המשבר באוקראינה הוא ללא ספק המבחן הגדול ביותר של הנשיא אובאמה מאז נכנס לבית הלבן. גם עבור הנשיא הרוסי, ולדימיר פוטין, מדובר במשבר שמשמעותו היא הרבה מעבר לאינטרסים של רוסיה ולדאגה לגורל אזרחיו באוקראינה - למשבר יש השלכות ישירות על חלומו של הצאר המודרני לשחזר את האימפריה הרוסית המתחדשת. אבל בסיפור האוקראיני יש סימן שאלה חשוב נוסף: מה שווה נייר?
ב־1921 נחתמה ברית בין צרפת לפולין. כאשר גרמניה הנאצית פלשה לפולין בספטמבר 1939 לא היתה לבעלות הברית הרבה ברירה, והן היו הראשונות שהכריזו מלחמה על גרמניה. היה הסכם, והסכמים יש לכבד.
אלא שמאז אותה התחייבות חלה זילות של מה שמכונה הסכמים, בריתות, אמנות ובכלל ניירות במרחב הבינלאומי. זקני דרום וייטנאם יכולים בשקט לתרום פרק בנושא: ב־27 בינואר 1973 נחתמו הסכמי פאריס שנועדו, מעבר להפסקת האש, גם להביא שלום לווייטנאם.
ארה"ב היתה אמורה לסגת מהדרום, ואילו לצפון הותר להעביר אספקה לכוחות הקומוניסטיים ששהו בדרום, רק לצורך קיומם. בפועל, הצפון חידש בינואר 1974 את התקפותיו נגד הדרום, ואף הכריז כי הסכמי פאריס אינם בתוקף. בהמשך הידרדר מצבו של הדרום המאוים, והוא פנה לארה"ב בבקשה לסיוע. הנשיא דאז, ג'רלד פורד, התעלם. ב־30 באפריל 1975 טנקים של צפון וייטנאם פלשו למרכז סייגון, כאילו בפאריס לא נחתמו הסכמים.
ויש כמובן דוגמה היסטורית לא פחות אופטימית, זו של הסכמי מינכן, אז הועמדה צ'כיה בפני עובדה מוגמרת אחרי הסכם של הבריטים (צ'מברלין), הצרפתים, האיטלקים והגרמנים. כולם זוכרים מה היה שווה אותו הסכם, אבל גרוע מזה - כיצד נכנעו הטובים למען שלום מיוחל.
בדצמבר 1994 חתמו אוקראינה, רוסיה, ארה"ב ובריטניה על "מזכר בודפשט", שבו אוקראינה התחייבה להעביר את כל מאגר הנשק הגרעיני מהתקופה הסובייטית לרוסיה לפירוק, ובתמורה התחייבו המדינות החתומות לכבד את ריבונותה הטריטוריאלית של אוקראינה, ולהימנע משימוש בכוח נגדה, כולל לחץ כלכלי כדי להשפיע על הפוליטיקה האוקראינית.
ביום שישי פנתה קייב לוושינגטון וללונדון בתביעה לשמר את ריבונות ארצם בהסתמך על אותו מזכר בודפשט. מסקרן לראות אם ארה"ב ולונדון ינהגו כמו בעלות הברית בזמנו, ויעמדו לצד פולין כמחויב או כמו וושינגטון בשנות ה־70 שהפקירה את וייטנאם. מה שבטוח היום הוא שהסכמים אינם ערובה לשום דבר. אינטרסים של מדינות משתנים, גם סדרי עדיפויות ומאזני כוחות, והיום יש גם דעת הקהל במערב, שאינה מעוניינת בהתערבות צבאית למען עמים אחרים. דעת הקהל במערב מתרגשת מכיכר הומה אדם הדורשת חירות ודמוקרטיה, אך פחות נלהבת להכניס יד לכיס או לשלוח צבא למען אותה מטרה נעלה.
פוטין מודע לערכו ולשוויו של נייר היום וגם לדעת הקהל, וזאת הסיבה שהוא מוכן לקחת את הסיכון ולהשתלט על חצי האי קרים. אמנם במערב מדברים על סיכוי גבוה למלחמה אבל פוטין, כמו בגאורגיה ב־2008, לא מאמין שהמערב באמת יתגייס. והוא מרשה לעצמו לגייס כוחות ולאיים בלי להגיד לתקשורת מילה. במשבר האוקראיני רוסיה מתנהגת כמו חייל. אירופה כמו דיפלומט.
אובאמה עד עתה לא הוכיח את עצמו כנשיא שעתיד להשאיר חותם. ההתמודדות שלו עם סוריה ועם איראן ואפילו רפורמת הבריאות שלו אינן מבטיחות לו מורשת. דווקא באוקראינה, בהתבסס על מזכר בודפשט המחייב, הוא יכול ליטול את ההובלה ולמחוק את חרפת לוב, אז נגררה וושינגטון מאחור אחרי צרפת ובריטניה.
אוי לאמינותה של וושינגטון אם פגיעה רוסית בריבונות אוקראינה תביא בסופו של דבר רק להחרמת מפגש ה־G8 בסוצ'י. למערב ולאובאמה יש היום יותר מדי עניינים ועסקים עם הרוסים - איראן, סוריה, צפון קוריאה - מה שמפתה אותם בסופו של דבר שלא להתערב. בעידן שבו המערב לא רוצה להילחם, ודאי שלא מפריע לו להניח לרוסים להילחם למען עצמם.
ומה עם מזכר בודפשט? לא הרבה, אם המערב שוב ינהג כמו "נמר של נייר". האיומים אתמול של ג'ון קרי להטיל סנקציות נגד רוסיה וביקורו מחר בקייב לא יכולים להיות תחליף למעשים של ממש של ווישנגטון. פגיעה בריבונות אוקראינה היא פגיעה בערכה של חתימה אמריקנית.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו