במלאת שלוש שנים להדחת הנשיא חוסני מובארק ב-25 בינואר 2011, מצרים צופה בחשש וחרדה לקראת העתיד העגום המחכה לה, מן הסתם. בשלוש זירות הכרוכות אלה באלה, עומדת מצרים על פרשת דרכים: מציאת הנתיב האפשרי, ככל שקיים כזה, לקראת ביסוס שלטון יציב בעל מאפיינים אזרחיים ודמוקרטיים; יישום תהליך כלכלי שיביא מזור לבעיותיה הקשות של מצרים, ושלישית - הגדרת מדיניות חוץ שתשכיל לגבור על המכשולים אותם מניח הממשל האמריקאי על דרכה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הכישלון הפוליטי מבית נובע בין היתר מכך שהכוחות השונים הפועלים בזירה הפוליטית, לא הצליחו להגיע להסכמה בסיסית באשר לכללי המשחק הפוליטיים, ויותר מכך באשר לאופייה וזהותה של מצרים. דפוסי השליטה הריכוזיים של האחים המוסלמים, וכישלונם להתמודד עם בעיותיה הכלכליות הבוערות של מצרים, תרמו לחוסר יציבות כרוני שבא לידי ביטוי בגלים של מחאה ציבורית אלימה. התפשטותה של המחאה העממית הנרחבת נגד שלטון "האחים", אשר הובילה ביולי 2013 להדחתו של הנשיא מוחמד מורסי בחסות הצבא, העמיקה את הקיטוב הפוליטי. התנגדותם האלימה של תומכי האחים לסילוקו של הנשיא, שנבחר באופן דמוקרטי, הובילה להדרת האחים המוסלמים מן הפוליטיקה, הוצאת התנועה אל מחוץ לחוק ולמעצרים נרחבים של מנהיגי התנועה ופעילים מרכזיים.
מאז המהפכה הצבאית ב-30 ביוני 2013, ובמיוחד לאחר השלמת טיוטת החוקה החדשה בדצמבר 2013, הממשלה האזרחית הזמנית אינה אלא בבחינת הד חוזר לתכתיבי הצבא. גישה זו אינה ייחודית לממשלה הזמנית שמונתה בידי הצבא. כוחות ואישים פוליטיים רבים, ליברלים, לאומנים, סוציאליסטים, שרידי המשטר הישן ואף חלק מן הכוחות המהפכניים, רואים בצבא מפתח ליציבותה של מצרים, ושומר סף מפני תוהו ובוהו ומלחמת אזרחים. במקרה זה, הצבא לא כפה את עצמו על החברה אלא נתמך על ידי מגוון כוחות פוליטיים אשר, בדומה לעבר, בחרו בברית עם הממשלה האוטוריטארית נגד האסלאם הקיצוני. כוחות אלו בשיתוף כלי התקשורת, יצרו הסכמה ציבורית על תפקידו הייחודי של הצבא ואף תקפו כוחות פוליטיים המבקרים ברית זאת.
חולשתן של המפלגות החילוניות, הפיצול בתוכן והעדר מנהיג אלטרנטיבי בעל שיעור קומה שיצא משורותיהן, מסבירה בחלקה את תמיכתם של מפלגות ומנהיגים פוליטיים בולטים במועמדותו של הגנרל עבד אל-פתח אל-סיסי לנשיאות, שלוש שנים בלבד לאחר הפלת שלטון הקצינים. בצל כל אלה, משאל העם על ניסוח החוקה יוביל לבחירות לפרלמנט ולאחר מכן לנשיאות. אלה, יקבעו את שלטון הצבא, אך לא בהכרח יבטיחו יציבות מדינית במצרים מבית.
אירועים אלו יתקיימו במקביל להינתקות ההולכת של חצי האי סיני ממצרים, והפיכתו לאזור ספר טרוריסטי המאיים הן על ישראל והן על מצרים. התגברות התוקפנות המוסלמית על אזרחיה הנוצרים של מצרים מעיבה גם היא על התהליכים. לשתי מגמות אלה כתובת ברורה אחת: שלטון החמאס בעזה, הנעזר בתנועות טרור אסלאמיות בינלאומיות.
במישור הכלכלי, מצרים תיאלץ להמשיך ולשאת בעולם של מיליון פיות רעבים חדשים מדי ששה-שבעה חודשים, שהרי למרות העוני הרי הריבוי הטבעי עבר זה מכבר את כל נתוני ה"אסון הדמוגרפי". רמת החיים במצרים ירדה עד כדי פת לחם למצרי הבודד, ואין כל שלטון בטווח הנראה לעין המסוגל למצוא פתרון. גם סיוע אמריקני, שאינו סביר בעת כהונת הממשל הנוכחי בוושינגטון, לא יורגש - אלא במקביל לצמצום דרסטי בריבוי הטבעי, וגם זאת בטווח של דור אחד לפחות.
גם הסביבה הבינלאומית והאזורית אינה מהווה גורם מרתיע. העדר התגובה של הקהילה הבינלאומית בראשות ארצות הברית ביחס לפיתוח הגרעיני האיראני, וכלפי דיכוי אזרחים בסוריה, לצד הלחץ האמריקני להחזיר את האסלאם לשלטון - אינם מעודדים את המשטר בקהיר. מנגד, שיקום מעמדה של רוסיה באזור, ותמיכת מדינות המפרץ בממשלה הנוכחית, משחררים את הצבא והממשלה שתקום בחסותו מכל מגבלות מבית ומחוץ.
מצרים של 2014 היא מדינה במיצר. התקווה היחידה להישרדות האזור תוך שמירת תדמית של יציבות, היא בברית חשאית ולא גלויה עם ירושלים – ברית מאוכזבות וושינגטון. מבית, הפוטנציאל לאלימות ולחוסר יציבות קיים. הדרתם של האחים המוסלמים מכל פעילות פוליטית, מעמיקה את הפיצול והשסע בחברה המצרית, ומותירה כיסים של מרירות ותרעומת שעשויים להתפרץ בצורה מחזורית. סילוקם של האחים מן השלטון אף עשוי לעורר חשיבה מחודשת בתוך התנועה, באשר לתועלת בבחירתם האסטרטגית במהלך שלושת העשורים האחרונים של פעילות פוליטית לגיטימית. לא פחות חשוב מכך, אזרחי מצרים לא יישארו נאמנים לממשלה בחסות הצבא, אם תנאי חייהם לא ישתפרו. יציבות המשטרים לאחר האביב הערבי היא סוגיה מתעתעת, מאחר והפחד מן השליט כבר אינו משתנה משמעותי בתרבות הפוליטית החדשה.
פרופ' אלכסנדר בליי עומד בראש המרכז לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת אריאל, חבר סגל המחלקה למדעי המדינה-ישראל במזרח התיכון, החברה "יעדים אסטרטגיים" לייעוץ אסטרטגי בינלאומי ולשעבר יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים.
ד"ר בשמת יפת-אבשלום היא עמיתת מחקר במרכז לחקר המזרח התיכון וחברת סגל במחלקה למדעי המדינה וישראל במזרח התיכון באוניברסיטת אריאל בשומרון.
איראן-סוריה-לבנון 2014: לאן מועדות פניהן?
מתכוננים לשנה המכריעה - שנת 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו