מתגייסים לנסות לטהר את אולמרט

המכונה המשומנת של אהוד אולמרט כבר בפעולה. הוא התעשת מהר מההלם שפקד אותו נוכח פסק הדין המוחץ של השופט דוד רוזן בפרשת הולילנד. אנשיו החלו לסדוק בתקיפות את ההכרעה. כצפוי, עורך הדין דב וייסגלס - היה הראשון. גם עמיתו רם כספי התגייס, ובאולפנים הגיחה דמותו של החבר הטוב יצחק לבני, ושובל של עיתונאים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הקו ברור. הם אינם מזדעזעים לאחר ששופט מנוסה האזין כשנתיים לעדים רבים והגיע למסקנה כי אולמרט לקח שוחד והתנהג כראש כנופיה. שוחד? הכסף הנורא הזה, ש"יעוור עיני צדיקים"? שהנביא אמר לגביו "שרייך סוררים, חברי גנבים"? לא מזעזע דבר אצל הגרופיס של אהוד. 

אין להם עניין להתעמק במהות. הם מכרסמים בפסק הדין: היכן הנגיעה? היכן החפץ? מדוע לא האמין השופט לעדותו השנייה של יוסי אולמרט - הסותרת את הראשונה - ולפיה לא קיבל כלל כסף משמואל דכנר? זה הקלף החזק שלהם, ה"אס" שמכין אולמרט לערעור (גם העדות של אברהם נתן, שראה את ההמחאה בקו דכנר־יוסי אך חזר בו בבית המשפט, וגונתה בפי רוזן והיא מחפירה למי שעמד בראש נציבות שירות המדינה. האם ייתכן שמישהו שיבש עדויות גם שם?) 

תמימים יירתעו. שמא שגה השופט? אולי דווקא עדותו האחרונה, המתחרטת, של האח הבעייתי יוסי ראויה לאמון? לא דובים ולא יער. מי שהגיע לבית המשפט בתל אביב ידע את האמת.

מאולמו ניהל רוזן ישיבה בניו יורק. התובעים ליאת בן־ארי ויונתן (יוני) תדמור נסעו עם אהוד אולמרט ופרקליטו רועי בלכר אל מעבר לאוקיינוס. האח יוסי, שהעיד במשטרה כי קיבל מדכנר כחצי מיליון שקלים, חזר בו. לא, אמר בשחץ, הוא לא קיבל. מייד הוכרז כעד עוין, ואז נכונה לנוכחים הפתעה: בלכר הודיע כי אהוד מצטרף לעמדת התביעה, שאחיו יוסי אינו אומר עתה אמת ובפועל קיבל מדכנר את הכסף. רק רפי שכל יאמינו עתה לאהוד בבואו לטעון כי אחיו יוסי לא קיבל כלל את הכסף. זו דוגמית בלבד.

ההודעה־הודאה של בלכר בניו יורק היתה המשגה הראשון אשר קדם לבא־אחריו עת הכריז כמו פיל בחנות חרסינה בתוכניתה של אילנה דיין "עובדה" כי שולה זקן "שקרנית". התבטאות זאת, והתנכרותו של אהוד אליה לאחר שסיימה להעיד להגנתו ואינו צריך לה עוד, הקימו את זקן מהגדר עליה נשכבה למענו; הם שהחזירו אותה אל עיסקת הטיעון שהסדירו בעבורה פרקליטיה עופר ברטל ודב גלעד כהן, ובעבר נרתעה ברגע האחרון מלקבלה, אבל עתה שינתה את טעמה ומסרה למשטרה לא רק עדות אלא גם שורה של קלטות מביכות, אם לא מרשיעות.

כאשר הודיעו בן־ארי ותדמור בשם התביעה לשופט רוזן כי עקב ההתפתחות הם מבקשים דחייה במתן פסק הדין - הביע אולמרט את התנגדותו המנומקת.

בכך קירב את קיצו במקום לנסות את מזלו בדחיית הדיון על פי הכלל כי "אולי הפריץ ימות, אולי הכלב ימות". הפיתוי היה גדול. אולמרט היה האחרון מבין הנאשמים שהתנגד לדחיית פסק הדין. הוצע לו פסק זמן של כמה חודשים בהם יוכל להמשיך לנאום ולהטיף מוסר ולהתרוצץ בעולם ולעשות עסקים, והוא ויתר, וגם יודע למה. גם רבים אחרים.

אמנם הפרקליטות הוציאה בבית המשפט צו איסור פרסום לתוכן השיחות בין אולמרט לבין זקן שהוקלטו בחשאי, שלא בידיעתו. אפילו לכאלה שכבר פורסמו במקוטע על ידי אילה חסון ב"קול ישראל" (למה גם על זה?). אך כאשר תסיים זקן להעיד אם נעשה ניסיון לשבש הליכי משפט, ועל ידי מי, עשוי להתרחש לא רק רעש־אדמה ציבורי, שישים ללעג ולקלס את דובריו של נוטל השוחד אלא ינועו אמות הספים והאדמה תרעד, וייתכן שתיחשף השיטה. 

לא במקרה ביקשה שלשום התנועה לאיכות השלטון כי המשטרה תעניק הגנה לזקן; ולא באקראי הציעה עמותת אומ"ץ כי החקירה תנסה לברר אם גם פרקליטיה - ברטל וכהן - היו יעד וקורבן לשיבוש.

הפרשה שכמעט נקברה

הדעת כמעט נטרפת למחשבה שפרשת הולילנד, אשר חשפה מורסת שחיתות נוראה של הון ושלטון ועיתון, היתה קרובה להיקבר בקול ענות חלושה.

המשטרה לא רצתה לגעת בה. בצומת דרמטי מסוים, נוכח סרבנותה העיקשת ורפיון ידיה, הודיע היועץ המשפטי לממשלה מנחם (מני) מזוז לראש אגף החקירות יואב סגלוביץ', כי אם עד לשעת חצות לא תודיע המשטרה על פתיחה בחקירת פרשת הולילנד - על המפכ"ל דוד (דודי) כהן להתייצב עם בוקר במשרדו (כה מזכיר את מה שאירע לאחר מכן באותו הרכב משטרתי ובהנחיית יהודה וינשטיין בפרשה הנושאת את שמם של גבי אשכנזי ובועז הרפז. הם כה מיאנו. מי מהם שנותר בעמדות מפתח - עדיין אינו רוצה).

בני האור, ועימם החברה הישראלית בכללה, חייבים את ניקוי אורוות הולילנד למזוז ולעושים במלאכה מטעם הפרקליטות בן־ארי ותדמור וחבריהם, כפי שראוי כי תוקיר את פרקליט המדינה משה לדור, שעמד על דעתו והעיד מוקדם מהרגיל את משה טלנסקי; ולא פחות מכך למבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, שנתן את חסותו למהלך של יעקב בורובסקי ונדב עשהאל ורינה קרמפ אשר נטלו מן המחשבים במשרד התעשייה והמסחר את "יומני שולה", והביאו לכך שאפילו מוסיה ארד וחבריה הרשיעו את אולמרט בפרשיות מרכז ההשקעות.

הם, בעזרת עדותו המצמררת והאמיצה של הפרופסור ירון זליכה בפרשת בנק לאומי, שלא הבשילה לכלל תביעה, היו חלוצי סלילת הנתיב שהוביל להרשעת נוטל השוחד אולמרט.

היומנים

עתה הגיע השלב האחרון, אם לא יצוצו עובדות חדשות. עיסקת הטיעון של זקן היא כלשונו של רבי ינאי "כמעיין המתגבר". ב"הארץ" כתבה רויטל חובל כי הפרקליטות שוקלת להשתמש בחומר זה לא רק כדי לברר את סוגיית שיבוש הליכי המשפט אלא גם כדי לחזק את טיעוני התביעה בערעור המונח כבר תשעה חודשים כאבן שאין לה הופכין בפני שופטי העליון בראשות אשר גרוניס.

השופטים מהססים? מתלבטים בין העיתון וההון והשלטון? יומני שולה יושיעו. אולי יש בהם ובהסבריה כדי לפענח את החידה כיצד אולמרט מעז לטעון כי לא ידע שהוא טס פעם אחת בתמורה לכמה כרטיסים? וכי בכסף של טלנסקי גזר חליפות ועוד עינוגים? ואולי יהיה צורך להחזיר את הדיון למחוזי בירושלים כדי ששופטיו ילמדו משהו מיושרתו של רוזן? ועדיין טרם מלאו 70 שנים למוסיה ארד שפרשה וניתן להחזירה להרכב עם שני חבריה? ומה יקבעו הפעם? הרי מעטפות טלנסקי זועקות אלינו מן הכספת של אורי מסר.

במקום אולמרט הייתי עוצר כאן ועכשיו. הוא נתפס "על חם", וגיבובי חבריו בתקשורת ובהון ובאלפיון העליון לא יועילו. הגיעה העת שישלח את פרקליטו בעל הסגנון המתון אלי זוהר אל הפרקליטות לגזור עיסקת טיעון כוללת. כל התיקים תמורת הסרת נטל העבריינות הרובץ על כתפיו שנים כה רבות. זה יישמע מוזר, ומפי גם נטול כנות ואהדה - ובכל זאת ביושר אני סבור כי הוא צריך לכך. לטהר את עצמו מפני עצמו. מן היוהרה. מן השאננות. מן הזחיחות. מן הדולצ'ה־ויטה.

אך אולמרט ינהל מאבק רועם נגד פסק הדין של רוזן מפני שטרם השתחרר מעצמו. מפני שקלון משחיר את פניו. מפני שאינו יכול לשאת עיניו אל האהובים עליו באמת מבין הקרובים לו. מפני שגם אם יעשו שקר בנפשם ויטילו את יהבם על הערעור - נראה שהם יודעים מה האמת. הוא לא רק הורשע בקבלת שוחד אלא בפועל נטל שוחד. "יומו היפה של המשפט", צוטט מאורו הגדול הפרופסור אהרן ברק, "הוא כאשר האמת המשפטית מתקרבת אל האמת לאמיתה". זה מה שאירע השבוע באולמו של רוזן.

ההתפרצות

בגסות רוחו גינה אהוד אולמרט את מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס ויד ימינו יעקב בורובסקי כאנשי קרקס. הוא שיסה עיתונאים בחשב הכללי פורץ־הדרך ירון זליכה. אליעד שרגא היה בעיניהם סדין אדום. מרדכי (מוטי) גילת אויב נצחי.  זהבה גלאון וסילבן שלום נדהמו פעם לשמוע התפרצות קולנית של יוסף (טומי) לפיד, שייחל לקיצם המר של מבקרי אולמרט. גם אני הקטן זכיתי מפי אמנון דנקנר ז"ל ומבני משפחת אולמרט לכמה כינויים כמו "כלב השב אל קיאו" ו"ערפד" ו"בוגד אולטימטיבי". עתה, לאחר פסק הדין המוחץ, אני מתייחס לדבריהם כאל צל"שים.

יש לכך גם צד משעשע. לפני שמונה שנים כתבתי לתומי ולטעותי ב"מעריב" כי אהוד אולמרט ישר. מאז מספר על כך רביב דרוקר בהנאה עצמית בלתי מוסתרת. מילא. אך הנסיבות אחרות.

הדבר היה במערכת הבחירות של 2006. אומנם כתבתי שהוא ישר (תיפח רוחי), אבל הוספתי קריאה שיבטיח לציבור למנות בממשלתו העתידית את דן מרידור לשר המשפטים או את אליעד שרגא לשר לביטחון הפנים. למחרת, על המדשאה בביתו של יצחק לבני, ייסר אותי: "אתה חברי הטוב וכותב שאני מושחת".

השתגעת, אהוד? אני היחיד שכותב כי אינך מושחת.

"נכון, במחצית הראשונה של המשפט, אבל כשאתה מוסיף מייד שנחוץ למנות את מרידור לשר המשפטים - מסיק מכך כל קורא, שלדעת החבר הטוב ביותר שלי צריך לשים עלי כלב שמירה".

בפעם הבאה שדרוקר חוזר על חידודו המתבלה ראוי שיספר את הדברים בשלמותם כפי שכבר הופיעו בספרי "התפכחות" ב־2009. וכמה חבל שלא ידעתי אז לומר לו כי אכן, הוא זקוק לכלב שמירה. לכלבייה שלמה.

לא למהר להספיד

אבו מאזן אינו עושה שלום בארץ הקודש. לכן מילט את יאסר ערפאת מקמפ־דייוויד ב־2000 ברגע שבו הביע אהוד ברק נכונות לדון בכינון שתי בירות בירושלים המאוחדת; ולכן ברח כל עוד נפשו בו מפני אהוד אולמרט כאשר קיבל ממנו הצעה נדיבה להקמת פלשתין. 

אילו התכוון ברצינות היה מסכים בקלות יחסית לתביעה להכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. רק שהאיש הסולד מאלימות טרוריסטית הוא גם אידיאולוג קשוח. בהחלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ ב־1947 כונתה ישראל "מדינה יהודית". יאסר ערפאת כבר עשה כן כעשר פעמים בלי להניד עפעף. רק אבו מאזן, החותר לשום מקום, עומד בסירובו.

ייתכן שגם בנימין נתניהו חותר לשום מקום. שמעתי מפי אישים ששוחחו עימו כי אינו מתכוון והימין בקואליציה חושש לשווא. אם יניחו לו לנווט כרצונו, בלי סערות בלב ים, יביא את הספינה הישראלית לעגון בנוחות יחסית הרחק מחופי השלום המבוסס על "שתי מדינות לשני עמים".

אך שמעתי מפי אחרים כי שוחח עימם על אפשרות הפוכה, לפנות מאחזים ביהודה ובשומרון תוך הסתפקות בריבונות ישראלית על גושי ההתיישבות. הדעת נותנת כי טרם גיבש עמדה אם הוא רוצה להיכנס להיסטוריה דומה יותר למנחם בגין, שעשה את השלום ההיסטורי עם מצרים, או ליצחק שמיר שגאוותו היתה על ה"לא־לא" המדיני שלו.

בין אם שניהם אינם מעוניינים בהסכם קבע ובין אם רק אחד מהם - לנתניהו ולאבו מאזן, וכמובן לג'ון קרי, יש עניין בהסדר שיאריך את המשא ומתן, וישחרר את שני העמים לחופשת הפסח באנחת רווחה.

לכן שגוי להעריך, שהמשא ומתן קרס. שיקוף המצב הוא ששניהם רוצים להמשיך, ולקראת הארכת השיחות כל צד מבקש לתפוס כפי יכולתו. הפלשתינים מנהלים מדיניות של הליכה על הסף, וזה סביר אך מסוכן. שמא השליטה בתהליך תישמט מידי ההנהגות, ועימה תגיע שעתה של האינתיפאדה השלישית.

להסכם נחוצים שניים. לפיצוץ מספיק אחד.

אין ארוחות חינם

הבית היהודי אינה רוצה בהסכם להקמת מדינה פלשתינית, אבל מעדיפה את המשך המשא ומתן על חידוש האינתיפאדה. כך גם סגני השרים הימניים מאוד של הליכוד, ואפילו השר ישראל כ"ץ.

יפה, אך אין ארוחות חינם. יש למשא ומתן מחיר. מה בא בחשבון? הקפאה דקיקה וקלילה של הבנייה ביהודה ובשומרון בעת המשא ומתן? לא; ושחרור אסירים בלי דם על הידיים? לא; ושחרור 14 מחבלים שהם ערבים־ישראלים? לא; ואפילו שחרור יונתן פולארד כפיצוי על שלושה סעיפים אלה? לא; המילה "כן" אינה מצויה במילונם.

רק שלתחושתי, אם ייאות אבו מאזן להאריך את תקופת המשא ומתן עם ישראל בשנה, אין לבנימין נתניהו סיבה לחשוש שמא הקואליציה שלו תקרוס.

 דני דנון יתפטר מתפקיד שממילא אינו ממלא כסגן שר הביטחון - וכל הממחטות בליכוד יישארו יבשות, לא תזלוג דמעה; ואם גם סגני השרים זאב אלקין, אופיר אקוניס וציפי חוטובלי ינהגו כמוהו - לא אלמן הליכוד, יימצאו מי שימלאו את השורות והכיסאות בששון ובשמחה. ממילא כל שר שיתפטר - ברוך הבא, זה מעין קדימון לכניסתו לתוקף של חוק המשילות אשר יונהג החל מהכנסת הבאה ויצמצם את היקף הממשלה.

נתניהו חושש שמא יפרשו מממשלתו? לא איש בשורות אנוכי היום: לא יהיה לו מזל כה טוב.

אמריקה לא סולחת

מעמדת מיעוט, אולי אפילו בדעת יחיד, מעולם לא הסתייגתי מהפעלתו של המרגל יונתן פולארד, אם כי תמכתי בהתנצלות המתרפסת של ישראל בפני ארה"ב. הנחתי ש"כל העולם כולו" שורץ בפולארדים ישראלים, וחירותו של כל אחד מהם בסכנה. ישראל לא יכלה לדעת מראש אל מי יתאכזר הגורל, וייתפס. האם המתנגדים לגיוסו של פולארד היו מציעים להשבית את כל מערך הריגול הזה, שהביא לישראל טנא גדוש של תועלת? אל יהי חלקי עימכם.

לעומת זאת, הטיפול בפרשה היה לקוי. שמעון פרס הזדרז להבטיח לשר החוץ האמריקני ג'ורג' שולץ לחשוף הכל; והממשלה היתה שרויה בריב עם יצחק זמיר ודורית ביניש בגלל פרשת קו 300 שקיעקעה את השב"כ; וכדי להענישם הוציאה את הטיפול בפולארד מידי היועץ המשפטי ופרקליטת המדינה ומסרה אותו לרם כספי, לחנן בר־און ולאברהם שלום, שהיה מסובך עד צוואר בפרשת קו 300.

לישראל יש תרומה ניכרת להעלאת רף הזעם האמריקני באותה תקופה. אך ביסודו של דבר הממשל רצה לנקום, אנשי מודיעין אמריקנים נחרדו בתום לב ולפרשה נוספו גם מרכיבים אנטישמיים. זה עלה עד כה לפולארד ב־29 שנות מאסר. מפני שהיה ראוי לעונש במשקפיים אמריקניים, ומפני ששר ההגנה קספר ויינברגר, שהיה נצר למשפחה של מומרים, ביקש לנקום בישראל. אך היה מקום לשחררו מזמן. מרגלים שהזיקו לאמריקה, ולא רק כפולארד אשר עזר לבעלת ברית, שוחררו לפניו; ונזקו זעיר בהשוואה לאחרים שהסגירו לרוסיה סוכנים אמריקנים; ובוודאי לאחר פרשת הציתותים שחשף אדוארד סנודן, ולפיה וושינגטון חדרה לכל חדר פרטי של מי מבעלות בריתה. הטפת המוסר שלהם מזמינה תשובה ניצחת - "אמור לי אחרי מי אתה מרגל - ואומר לך מי אתה".

ארה"ב מעולם לא אימצה את ההערה הרומית כי "לטעות זה אנושי, לסלוח זה - אלוהי". היא אינה סולחת. זה מה שמסביר את ההתנגדות העזה בקרב גורמי מודיעין אמריקניים לשחרור פולארד גם עתה, הנעזרים ביהודים מבוהלים המתרחקים מהמרגל כמו מאש עזה וזרה.

למרבה ההפתעה הימין הישראלי, שתבע את השחרור בהתמדה, סירב לגלות את הנדיבות הדרושה לכך ולהסכים לשחרור מחבלים פלשתינים. זו טעות. אם תהיה עיסקה הם ממילא ישוחררו - עם פולארד או בלעדיו. האם לא עדיף ליאיר שמיר ולד"ר עוזי לנדאו ולשרי הבית היהודי שאם כבר עיסקה, הכוללת שחרור מחבלים, כי אז גם תמורת פולארד? 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו