השף אסף גרניט נלחם בעצמו

זה היה בכיתה א', כשהמורה של אסף גרניט שלחה אותו הביתה. אמרה שלא יחזור עד שילמד לכתוב את האות א' כמו שצריך. אז הוא ישב בחדר ומילא דפים באות, שלא הצליחה להשתפר. אף אחד בסביבה לא ידע אז לזהות דיסגרפיה, כולם אמרו שאין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה, אבל המוח והיד מיאנו להתחבר. שבוע ימים ישב ילד בן שש בתוך גיהינום של קו אלכסוני ושני קווים אנכיים, כשמעליו אבא שלו כועס כי הוא לא מספיק משתדל.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"כל התשובות לגבי ההתנהלות שלי, הכל נמצא בשבוע ההוא", אומר גרניט (35). "זו הסיבה שאני לא מפסיק לפתוח מסעדות, זו הסיבה שבכל יום, כשאני הולך לישון או קם בבוקר, אני בתחושה שאני לא מספיק טוב. שהיום אני חייב להיות טוב יותר. זו תכונה מעולה לעסקים, אבל לחיות את זה כבנאדם זה סיוט".

גרניט, השופט ש"רשת" בחרה למקם באמצע שולחן השופטים של "משחקי השף", הוא אדם סגור. ילד שגדל עם אמא יקית, ולא קל לו עם ג'סטות רגשניות. דמעות מביכות אותו; כשאחת המתמודדות מבקשת לאמץ אותו אל חיקה המאושר, הוא נראה כמעט נאנס. 

חודש באוויר הספיק לקהל לקבוע: מאיר אדוני הוא נשמה, מושיק רוט - בעל שני כוכבי המישלן מאמסטרדם - הוא דובי טוב־טוב, וגרניט הוא קשוח ושחצן.

גרניט עם הקולגות מ"משחקי השף"

"זה לא מעליב", הוא אומר, כשלשולחן מוגשת צלחת הדושפרה, מהמפורסמים בכיסוני בוכרה שבמסעדת חנן מרגילן שבשכונת שפירא מכינים אותם הכי טוב שאפשר. "כשאומרים עלי שאני קשוח, יש בזה מידה של אמת. אבל יהיר או שחצן? ממש לא. אני לעולם אסתכל על אייל שני, אדוני או רושפלד כמו שטבח מתייחס לשף. אני אדם שנותן כבוד".

ונדמה גם שלא קשה לך לתת ביקורת.

"לחלוטין לא. אני אף פעם לא מנסה להעליב בכוונה, אבל ביקורת היא חלק מכללי המשחק. והיא דבר טוב. לא נעים, אבל חשוב".

גם ביקורת מסעדות? 

"אני חושב שמבקרי מסעדות הם דבר חשוב. זה לא תענוג גדול לקבל ביקורת שלילית, אבל זה בונה. חשוב שלמסעדנים ולשפים יהיה ממי לפחד. כמו שאומרים על בתי המשפט שהם כלב השמירה של הדמוקרטיה - ככה מבקרי מסעדות היו אמורים לשמש כלבי השמירה של הקולינריה. רק חבל שהיום כל הדיוט מפרסם את דעתו".

רודף מהר, ובכל הכוח

כשגרניט השתחרר מהצבא, הוא הלך לעבוד בבית קפה. בשנת 2000, ביום שבו הטבח לא בא לעבודה, ובמקומו נתנו לו לעבוד במטבח, הבין שזה מה שהוא רוצה בחיים.

"ראיתי שתהיה לי מסעדה בעוד עשר שנים. התחלתי לרדוף אחרי זה, וכשאני רודף אחרי משהו, זה מהר ובכל הכוח", הוא אומר בקול השקט שלו, ולרגע יוצא ממנו הבאפלו שכולם מדברים עליו. הקעקוע הראשון שבחר לעצמו הוא של החיה הזו, הידועה כגדולה וחזקה מאוד, עצבנית ולא צפויה. זה הפך לכינוי שלו אצל כל מי שעובד תחתיו.

המסלול אל המסעדה עבר בכמה בתי קפה ירושלמיים, ב"רפאל", ב"פוד ארט", במסעדת כוכב בלונדון וב"אדום" הירושלמית, עד שלפני כארבע שנים וחצי פתח, עם יוסי אלעד ואורי נבון, את מסעדת "מחנֶיוּדה", באחד הרחובות הסמוכים לשוק הירושלמי, בהשראת מסעדות כגון "הסלון", "ג'וז ולוז" ו"הבסטה".

כל מנה שציטטה אוכל ממקום אחר הופיעה בתפריט שלהם עם שם המקור שממנה נלקחה, ג'סטה יוצאת דופן בנוף המסעדות. "אני לא מבין מישהו שנוהג אחרת", אומר גרניט. "אם לקחת משהו ממישהו ואתה לא מספר, אתה יוצא אידיוט. הופך לגנב. מספיק שהוא יודע שלקחת ממנו. אז למה לא להגיד?"

מסעדה קטנה עם מטבח פתוח, שמנגן על מחבתות וסירים, מוסיקה צורחת מהרמקולים, ועל המדפים מסביב לשולחנות ירקות, חבילות קמח, ספגטי ואורז, כי למי היה מקום לאחסון דברים.

מה שהתחיל ממצוקה של מקום הפך את "מחניודה" לאייקון אופנה, חללית האם של המוני מסעדות שצצו אחריה, מקשטות את החלל בארגזי עגבניות ובחבילות פסטה ומנגנות מוסיקה מחרישת אוזניים. עד עכשיו לא ברור לי למה גרניט ושות' חושבים שלאוכל שלהם לא מגיע קצת שקט, שאפשר יהיה להקשיב לו, ואולי אפילו לגלגל שיחה. הוא מודה שגם לו כבר נמאס מהרעש.

"מחניודה" הדליקה את כל מרכז העיר. הביאה שרצים וצדפות לתוך מעוז השוק השמרני, הזמינה את המטבח הערבי לבוא לידי ביטוי בתפריט שלה, גרמה לתל־אביבים לצאת לבילוי בירושלים, ובלי שום משרד יחסי ציבור, הצליחה להגיע לאוזניים של אנשי תקשורת באירופה ובניו יורק. 

אחרי ההצלחה הם פתחו את "יודל'ה", "מונא", "הסדנא", "טלביה", ואוטוטו גם "מחניודה" הלונדונית, שעתידה להיפתח בשבועות הקרובים באזור התיאטראות של העיר. "יהיה שם אותו אוכל כמו במסעדה בירושלים, רק בפרזנטציה מעודנת יותר".

"מחניודה" היא היום חברה שבה לכל אחד מהשפים שמנהלים את אחת המסעדות יש אחוזים. תאגיד קטן ויצרי, שמשתדל לספק לעצמו את כל הצרכים: לאפות את הלחם, להשתמש במעצבים ובארכיטקטים שצמחו מתוכם, ולקבל החלטות יחד. גרניט, המנכ"ל, לובש ז'קט הרבה יותר ממדי שף, ומזכירה צמודה מנהלת עבורו את הלו"ז.

אתה עדיין יוצר מנות?

"כשצריך. עכשיו, למשל, כשפתחנו את 'טלביה' והייתי מעורב גם ביצירה. אני אוהב לבשל. בעיקר במטבחים של מסעדות. כל הדרמה, גובה האש, זה עושה לי את זה. זה מתאים בול להפרעת הקשב שלי".

מה אתה מחפש כשאתה יוצר מנה?

"קודם כל טעם. אני נמשך לפשטות. ככל שהזמן עובר אני מבין שאני מחפש אוכל נקי, חף מיומרנות. אני גם סאקר של קלאסיקות, זה הרבה פעמים עובד עלי. לא אוהב מתוק. אוהב חמוץ ומלוח. אני גם מבשל ככה".

ואיך זה שהלכתם על לונדון בלי לעבור קודם בתל אביב?

"לא בא לי. קשה לי עם הסצנה התל־אביבית. עם הבחישה והמילים הרעות. אני משתדל לא לומר רע על אף אחד. אני אוהב את זה שאנחנו כל כך עסוקים בשלנו, ובזה אנחנו מתרכזים. אם אחד השפים הצעירים מתחיל ללכלך על מישהו, אני עוצר אותו. בשביל מה. אנחנו צריכים לעשות שלנו. זה מספיק וזה המון.

"חוץ מזה, יש לנו כבר מסעדה תל־אביבית. 'מחניודה' נמצאת בירושלים, אבל היא תל־אביבית בכל מובן. בראש ובראשונה אם מסתכלים על הקהל.

"חשבנו שאם להיכנס ולשחות במים של הבריכה הגדולה, אז למה לא ללכת עם זה עד הסוף ולהיכנס לבריכה הגדולה באמת. בהתחלה חשבנו על ברלין, אבל אז צצה ההזדמנות לעשות את זה בלונדון. הגיעה הצעה מדי.ג'יי לונדוני שהיה מגיע לנגן ב'אומן', והחלטנו ללכת על זה".

סיר מרק שפותח לבבות

הוא גדל בבית ירושלמי, אחד משני אחים. אבא שלו, יוסי, נולד להורים שברחו מפולין והגיעו לעין כרם. אשכנזים יחידים בין מרוקאים, שלמדו את האוכל המרוקאי ואת המנהגים. "סבתא שלי ידעה לבשל. בטח יותר טוב מאבא או מאמא".

את הבית שלה בעין כרם הוא קנה מאבא שלו ומאחיו, והוא מתכוון לשפץ אותו ולעבור לחיות בו עם אשתו מורן ועם הבן ליאו, שנולד לפני שנה.

"אני אוהב לבשל. כל הדרמה, גובה האש, זה עושה לי את זה. מתאים בול להפרעת הקשב שלי". צילום: משה שי

בקיץ האחרון הכרתי את כל המשפחה. זה היה כשהגעתי לכתוב על "אוטואוכל", פרויקט של עונת התרבות בירושלים. גרניט היה השף שהסתובב עם מטבח ממונע ברחבי העיר, מארח בכל יום דמות ירושלמית אחרת, ויחד הגישו לתושבי השכונות מנות שנוצרו בהשראת האורח.

בכל יום הוא עמד שם, לפעמים בעיניים אדומות מחוסר שינה. עדנה ויוסי גרניט היו יושבים מהצד, מסתכלים על הילד שלהם החף ממרגוע, המילים שלהם מודאגות מהעומס, אבל העיניים מבסוטות מהילד הזה ומכמה כוח שיש לו. הוא אומר שתמיד היו תובעניים, לא חסכו ביקורת, וגם היום מסמסת לו אמא שהמלצרית ב"טלביה" לא הביאה את האוכל בזמן, ושיש בעיה עם הידית בשירותים. "זו אמא. מעולם לא חסכה ממני תוכחה".

גם את מורן אני זוכרת מהקיץ. אישה יפה עם הרבה שכל, שהסתובבה עם ליאו בעגלה ועם מצלמה כדי לתעד את האיש שלה. הכירו לפני שלוש שנים במסעדה, כשהיתה סטודנטית לקולנוע בסם שפיגל ובאה לאכול. "אני לא חושב שאי פעם השקעתי בבישול כמו בערב ההוא שבישלתי בשבילה. יש לה אף וחך מדהימים. היא יודעת לזהות ולהעריך כל מרכיב".

גרניט שוב יצא לרדוף אחרי מה שהוא רוצה, ואחרי כמה שבועות של חיזור, ביום של מבול מטורף, כשמורן היתה חולה, לקח את הסיר של סבתא שלו ובישל בשבילה מרק. נסע אליה הביתה וקשר את הסיר לדלת, מבחוץ. "אני חושב שעם הסיר הזה פתחתי את הלב שלה".

על טלוויזיה בכלל לא חשב. "זו לא העבודה שלי, וכש'רשת' פנו אלי, אמרתי שאין מצב שאתחייב לזה. אבל איך שהתיישבתי בכיסא והתחילה הסימולציה, הרגשתי משהו שלא הרגשתי 15 שנה".

כמו את כל ההחלטות החשובות שמתקבלות בעסק, גם את ההשתתפות שלו בתוכנית דיסקס עם השותפים שלו בלובי של קינג דיוויד. "אמרתי להם שאני חושב ללכת על 'משחקי השף', שזה אומר שאני איעדר וזה אומר שאנשים יבואו לאחת המסעדות שלנו, שבה שף נותן את הנשמה שלו כל לילה, ובסוף הערב הם יבקשו למסור ד"ש לאסף, אפילו שאסף לא נגע בסיר אחד. הם חשבו על זה ונתנו לי את ברכת הדרך". 

אחר כך התברר לו שהוא לא היחיד שמשתתף. פגש שם את אסף סרי, הסו־שף שאחראי לעמדת הדגים ב"מחניודה" ומתמודד ב"משחקי השף", גבר גדול וחייכן, שכמעט בכה כשגרניט נכנס בו על המנה שהגיש לשופטים. מנה שזיכתה אותו בשלושה סכינים, אבל גרניט חשב שהוא מסוגל להרבה יותר.

אתה לא רואה בעיה אתית בזה שאתה שופט טבח שלך?

"אין שום דרך שאני יכול לדעת מה המנה שאסף הכין. המשימות לא ידועות מראש, עוזרות הפקה משגיחות כל היום שיהיה נתק מוחלט בינינו לבין המתמודדים. ברגע שהם נכנסים לאולפן אפילו לוקחים מהם את הטלפונים הסלולריים".

היה לך חלק בהליכה שלו לתוכנית?

"ממש לא. כשבאו לבחון אותי הוא חצה את הפריים של המצלמה, והם פנו אליו אחר כך ושאלו אותו אם ירצה להשתתף. רק כשזה הבשיל הוא יידע אותי".

מהרגע ש"מחניודה" נפתחה, אתה בפרונט. זה לא עושה לך בעיות ביחסים עם השותפים?

"כשפתחנו, כבר הייתי אחרי 'קרב סכינים', שם העפלתי לגמר. חשבתי שיהיה נכון לנצל את העובדה שאני מעט יותר מוכר. היו בינינו משברים בהתחלה, היתה קנאה, אבל למדנו להתגבר על זה, להכיל ולהמשיך הלאה. עובדה שצמחנו. משלושה מפגרים שעושים חמישה ימים סרוויס, תראי לאיפה הגענו".

אני זוכרת אותו מהימים של "קרב סכינים". הייתי אז שופטת במקצה הגמר, וכשנגמר השידור וסטפן זכה, מצאתי את גרניט יושב שבור על ספסל מחוץ לאולפני הרצליה. חיים כהן ניסה לנחם אותו, אני כעסתי עליו. לא הבנתי למה בחור צעיר, שרק התחיל לבשל, יושב ומקונן שלא ניצח. איך הוא לא רוקד משמחה על שהגיע לגמר. אבל אסף גרניט הוא אחד האנשים הכי תחרותיים בסביבה, אחד שפשוט לא מסוגל להפסיד. לא כששיחק בקבוצת כדורסל, לא כשהלך לג'ודו, לא כשהשתתף בטריאתלונים. בטח לא כשזה נוגע למטבח.

אז למה בכלל אתה מתחרה? למה הלכת ל"קרב סכינים"? למה אתה משתתף ב"משחקי השף", כשהקבוצה שלך עלולה להפסיד?

"כי ברור לי שאנצח. זו המחשבה שמניעה אותי. בשבילי הצלחה היא האופציה היחידה. אני רואה בענף שלנו אנשים סופר־מוכשרים שלא מגיעים למסעדה רק כי הם פוחדים מההצלחה".

בערב, כשהתיישבתי לראות את התוכנית האחרונה בשלב האודישנים, הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר. אחד המתמודדים נכנס אל החדר, ומאיר אדוני זיהה אותו מייד. אמר שהוא לא מבין איך פצצת כישרון כמוהו בכלל בתחרות, ולא במסעדה. לירן גרודה קוראים לבחור, חמש שנים הסו־שף של ניר צוק, שהכין מנה של טונה צרובה שהשופטים אהבו. כשנשאל למה הוא לא מכין אוכל כזה במסעדה, אמר ששם הוא מכין את האוכל של ניר, למרות שהוא רחוק מהאוכל הזה. שבחדרי חדרים, מדי פעם, הוא מבשל את מה שהוא אוהב.

התשובה שלו הרתיחה את רוט ואת אדוני, אבל אני הסתכלתי על גרניט, והיה ברור לי שהוא פשוט לא מסוגל להאמין למשמע אוזניו. היה משהו בתגובה שלו מעבר לשיפוט או לכעס: הוא באמת לא הבין איך מישהו עם כישרון בין הידיים נשאר כל כך הרבה זמן במקום שבו הוא לא בא לידי ביטוי.

תמיד חייב להוביל

הכליאה באולפן לא פשוטה עבורו. הפרעת הקשב, שמאפיינת 80 אחוזים מהעובדים בענף הזה, מקשה את הכורח לשבת בכיסא שעות ארוכות. גרניט אומר שאחרי 16 שעות באולפן נכנסים למציאות אחרת. הכל נהיה קריטי וחשוב. שוכחים שזה בסך הכל משחק. הוא מרגיש שהוא מוביל את הנבחרת שלו כאילו היה מדובר באיזה מארב, ולפעמים, כשהוא מתפרץ ומשתולל, הוא אומר לעצמו שהוא חייב להירגע, כי זה רק משחק. אומר ולא מקשיב.

הוא לא היה השף המועדף על המתמודדים, "ובצדק", לדבריו. "אני יכול להבין את זה. אני לא נראה סימפטי במיוחד, ואני לא מציע את כל הקסם של העולם המולקולרי שאדוני ומושיק מביאים. אבל אם היית שואלת את המתמודדים שוב, אחרי שלוש תוכניות, במי הם בוחרים - היית מקבלת תשובות אחרות לגמרי".

באופן מפתיע, "משחקי השף" מצליח להיות אחר מ"מאסטר שף". זה מתבטא בקצב, בפנייה למתמודדים מקצועיים ולא לחמימות עקרת הבית, וגם ביחסים בין השופטים. נדמה שכל השלושה מרגישים בטוחים במקום שלהם, חלוקים בדעותיהם אבל מכבדים את ההבדלים. "לא רבנו אפילו פעם אחת", אומר גרניט.

תפקיד המנטורים בתוכנית הוא להדריך את המתמודדים ולהביא אותם אל השפיץ. רק שאת כל זה הם עושים בלי לטעום את האוכל. "אפשר להשתגע מזה", אומר גרניט. יש שכל בכלל הדרקוני: אם מנטור יטעם את המנה, הוא יידע מייד מה צריך לתקן, ובזה יסתיים הדיאלוג שלו עם התלמיד.

אתה מורה טוב?

"כן. הבנתי שבעצם כבר שנים אני מנטור, יותר מכל דבר אחר. יותר משאני מוציא אוכל, אני מנחה את השפים בקבוצה. זה מה שאני עושה כבר מהצבא. מדריך אנשים".

בצבא היה ב"שששש, לא מדברים על זה", אבל אז, במחצית השירות, נפצע בקרסול והפך להיות מדריך חובשים. "הייתי אחראי על כל קורסי החובשים. אמא שלי טוענת שגם לפני הצבא הייתי מוביל. חייב להוביל". 

יש משהו בטלוויזיה שהוא ההפך הגמור ממטבח. למשל, העובדה שמנה שיצאה מהמטבח צריכה לעבור מסכת צילומים, והנה אקשן, והנה קאט. האוכל לא מגיע במיטבו למי שצריך לטעום אותו. גרניט מסכים. "זה נכון. צריך להבין שטלוויזיה היא מדיום אחר, והכללים משתנים. אבל תדעי לך ששלושתנו עשינו בלאגן גדול כדי לקצר את התהליכים, ואני חושב שהגענו לזמנים לגמרי לא רעים".

אכלת דברים טובים בתוכנית?

"כן, אבל לא הרבה".

אתה חושב שתוכניות הבישול שמציפות את המסך מקדמות את הסצנה הקולינרית כאן?

"בטוח. הילדים שרואים את זה היום הם הטבחים של עוד כמה שנים. אלה שמתחפשים היום לאייל שני הם הסו־שפים של מחר. זה מכניס לענף אנשים איכותיים. כאלה שיכלו ללכת להייטק, לעריכת דין או לרפואה, אבל בחרו במטבח".

רפי כהן אמר לי בראיון שהתוכניות האלה משחיתות את הענף, כי הן מציגות מצג שווא, שאפשר ללכת לתוכנית כזאת ולהפוך לטבח. שטבחים צעירים לא מוכנים להתאמץ.

"אותו אחד שמרגיש ככה אחרי שיצא מתוכנית, היה מרגיש ככה גם אילו נכנס לעבוד במסעדה בלי לעבור בתוכנית. זו שאלה של אופי, של תפיסה. זה לא קשור בשום צורה לריאליטי".

כבר שמעתי משתתפים ב"מאסטר שף" שאמרו שבזכות התוכניות האלה אנשים חזרו לבשל בבית.

"אני חושב שהתוכניות האלו מלמדות שימוש בחומרי גלם שאף אחד לא נגע בהם קודם, בכלי מטבח חדשים, בשפה חדשה. בגדול, זה חיובי. אבל בואי לא נתיימר ונחשוב שאנחנו הכנסנו את הבישול לבתים".

"בכל יום, כשאני הולך לישון או קם בבוקר, אני בתחושה שאני לא מספיק טוב. צילום: משה שי

מכל שופטי "מאסטר שף", הוא הכי מתחבר ליונתן רושפלד. אומר שהוא אוהב את הענייניות שלו, את היכולת להגיד את הדברים בפשטות ובדיוק. גם כשהם לא טובים. כשעלתה "משחקי השף" ומבקרי הטלוויזיה נעצו בה שיניים, רושפלד פירסם תמונה עם הלוגו של התוכנית, וכתב: "אאאאא מממממ מביך... בינתיים".

נעלבת?

"לא. זה פשוט לא עשה לי את זה. אם הייתי מתעצבן, הייתי נכנס בו בחזרה. שום הוראת יח"צ לא היתה מצליחה לעצור אותי".

אז מה מעליב אותך?

"אני נעלב כשלא מחזירים לי אהבה כשאני מרעיף על מישהו אהבה. כי עד שאני כבר מרשה לעצמי להיפתח, אני מצפה למשהו בחזרה. קשה לי לסמוך על אנשים".

זה אומר שאין לך הרבה חברים?

"אין לי. חוץ ממורן יש את יוסי ואת אורי, ומושיק רוט התקרב אלי, יחסית. אם יש מישהו שאני כן חולק איתו, שבפניו אני נחשף, זה שלומי שבן".

מה מרגיז אותך?

"בורות. חוסר סובלנות. גזענות. אני לא מבין אנשים שאומרים 'איכס' לפני שניסו".

ממה אתה פוחד?

"מכישלון. בכל ערב, המארחות במסעדות מתקשרות להגיד לי כמה הזמנות של מקומות יש למחר. אפילו כשאנחנו מפוּצצים, אני חי תמיד בפחד שמחר לא יבוא אף אחד".

לא מפריע לך שאין מספיק נשים בעמדות השיפוט של תוכניות האוכל?

"נתחיל מזה שמפריע לי שאין יותר שפיות בעולם שלנו. אני אישית מעדיף נשים בעמדה הזאת: הן מדויקות יותר, מאורגנות יותר, ויש להן פחות טסטוסטרון, שזה בטח מצוין. המכשול היחיד הוא עניין המשפחה - הרצון להרות, שעוצר אותן במטבחים. מירי בוהדנה, הנציגה הנשית ב'משחקי השף', יודעת לאכול ואוהבת לאכול. הנוכחות שלה היתה נעימה מאוד". 

אין לו בעיה עם טבעונים, כל עוד הם לא מתערבים לו בצלחת. הוא אוהב לשתות אלכוהול אבל לעולם לא משתכר. מעולם לא התנסה בסמים. כשאני מנסה לברר למה, הוא אומר שזה קשור לחוויה קשה מהילדות. אישית מכדי שיחלוק איתי.

אריה חדש בכף היד

הארוחה נגמרת לנו מהר. מסעדות פועלים הן ענייניות, לא מושכות את הזמן. ממש כמו המחמאות שזורקים לגרניט הגברים הקשוחים של דרום תל אביב. "אתה גבר גבר", "יש לך מילה", "אוהב את הישירות שלך". מחמאות תמציתיות, משפטים קצרים - וניתוק מגע. סוג חיתוך ומקצב שבהם, נדמה לי, גרניט מרגיש קצת יותר נוח.

לקראת פרידה, כשהוא רץ לפגישה נוספת בשרשרת פגישות בלתי נגמרת, אני שואלת אותו על הקעקוע. אריה חדש שצץ על כף היד שלו, סמוך לאגודל. אומר שזה המזל שלו, ואריה זה ליאו, כשמו של הבן שלו.

וזה גם קצת בשביל ירושלים. "מורן השתתפה בפרויקט 'עקבות בירושלים'. עשרה יוצרים שעשו סרטים קצרים שמתכתבים עם העבודה של דוד פרלוב. הסרט שלה היה המסכם. היא עשתה סרט על דיכאון שאחרי לידה. זה סרט שהיה לי קשה. היא דיברה שם על אובדן החופש האישי, ועל זה שפתאום היא שונאת גברים. מצד שני, כל החשיפה לפרויקט חידדה בי את התחושה לגבי העיר הזאת. בראי ההיסטוריה זה מקום מטורף, מלא ניגודים ומרגש. פתאום הרגשתי בר מזל שאני פועל בתוך העיר הזאת. ואם אני, באיזשהו מקום, אכתב בהיסטוריה של ירושלים, זה גדול יותר מכל משחקי השף יחד". 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו