2013 הייתה שנה מרתקת במזרח התיכון, אלא שכל אירועי השנה אינם היו בבחינת פרוזדור לקראת שנת ההכרעה: 2014.
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
שלושה תהליכים מרכזיים התחילו להסתמן השנה והם עשויים להביא להגדרת שנת 2014 כשנת הכרעה אזורית במובנים רבים. תחילה, למרות המלחמה בין הזרם האסלאמי ובין הזרם הלאומי במדינות ערב, אין להכחיש כי שניהם פועלים במסגרות לאומיות פנימיות. למרות ייבוא מחבלי אל-קאיעדה, אין הם מהווים עדיין שחקן משמעותי במאבק על קביעת פני המשטרים הערביים. יתר על כן, מבט אחד על המפה המדינית של המזרח התיכון מגלה כי למרות גל הסערה האדיר המזעזע את המשטרים השונים מזה שלוש שנים, אף לא אחת מן המדינות חוותה שינויים בגבולותיה או בהגדרתה המדינית. מבט פנימה אל תמונת הכוחות הפנימיים ומבט נוסף אל המערכת האזורית יגלו כי התמונה מורכבת הרבה יותר.
כל הכוחות הרבים הפועלים היום בתוך מדינות המזרח התיכון מגבולותיהן ומחוצה להן, עדיין מקדשים את הגבולות הקיימים: כך המיעוט האתני הכורדי בעיראק מסתפק באוטונומיה ואינו פועל לפיצול המדינה, ה"אחים המוסלמים" במצרים שואפים לשוב לשלטון שנגזל מהם לטענתם, בהפיכה צבאית וכך השבטים, שפיצלו את לוב לשלוש טריטוריות עיקריות אינם שואפים בשום צורה לזכות בעצמאות אזורית.
תמונה זו שונה בשוליים: סודאן התפצלה לצפון ולדרום לאורך קווים אתניים, שהרי מדובר בערבים, לעומת מי שאינם ערבים, כך הפלשתינים שואפים להשתלט על ישראל וכצעד ראשון להקים "מדינה בגבולות 1967", וגם כאן מדובר במוסלמים מול יהודים. הכלל ברור: בין ערבים/מוסלמים, החתירה היא לשמר את המסגרות הקיימות ולו באורח פורמלי. גם היום, כמאה שנה לאחר מלחמת העולם הראשונה, אין עדיין מנהיג אזורי שיהיה הראשון לנפץ את המסגרות הקיימות.
ההתיישבות חמורה יותר מרצח עם
שנית, רמות האלימות הפיזית והמילולית מצד מנהיגי האזור חלפו על פני כל תקדימי העבר. מנהיגי איראן מדברים בריש גלי על השמדת ישראל ומנהיגי סוריה כבר משמידים בפועל את עמם. מעשיו של אסד מקדמים את סוריה למעמד המדינה שהשמידה את המספר הרב ביותר של אזרחיה, בג'נוסייד הנורא ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. דא עקא שכל אלה אין בכוחם לשכנע את המעצמות לנקוט בכל פעולה שהיא.
אם לשפוט מלשונם של דוברי משרדי חוץ שונים, הרי ההתיישבות בחבלי ארץ ישראל חמורה יותר מרצח עם, שעליו אין מגיבים. למעשה, שתי מדינות תומכות טרור אלה, כלשונו הרשמית של משרד החוץ האמריקאי, חוללו בשנה האחרונה מהפך מרשים ביחס לקהילה הבינלאומית אליהן: עם שתיהן נחתמו הסכמים, שברור גם לכל הצדדים כי יופרו בדרך כזו או אחרת. הסכם ג'נבה על איראן מאפשר המשך העשרת אורניום למטרות צבאיות, לפחות במחצית השנה הקרובה, וזהו בקירוב, הזמן הנחוץ לאיראן. גם סוריה זכתה בעסקה נפלאה: הנשק הכימי – עליו תצהיר, ורק הוא, יושמד ואין כל מגבלות על המשך השימוש באמצעי השמדה המוניים. אין ספק, שנת 2013 הייתה "שנת האור הירוק" לרצחנים שבמנהיגי האזור.
תחושה בטוחה יותר באזור הסוער
שלישית, ארה"ב הולכת ונסוגה מן המזרח התיכון. פעילותה בנושא הפלשתיני הופכת תמוהה יותר ויותר שכן אין כל אפשרות כי הידרדרות במשבר זה תסכן אינטרסים אמריקנים או ישראליים. לצד תהליך זה, מנהיגי האזור צופים בפליאה כיצד ארה"ב נטשה את הנשיא מובארק, מגנה את המשטר הצבאי במצרים שהוא נוח יותר לעולם החופשי ממשטר ה"אחים המסלמים" ונמנעת מתגובה ראויה לפיתוח הגרעיני האיראני ולג'נוסייד הסורי.
הריק המדיני אותו יוצרת ארה"ב באזורנו תרם בשנה החולפת לבניית תשתית לברית ללא תקדים באזורנו: מצרים, ערב הסעודית וישראל. אין זו, כמובן, ברית פורמלית, אך ההישענות ההדדית של השחקנים מאפשרת לשלושתם לחוש בטוחים יותר באזור הסוער.
על סיפה של 2014 נראה כי סוגיית הגרעין האיראני תגיע לידי הכרעה בשנה הקרובה, שהרי טווח ההגעה לעוצמה צבאית ממין זו בידי מדינה מטורפת כמו איראן, מתקצר והולך. להכרעה זו תהיה השלכה על כל הזירות האחרות החשובות למדינת ישראל. עם זאת, סביר מאוד להניח כי מלחמת האזרחים בסוריה תשבור שיאים של אכזריות ומן הסתם תזלוג גם לתוך שטחנו ותהפוך לחלק מחיי היום-יום בלבנון.
יש לקוות כי מדינת ישראל תשכיל למנוע מהאלימות הנרחבת במדינות השכנות לחדור לשטחי יהודה, שומרון ועזה ותצליח למנוע פגיעה באינטרסים הביטחוניים החיוניים בכל הגבולות.
פרופ' אלכסנדר בליי עומד בראש המרכז לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת אריאל, חבר סגל המחלקה למדעי המדינה-ישראל במזרח התיכון, החברה "יעדים אסטרטגיים" לייעוץ אסטרטגי בינלאומי ולשעבר יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים
