנתיים הוא עמד בפני צומת דרכים. להתנדב לצבא, עם כל הקושי האדיר והמגבלות הגופניות הקשות, או לפנות ולחפש כיוונים אחרים בחיים.
לא היה לו ספק לרגע אחד.
"היה לי חשוב מאוד להתגייס, ויותר מזה - לעשות תפקיד משמעותי בצבא. לשרת ולתרום לביטחון המדינה, אחרי מה שאני עברתי בתור ילד. חיפשו לי תפקיד וחיל שיתאימו לי, וככה הגעתי למודיעין".
בינואר 2012 הגיע אורן ללשכת הגיוס בחיפה, עם אמא שלו אורלי. קצינה ליוותה אותו לבקו"ם בתל השומר וסייעה לו בשרשרת החיול, בדרך לטירונות המתנדבים בת השבוע. אורן התחיל את הפרק החדש בחייו.
"בכל מקום חדש שאני מגיע אליו יש זמן הסתגלות הדדי ביני לבין האנשים האחרים שנמצאים איתי. מבוכה ראשונית כזאת. אני יודע שאני שונה, ובכל מקום שאני מגיע, זה מעורר עניין.
"החיילים שהיו איתי בטירונות לא לגמרי ידעו איך לגשת אלי, מה מותר לשאול אותי, על מה מותר לדבר איתי. ותמיד יש גם את עניין ההתנהלות הפיזית בשטח. מייד אחרי הפציעה סיגלתי לעצמי כלל: אני מתנהל לבד, בלי עזרה של מלווה. בבית הספר שבו למדתי, הריאלי בחיפה, לא היתה לי סייעת צמודה. זה מצריך משני הצדדים מאמץ, אבל זה גם מְחבר.
"אז בטירונות הייתי צריך לשים יד על כתף של אחד החיילים ולבקש ממנו שיביא אותי למגרש המסדרים או לחדר האוכל. הטירונות עברה בקלות יחסית, כי בכל יום יצאנו הביתה, וזה היה קצר".
אחרי הטירונות יצא אורן לקורס מודיעין של שבעה שבועות בבסיס ההדרכה של חיל המודיעין בגלילות, וזאת היתה הפעם השנייה בתוך שבוע שהיה צריך להתחיל הכל מהתחלה. אנשים חדשים, מבוכה, היכרות. "כן, אני אורן, ואני עיוור במאה אחוז ולא רואה כלום, ואיבדתי את כל המשפחה בפיגוע במסעדת 'מקסים'.
"הייתי חייב ללמד את עצמי איך להסתדר. פיתחתי טכניקה של טרמפים בתוך הבסיס: הייתי נעמד מחוץ לחדר שלי, שומע אנשים מדברים לידי, ושואל אותם בנימוס אם הם יכולים לקחת אותי לחדר האוכל, למשרד, לשירותים. זה לא היה תמיד נוח ולפעמים לא נעים לבקש, אבל באמת זכיתי להכיר אנשים מאוד טובים, שנתנו לי תחושה שזה לגמרי בסדר מבחינתם לעזור לי בכל רגע נתון.
"בחדר האוכל החברים שלי היו עוזרים לי עם המנות. אמרו לי מה יש לאכול היום, ואני אמרתי להם איזו מנה ותוספות לשים לי בצלחת, וכמה מכל דבר. המזל הוא שאני לא כזה אכלן גדול".
איך הסתדרת עם הלימודים העיוניים בקורס?
"ישבתי בקורס, שמעתי את ההרצאות, ופשוט זכרתי את החומר. אולי בגלל שאני לא רואה, אני מאוד מרוכז, ובאמת קולט כל מילה שנאמרת בחדר. התברר שיש לי זיכרון טוב מאוד. בערבים, החברים שלי לקורס היו יושבים איתי ומקריאים לי את החומרים הכתובים. את הבחינות עשיתי בעל פה".
מסעדת מקסים בחיפה לאחר הפיגוע, "העולם קרס עלי ברגע ההוא". צילום: רוני שיצר
"לא ידעו איך לאכול אותי"
את הקורס סיים בהצלחה רבה, ובסיומו שובץ לתפקיד סודי בבסיס במרכז. זאת היתה ההסתגלות השלישית שלו בתוך חודשיים.
"הפעם זה היה שונה, כי ידעתי שאני הולך להיות עם אותם אנשים הרבה זמן. יש לך חדר ומיטה וחיים שלמים עם חיילים אחרים, וידעתי שחייב להיות לנו חיבור טוב.
"היינו חמישה חיילים בחדר. בהתחלה הם לא ידעו איך לאכול אותי, הרגשתי שהם בוחנים את הגבולות. על מה אפשר לדבר איתי, מי נהרג במשפחה שלי. הכל היה בעדינות, בחשש. אתה יודע, אני גם לא רואה את האנשים שמדברים איתי, אז זה לא פשוט, לפעמים זה מתסכל ומסקרן. אבל היתרון בכך הוא שאני לא שופט אותם לפי המראה, אלא רק לפי ההתנהגות.
"מיום ליום הרגשתי שאני מתחבר אליהם יותר. בבוקר היו לוקחים אותי לחדר העבודה שלנו בבסיס. עם הזמן, גם סיפרתי להם על עצמי ועל מה שעברתי. בערבים הייתי מנגן להם בגיטרה שלי".
על התפקיד הוא לא יכול לדבר, רק לומר שהיה מאתגר מאוד. "עבדתי לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה. היו רגעים שהרגשתי שאני עושה עבודה חשובה ועומד באתגר, והיו גם רגעים של משבר, כשלא הצלחתי לעשות משהו בגלל שאני לא רואה כלום, ואז הייתי קורא למישהו לעזור לי.
"בלילות היו לנו שיחות נפש בחדר. כל אחד סיפר מה עובר עליו ומה מפריע לו. דיברנו על הכל - צבא, בנות, מוסיקה, החיים. היה לנו הווי מאוד מיוחד ומצחיק. היו גם בדיחות על חשבוני ועל עיוורים בכלל. החבר'ה היו אומרים לי, 'יאללה, מה אתה משחק את העיוור. אה, אתה רוצה פטור משטיפת כלים'.
"כן, היו לי גם פטורים בגלל שאני עיוור, אבל התעקשתי לסחוב ארגזים כשהיה צריך, והלכתי לחדר כושר להתאמן ויצאתי עם החברים לטיולים".
אחרי שנה וחצי בחיל המודיעין, החליט שהוא רוצה להספיק לעשות עוד תפקיד משמעותי במסגרת השירות. הוא השתחרר מצה"ל, לטובת שירות לאומי של חצי שנה בעמותת 'אתגרים' - העמותה שסייעה לו בילדותו, אחרי הפציעה. עוד לפני כן, הספיק להשתתף בכנס של ארגון ידידי צה"ל (FIDF) בלוס אנג'לס, סיפר את סיפורו וסייע לגיוס עשרות מיליוני דולרים לטובת חיילי צה"ל. "זו היתה בשבילי סגירה יפה לשירות הצבאי שלי".
עמותת "אתגרים" עזרה לו אחרי הפציעה. בזכותם למד שיט כבר שנה אחרי הפיגוע, בגיל 11, והחל לרכוב על אופניים בזוג (טנדם). בגיל 15 כבר זכה במדליית ארד באליפות העולם לעיוורים בשיט באיטליה.
"עמדתי שם, על הפודיום, וחשבתי לעצמי שזה הזוי לגמרי. שאם מישהו היה אומר לי, כששכבתי פצוע אנוש, שאחרי חמש שנים אני אעמוד זקוף על דוכן המנצחים באליפות שיט, אחרי תחרות קשה מאוד, לא הייתי מאמין לו. אלה היו רגעים של ניצחון אישי אדיר".
במסגרת השירות הלאומי השתלב אורן במחלקת גיוס המשאבים של "אתגרים", ונפגש עם בכירי המשק הישראלי ועם אנשי עסקים מובילים, כדי לגייס תרומות. "סיפרתי להם מי אני, איך העמותה עזרה לי כשהייתי ילד, כמה זה חשוב לעזור לאנשים בעלי מוגבלויות ולנוער בסיכון, שמצליח להשתלב שם. כמה חשוב לפתוח עבורם את הלב ולתרום, כדי שגם הם יחוו הצלחה אישית, יתפתחו, ירגישו שייכים לחברה, ושתהיה להם משמעות בחיים.
"זו היתה חצי שנה מרתקת, שבמהלכה גייסתי לעמותה הרבה כסף. לפני כמה שבועות סיימתי רשמית את השירות הצבאי, אבל אני ממשיך להתנדב ב'אתגרים' ולעשות את התפקיד שעשיתי, זה ממלא אותי מאוד ונותן לי סיפוק עצום".
(___)(^^5.jpg)
סירת המפרש על שמו
פריק של חדשות
קולו בוטח ומבוגר מכפי גילו. במהלך הראיון הארוך איתו, בביתו שבחיפה, קל לשכוח לרגעים שמדובר בצעיר בן 21, ולא באדם שצבר מטען של בן 60.
הטלפון הנייד שלו לא מפסיק לצלצל. פעם זה חבר שמזמין אותו לסיבוב בעיר, פעם זה החבר שהכיר בחיל המודיעין, שהפך למסייע הקבוע שלו. הוא מוביל אותו כמעט לכל מקום בחוץ - לפאב, לסרט שאותו הוא רק שומע או להופעה של להקת היהודים. לפני כמה שבועות טס לברלין, לבדו, לבקר ידידה שלו המתגוררת שם.
אורן עסוק מעל הראש: שותף במיזם עסקי שמוזיל שירותים לעסקים קטנים, עמל על בניית מיזם חדשני נוסף, מרצה מבוקש שמופיע בכל רחבי הארץ עם סיפורו האישי ומתנדב ב"אתגרים".
בשעות הפנויות הוא פריק של חדשות, ברדיו ובטלוויזיה, מחובר כל הזמן לכל מה שקורה. מבלה לא מעט מול המחשב שלו, בעבר למד הקלדה עיוורת, וכך הוא יכול לתפעל את המחשב עם תוכנה מיוחדת הקוראת מסך ומשמיעה לו את המילים, ועם קיצורים מיוחדים, שמותאמים לו אישית ומקלים עליו את השימוש. גם על ספרים אינו מוותר: דיסקים מיוחדים מקריאים לו בקול את הכתוב. בעבר למד כתב ברייל, אבל הוא לא מרבה להשתמש בו.
"כשאני שומע מוסיקה טובה בהופעה, אני מרוכז רק בצלילים. לא מסתכל איך הזמר או חברי הלהקה נראים, איך הם קופצים ושרים. אני נהנה בעצם רק מהשירה עצמה. בחו"ל אני מאוד נהנה מהאווירה, מהאוויר האחר. אני חוֹוה את הדברים שאני עושה, את הריחות, את הטעמים, השפה, צלילים שבוקעים במסעדה או במלון. בשדה התעופה ובמטוס אני מבקש עזרה מהדיילים. התרגלתי לזה.
"אני לא אסע לבד לחצי שנה באוסטרליה, דרום אמריקה או הודו. זה גדול עלי. אבל הייתי בטיול של שלושה שבועות בברצלונה, פאריס, לונדון וספרד עם ידידה, והיה מדהים. הסתדרנו נהדר, והצלחתי להתרגש ממסעדות טובות, מהטעם של האוכל השונה, מהמנטליות האחרת. אני יודע שקשה לתפוס את זה, אבל באמת הרגשתי שאני חווה את המקומות האלו באופן מושלם".
בא לך לפעמים שיקרה נס ותחזור כבר לראות?
"ברור. יש רגעים שאני אומר לעצמי, די, לא רוצה יותר להיות עיוור. אני רוצה לראות, ללכת לבד לחוף ולהיזרק שם עם ספר טוב ולקרוא ולהיות בחול ולהרגיש חופש ואוויר וכיף אמיתי. או לקחת את עצמי עכשיו, לבד, בלי לחכות שהמלווה שלי יהיה פנוי, ולעשות סתם טיול בשכונה.
"כשהמחשבות האלה עולות, אני לוקח את הגיטרה ומנגן. מוסיקה מאוד מרגיעה אותי. או שאני יוצא עם חברים, גם זה עוזר לי. אבל אני עוד אחזור לראות. הידיעה הזאת משאירה בי כל הזמן תקווה ואנרגיה ואופטימיות לא קטנה. אני בקשר עם לא מעט רופאים, גם כאלה שניתחו אותי בעבר, והיו כאלה שאמרו לי: אורן, אתה תחזור לראות. בדור שלך ימצאו את פריצת הדרך הטכנולוגית שתאפשר לך לראות.
"יש שני איברים בגוף שאי אפשר להשתיל: מוח ועיניים. לצערי נפלתי על אחד מהם. אני חי כל הזמן בתחושה שעוד אראה בעיניים שלי את כל הדברים שאני חווה עכשיו ואת האנשים שאני פוגש ואת המקומות שאני מבקר בהם".
בחזרה להדלקת המשואות ביום העצמאות. צילום: דודי ועקנין
"צרחות ובכי. הייתי בהלם"
אורן הוא בנם הבכור של אורלי ומשה אלמוג ז"ל. נולד בלוס אנג'לס, שם הכירו הוריו כשלמדו באוניברסיטה. בגיל 8 חודשים כבר שבו לארץ ועברו להתגורר בבית הנאה על הכרמל, שבו מתגוררת המשפחה עד היום. אביו היה איש עסקים שעסק בייבוא של ציוד רפואי, אמו עובדת עד היום כקלינאית תקשורת.
כשהיה בן שנה וחצי נולד אחיו, תומר ז"ל. עדי, אחותם הקטנה, בת 15 עכשיו.
בשבתות היו נוסעים בג'יפ של אבא לטייל ברמת הגולן ובכנרת ובדרום. בקיץ הלכו לים מדי שבוע. לפעמים לקח אותו אביו לנסיעות מטריפות על אופנוע השטח שלו.
"תמיד כשאני מרצה על הסיפור שלי, זה מייד מעלה לי בראש את התמונות והזיכרונות מפעם. אני לא יכול לפרוץ בבכי תוך כדי הרצאה, אבל יש לי צמרמורת בכל הגוף כשאני מעלה על השפתיים את המילה אבא. אני כל כך מתגעגע אליו. מתגעגע לרוץ אליו כשהוא חוזר הביתה ולחבק אותו בשמחה. מתגעגע לשחק כדורסל עם תומר".
זו היתה שבת של שלהי קיץ. 4 באוקטובר 2003. בחוף הים היתה שמש אחרונה, ומשפחת אלמוג הגיעה לחוף בת גלים, שכל כך אהבה. אמא אורלי ואבא משה והילדים אורן ותומר ועדי בת ה־4, סבא זאביק וסבתא רותי, הוריו של משה, וגם גלית שטייר, אחותו של משה, ובנה אסף בן ה־10.
אחרי שהשתוללו וטבלו במים ובנו ארמונות בחול, הלכו לאכול במסעדת "מקסים". הזמינו את המנות. בשעה 14:18 נכנסה למסעדה הנאדי ג'ראדת, מחבלת מתאבדת מג'נין, והפעילה את חגורת הנפץ שהיתה צמודה לגופה.
הפיצוץ הגדול החריב את הכל.
21 בני אדם נהרגו בפיגוע הזה. 58 נפצעו. "העולם קרס עלי ברגע ההוא", אומר אורן.
משלב את ידיו, ומשתתק לדקה ארוכה. "בהתחלה לא הבנתי איפה אני ומה קורה. אחרי הפיצוץ היו שניות בודדות של שקט. ואז זה התחיל. צרחות ובכי מכל כיוון. הייתי בסוג של הלם. הכל היה מאוד מעורפל. אבל עדיין יש לי בראש תמונות קשות משם.
"אמא, שנפצעה קל, לקחה אותי מייד לאמבולנס, ופינו אותי לרמב"ם. הייתי מורדם ומונשם שבוע וחצי. עברתי ניתוחים בעיניים וביד שמאל, שחטפה רסיסים ועד היום היא מתפקדת בצורה מוגבלת. ספגתי רסיסים במקומות שונים בגוף.
"כשהתעוררתי, התחילו לספר לי בהדרגה מי נהרג. אבא. תומר. סבא וסבתא. ואסף.
"בתקופה הראשונה היו הרבה רגעים של משבר. הגעתי לתחתית הבור מול עצמי, מול המשפחה שלי, מול החיים החדשים שנפלו עלי פתאום. שאלתי את עצמי למה זה קרה דווקא לי. איך זה שאני פצוע ושאבא נהרג, ומה היה החטא של תומר שהוא מת בגיל 8. ואיך בכלל קמים מתופת כזאת.
"בשלב מסוים, החלטתי שאני שורד. שאני הולך לחיות הכי טוב שאני יכול. היה משהו בכל המוות סביבי והפציעה הקשה שלי שעזר לי לא לשקוע.
"המשפחה הקרובה שנותרה לי והחברים שלי היו מדהימים. הפסדתי את כל כיתה ה', כי עברתי מבית חולים אחד לאחר - רמב"ם והדסה ותל השומר - והם לא משו ממני לרגע אחד. פעם שמרו עלי סבא אורי וסבתא עדינה, ההורים של אמא, והרבה שעות במהלך היום היו איתי חברים. כולם דאגו לי".
אורן ואחותו עדי, "יחד עם אמא החלטנו שבבית לא תהיה רק עצבות". צילום: אפרת אשל
"אני לא עיוור סטנדרטי"
כשלושה שבועות לאחר הפציעה הוטס אורן לניתוח מיוחד בארה"ב. המאבק הגדול היה על עינו הימנית. אחרי הניתוח המוצלח הוא חזר לראות בעין הזאת צבעים וצללים, מה שנטע בו ובאמו תקווה עצומה.
"אלה היו רגעים שהכניסו בי הרבה אמונה שאחזור לראות. חזרתי לארץ עם אמא, והתאשפזתי בהדסה לטיפולים וניתוחים נוספים. אחרי כמה שבועות, הראייה בעין ימין שוב נעלמה לי. זאת היתה נפילה קשה.
"בסוף השנה הזאת של הניתוחים והאשפוזים בארבעה בתי חולים שונים חזרתי שוב לארה"ב. הרופא שניתח אותי בפעם הראשונה הסתכל על העיניים שלי ואמר לי ולאמא: 'זהו, אני לא אצליח יותר להציל את העין'. אני חושב שזה היה הרגע שהבנתי: אני עיוור. אני לא רואה כלום. אפס אחוז".
הם שבו לארץ, עצובים וכואבים. אורן בן ה־11 חזר לכיתה ו' בבית הספר הריאלי בחיפה, אחרי שנה של היעדרות. הוא לא היה מוכן לקבל שום הנחות.
"היה לי חשוב להשתלב כמה שיותר מהר, ובעיקר לשמור על העצמאות, למרות שהכל בחיים שלי השתנה. לא הייתי עיוור סטנדרטי. אף פעם לא השתמשתי במצב שלי, ותמיד ניסיתי לשמור על עסקים כרגיל. כולם עזרו לי, תלמידים ומורים וכל צוות בית הספר.
"בשיעורים לא היה מה שיסיח את דעתי, הרי לא היה לי על מה להסתכל", הוא צוחק. "אז פשוט ישבתי והקשבתי למורים. זה הכניס לי את החומר עמוק לתוך הראש. החברים שלי היו באים אלי לעשות יחד שיעורי בית. היו מקריאים לי את החומרים, תרגילים בחשבון וטקסטים באנגלית, כל מה שהיה צריך. הרגשתי שכולם מתגייסים למעני, וזה עזר לי להוציא מעצמי את תעצומות הנפש שהייתי צריך.
"לא ויתרתי לעצמי על פסיק. עזרו לי להתיישב בכיתה, ואם הייתי צריך, לקחו אותי לשירותים. עשיתי את כל המבחנים, יצאתי לכל הטיולים השנתיים ולסמינר בכיתה י"ב. הרגשתי טוב עם עצמי, ועשיתי בגרות מלאה בציונים גבוהים".
(___)(^^6.jpg)
האם אורלי והבת עדי
הפעם היחידה שחזר למסעדת "מקסים" היתה כשעשה סרט עם חבריו במגמת קולנוע בכיתה י"ב. סרט שזיכה אותו בחמש יחידות בגרות.
"היה בי צורך לחזור לשם, ובעיקר להבין מה קרה שם. זה היה קשה מאוד, נפשית. אני זוכר שצילמנו את מנהל המסעדה ואנשים אחרים, והיו רגעים שנשברתי. הייתי גם הבמאי וגם מרואיין בסרט. ניסיתי אפילו להגיע לסייענים של המחבלת המתאבדת, שהיו בכלא. רציתי להבין מה גורם לאנשים לעשות מעשה כזה נורא, להתפוצץ ולהרוג אנשים חפים מפשע. התקשרתי לשב"ס וביקשתי שיאפשרו לי לשוחח איתם, אבל הסייענים לא רצו לדבר איתי".
"חינכתי אותם שתמיד צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה", אומרת האם אורלי. צילום: אפרת אשל
"זה ארון האגו שלי"
אורן מתיישב על המיטה שלו. מעליו אוסף מרשים של חרבות, שאותן קיבל או הביא ממקומות שונים בעולם. הוא לא יכול לראות אותן. רק למשש.
על השולחן תמונות ילדות שלו עם תומר ועם עדי, שאליה הוא קרוב מאוד. ותמונה גדולה של סבו האהוב, זאב אלמוג, עומד על צוללת. הסב שירת בתפקידי פיקוד בכירים בחיל הים.
"וזה ארון האגו שלי", הוא צוחק ומציג בפניי את הארון בכניסה לחדר. יש שם גביעים רבים מאליפות העולם בשיט לעיוורים, פסלון מהדלקת המשואה, עיטורים ומגינים שונים של סבא ואבא, ועוד.
חברה אין לו כרגע, אבל בעבר כבר היו כמה בנות שאיתן היה בקשר משמעותי. "זה לא פשוט להיות איתי", הוא אומר. "אני לא מסתיר לפני הפגישה שלנו שאני עיוור, ושיש לי סיפור חיים מיוחד. עוד לא מצאתי את האחת שלי. אני עוד צעיר, כל דבר יגיע בעיתו".
הבית השתנה אחרי הפיגוע, אבל אורלי, אורן ועדי לא נתנו לעצב להשתלט עליו. "אורן הוא ילד מאוד מרגש", אומרת האם בעיניים מעריצות. "הוא הפתיע אותי בכוחות הנפש שלו ובהתמודדות יוצאת הדופן עם החיים הקשים שנכפו עלינו. בלימודים, למשל, הוא לא הזדקק כלל לעזרה, כי יש לו זיכרון מדהים, וזה מאוד הקל עלי.
"ההתנהלות בבית השתנתה. היה צריך להסביר לאורן הכל מההתחלה: איפה ארון הבגדים, ובאיזה סדר מונחים הבגדים הארוכים, הקצרים, היותר חגיגיים, הכל. כך גם במטבח, והסדר של הכלים שם. הוא היה צריך ללמוד הכל מהתחלה.
"בלילות, אחרי שהייתי גומרת יום מתיש איתו בבתי חולים, היתה בדידות גדולה. אבל היתה בצידה גם שמחה, והמשכנו לחיות וקיימנו בית מתפקד. לפעמים אני חושבת שזה מזל שאורן ועדי ואני לא נפגענו בראש. זה מעודד אותי.
"השתדלתי כל הזמן לתת לאורן ולעדי את החיים הכי טובים שאפשר. חינכתי אותם שצריך להסתכל על חצי הכוס המלאה. המשכנו לטייל וללכת למסעדות ולים.
"עם כל הכאב העצום שפקד אותנו, היו גם קטעים מצחיקים. לפעמים הייתי מבקשת מעדי, שהיתה אז קטנה, שתביא את אורן מהחדר. היא היתה הולכת ונותנת לו יד, אבל לא מכוונת אותו, אז הוא היה נתקל חופשי בקירות.
"אני מרגישה שאורן עוד יחזור לראות. כך אומרים לנו הרופאים, ואני מאמינה להם. כשלאורן היתה דלקת שהרסה לו את הרשתית, אחרי שהוא כבר חזר לראות קצת בעין ימין, היו לנו רגעים קשים אבל גם אז הוא ריגש אותי, בדרך הבריאה שהוא התמודד עם זה ובחוסן הנפשי הגדול שלו.
"אני כל כך גאה בו. גאה בדרך ההתמודדות שלו עם החיים, בדרך שבה הוא מתפקד הכי קרוב שהוא יכול לאנשים רואים. כשאני רואה איך הוא עסוק במיזמים שונים, ואיזה שירות צבאי ושירות לאומי מלא סיפוק הוא חווה, אני מתמלאת בכוחות גדולים".
באזכרות השונות נוסע אורן לבית העלמין. הוא מתיישב שם מול חמשת הקברים של בני המשפחה. שם הוא גם מרשה לעצמו לבכות.
"אלה לא חמש אבנים בשבילי. אלה חמישה אנשים, שהיו בשבילי כל כך משמעותיים ואהובים. הם מאוד חסרים לי בחיים שלי, חסרים כל יום. אבל אני יודע שעם כל החוסר הזה, הגיע חוסן. וזה המון".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו