"איציק", הם אמרו לו, "סע לאילת, טוס לרומא. החיים זה לא רק עבודה. אתה בן 73, הגיע הזמן שתנוח קצת. ואתה תראה, כולם עוד יצטערו על היום הזה. מי יוכל לנהל כמוך את פרדסיה?" אבל יצחק ימיני, ראש המועצה, רק קבר את ידיו במעמקי הכיסים של מכנסיו ואמר בשקט: "בואו נראה, אולי קולות החיילים יעשו הבדל".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
למחרת, כשנספרו קולות החיילים, התברר שההפרש בינו לבין טל גורקי הצטמצם מ־51 קולות ל־50, וכך באה אל קיצה הכהונה הארוכה ביותר של ראש מועצה בישראל. ימיני, שלא חווה מאבק של ממש בתשע מערכות הבחירות שבהן התמודד מאז 1972, ורק במערכה העשירית נדרש לסיבוב שני, התחיל להבין שאחרי 41 שנים, הוא יצטרך לערוך היכרות מחודשת עם עצמו. עם ימיני שהוא כבר לא ראש המועצה שמקבל החלטות גדולות ומקדיש כל רגע מחייו ליישוב ולתושביו, אלא רק איציק, פנסיונר שצריך למצוא לעצמו עיסוקים חדשים.
יום לאחר היוודע התוצאות הוא יושב בלשכתו, שקירותיה עמוסים תמונות ממוסגרות, מפות וציונים לשבח שקיבלה פרדסיה בתקופת כהונתו. תוהה בקול אם זה בסדר שייקח איתו את התמונות שבהן הוא מופיע, או שהוא צריך להשאיר גם אותן לראש המועצה החדש. "כשאתה ראש מועצה פונים אליך כל הזמן, רוצים בעצתך, בעזרתך, מצלצלים אליך. ואני תמיד עונה לטלפונים, אפילו באמצע ארוחת ערב, כי אם מישהו מתקשר בשעה כזאת, הוא בטח נמצא במצוקה, והמרק שלי יחכה. ככה הייתי מסביר כל פעם לגאולה אשתי.
"בגיל שלי לא לעבוד זה לא טוב. אני מכיר אנשים שפרשו מהעבודה ומייד התקפלו", הוא אומר ומשרטט באצבעו באוויר צורה של חצי עיגול. "עבודה נותנת בריאות, ואחד הדברים שאני מוטרד מהם הוא איך אני אעסיק את עצמי. אני ראש מועצה ללא הפסקה. הלכתי לכל אירוע, כל מסיבת גן, כל בר מצווה וכל הלוויה, לא עלינו. עזרתי לכל אדם, נסעתי לכל מקום. פתאום זה לא יהיה. ואני רוצה להמשיך לקום בבוקר בשביל משהו. לא בשביל כסף, בשביל תעסוקה. כי כמה כבר אפשר לטייל ולנוח?"
הוא ידע שהפעם יהיה לו קשה. שלא בטוח שבעולם ההיפראקטיבי, השנון והציני, שנע בקצב של מאה מגה בייט לשנייה וסובב סביב אסטרטגיות ניהול מתוחכמות, יספיקו המסירות והנשמה הגדולה שלו. והרי אפילו אין לו מחשב, והוא לא משתמש בפייסבוק ולא בוואטסאפ או בכל אפליקציה אחרת. מכשיר הטלפון שלו משמש אותו לשיחות בלבד, ולעיתים רחוקות לסמסים. וזה הכל.
כל השנים האלה לא חווה קרב מוניציפלי אמיתי. רק במערכת הבחירות הקודמת הבין שיש מי שמעז לקפוץ מולו אגרופים, כשעל ראשות המועצה התמודד סגנו, יוחנן גיל, שהצליח לנגוס בבסיס התמיכה הרחב שלו. אבל בסופו של דבר, זאת היתה בסך הכל מכה קלה בכנף, וימיני ניצח בסיבוב הראשון עם 45 אחוזים מקולות הבוחרים, לעומת 22 אחוזים לגיל - הפרש של 700 קולות. עד אותם ימים היה גורף בקלות לפחות 80 אחוזים.
הפעם התמודדו בפרדסיה כמות שיא של רשימות, במונחים של יישוב קטן: חמש רשימות ניצבו מול ימיני ורשימתו, "למען פרדסיה אחת", ובתום הסיבוב הראשון הוא מצא את עצמו, לראשונה בחייו, במקום השני, עם 26 אחוזי תמיכה ושני מושבים במועצה - מושב אחד פחות מבקדנציה הקודמת. גורקי גרף יותר מ־35 אחוזים מהקולות וזכה בשלושה מושבים.
"כשראיתי את תוצאות הסיבוב הראשון חטפתי פיק ברכיים. אני כבר הרבה זמן לא ישן בלילות. לא הפחד משאיר אותי ער, אלא המחשבות. אני כל הזמן חושב וחושב, למה ההוא עבר מחנה? מה עשיתי לו? ומה גרם למשפחה ההיא להתרגז עלי?"
"יש לי עדיין מה לעשות כאן"
את הקמפיין העשירי שלו התחיל באיחור רב, בגלל ניתוח שעבר, ושבמהלכו הושתל בראשו שתל תת־עורי, שאמור לשקם את שמיעתו. במלחמת יום כיפור הוצב בחזית מצרים, באזור ג'בל עתקה, ופגז תותח שהתפוצץ לידו פגע בשמיעתו באוזן ימין. מאז החמיר המצב עד כדי חירשות מלאה. גם באוזן שמאל הידרדרה שמיעתו עם השנים, והוא נעזר במכשיר שמיעה.
גורקי, לעומתו, החל להכין את השטח לפני יותר משנה. תחילה קיים פגישות, ובהמשך החל לערוך חוגי בית. לא פחות מ־42 חוגי בית. "כשיצאתי עם הפלאייר הראשון, כולם ביישוב כבר ידעו מי זה טל גורקי", התפאר בתום מערכת הבחירות. ימיני לא קיים אפילו חוג בית אחד. "מה, הם לא יודעים מי זה יצחק ימיני?"
"אני לא ידעתי אם כדאי לו לרוץ שוב", סיפרה אשתו גאולה במהלך ההמתנה לתוצאות בליל הבחירות. על הכיריים לצידה ניצבו קערות וסירים גדולים, גדושים במאכלים תימניים שחברה של המשפחה הכינה במיוחד. מרק עדשים ומרק עוף, שעועית, תפוחי אדמה, פיתות מעשה יד, סחוג ירוק, חילבה. לגאולה לא היה פנאי לבשל בזמנים לחוצים שכאלה; עד לרגע האחרון התרוצצה בין הקלפיות, עושה נפשות לבעלה ומזכירה לכולם איזו פרדסיה יש להם בזכותו.
גאולה היא בת פרדסיה, שהתגוררה כילדה במרחק של 500 מטר מבית משפחתו של ימיני. "היו לי הרבה חברות, אבל על גאולה התלבשתי", סיפר ימיני בחיוך בפגישתנו הראשונה. "היא היתה נאה מאוד, והיתה אהבה". הם נישאו ב־1967, כשגאולה היתה בת 21, ועד היום היא איתו, עזר כנגדו. עד לפני כמה שנים הועסקה כעובדת משק בית בבית חולים, עד שפרשה לפנסיה. יש להם ילד אחד, לירון (29), המתגורר עימם בבית. ילד נוסף נפטר כתינוק מחיידק טורף בשנות השבעים.
"דיברנו הרבה על ההתמודדות שלו, לפעמים אל תוך הלילה", מספרת גאולה. "גם לבית מלון נסענו כדי לדבר. ואיציק כל הזמן אמר, 'גאולה, יש לי עדיין כוח ויש לי מה לעשות בפרדסיה', אז תמכתי בו, בטח שתמכתי".
כשיתחילו תוצאות הבחירות לזרום למטה המאולתר של ימיני במרתף ביתו, תסביר לנו ירקונה, הספּרית שלו מאבן יהודה ("רק לי הוא מרשה לגעת בשיער שלו"), שיש לו עוד פרויקט אחד גדול להשלים. "יש עוד שכונה שצריכה לקום בפרדסיה. איציק עבד ונלחם הרבה שנים בשביל זה, אז מה פתאום שמישהו אחר יקטוף את הפירות?"
6,500 תושבים גרים היום ביישוב, ו־1,200 יחידות הדיור, שבנייתן החלה לפני כחצי שנה, אמורות כמעט להכפיל את גודלו. ימיני חלם להיות זה שיגזור את הסרט האדום, וגם להקים היכל תרבות, פארק שישתרע על 30 דונם ומרכז בילוי לנוער. "הפעם גם החלטתי שהגיעה העת לגדל מישהו שימשיך את דרכי. אני לא אוהב להגיד יורש, אלא מישהו שיהיה נאמן לדרך שלי בת 41 השנים וימשיך באותה רוח".
ארבע בבוקר, כבר ברחובות
הוא חם וחביב להפליא, מסביר פנים ונטול גינונים. איש נמוך קומה עם שפם נצחי. "זה הסמל המסחרי שלי. יש לי שפם מאז שהייתי ילד. אני אגיד לך את האמת, הרבה שנים אני חושב להוריד אותו. נסעתי פעם לחוץ לארץ ואמרתי יאללה, בוא נוריד אותו, נחזור ארצה בלי שפם. אבל לא היה לי אומץ, אולי לא יזהו אותי?" ימיני אומר שזה טוב לבנאדם שיש לו שיגרה יומית, אז כבר עשרים שנה הימים שלו נראים פחות או יותר אותו הדבר. הוא מתעורר בארבע לפנות בוקר, נכנס למכונית הסקודה השחורה שלו "עם הצ'קלקה הכחולה" ועורך סיור ברחבי פרדסיה, עובר בין הבתים צמודי הקרקע כשטיפות הטל עוד עוטפות את הדשאים. פעם, בילדותו, היתה כאן מעברת עולים מתימן, כמה עשרות משפחות שנאבקו להקים את חייהן בארץ ישראל והתיישבו באמצע החול. לפני עשרים שנה החלו לזרום ליישוב הקטן משפחות צעירות ואמידות, שהבינו שתמורת דירתן הממוצעת באחת הערים הסמוכות הן מסוגלות להגשים את חלום הבית הפרטי עם הגינה, השלווה הפסטורלית וציוץ הציפורים.
"את יודעת מה הדבר שאני הכי גאה בו? כשאני הייתי בצבא התביישתי להגיד שאני מפרדסיה. הייתי אומר שאני גר ליד נתניה. היום, הנתנייתים אומרים שהם גרים ליד פרדסיה".
בארבע וחצי בבוקר מחנה ימיני את מכוניתו בחניון של קאנטרי פרדסיה ויוצא לצעידה שנמשכת כשעה, למרחק של שמונה עד עשרה קילומטרים. בחמש וחצי, כשפותחים את הקאנטרי, הוא מתייצב בחדר הכושר לסידרת מתיחות, הרמת משקולות ו־500 חתירות במכשיר החתירה. הקאנטרי, שמשרת גם את היישובים השכנים, הוא אחד ממקורות גאוותו.
ברבע לשבע בבוקר מסיים ימיני את האימון וקופץ לביקור קצר בג'קוזי ובסאונה. בשבע בבוקר הוא יוצא משערי הקאנטרי בנעלי בית, רחוץ ועטוף בחלוק מגבת לבן, שעליו מתנוסס הכיתוב "איציק הגדול". אל הבית הוא נכנס בחזרה על קצות האצבעות, כי גאולה ולירון עדיין ישנים. אוכל ביצת עין הפוכה עם לחם לבן וגבינה, שותה קפה שחור עם חוויאג', נוטל כמה כדורים לאיזון לחץ הדם ועודף הסוכר, ובשבע וחצי על השעון, לא דקה אחרי, ממהר אל בית הספר היסודי של פרדסיה, לבוש כראוי לראש מועצה, במכנסיים מחויטים ובחולצה מכופתרת.
הוא יוצא מהמכונית כשאפוד זוהר לגופו, נעמד בלב הצומת הסמוך אל בית הספר ומכוון את תנועת המכוניות במחוות ידיים גדולות. מסייע לילדים לחצות את הכביש ומתעדכן בשלומם של תושבי היישוב. בשבוע שלפני הסיבוב השני בבחירות גם דאג לוודא "אתה שם לי פתק, כן?" ויש ילדת גן אחת, שחולפת בצומת בכל בוקר במכונית של אמא, ולא מרשה לאמא שלה להמשיך לנסוע אם ימיני לא מברך אותה ב"בוקר טוב".
"סיגלתי לעצמי כל מיני שיטות ניהול", הוא אומר. "לא למדתי בבית ספר גבוה או משהו. הבאתי ידע מתוך עצמי, ועם השנים גם צברתי ניסיון. אין כמו ניסיון. אני אוהב מאוד את הילדים ונותן להם הרבה מעצמי, והם מכבדים אותי בחזרה, וגם מחברים אותי להורים. כשאני עוזר לילדים לחצות את הכביש או בא לגן ילדים ויושב איתם במפגש, הם חוזרים הביתה ומספרים להורים - 'ראש המועצה ישב איתנו היום בריכוז'. זה הסוד. בדרך כלל, מנהיג כבר לא אהוב אחרי כל כך הרבה שנים, אבל אני חש שהציבור אוהב את ההתנהלות שלי, כי אני קודם כל בן אדם. כבוד האדם הוא ערך עליון אצלי. אני מה שנקרא סחבק".
כשתלמידי בית הספר היסודי כבר ישובים בכיתותיהם ושערי המוסד ננעלים, שב ימיני אל מכוניתו ועובר בין תחנות ההסעה ביישוב, שמהן נאספים תלמידי החטיבות העליונות של פרדסיה אל התיכון האזורי שבצומת בני דרור. כשהוא מגיע לתחנה האחרונה הוא מתעדכן אצל אבי, סדרן ההסעות, אם כל הילדים עלו לאוטובוסים. "אני לא עוזב את האזור עד שכל הילדים עלו להסעות בדרך למחוז חפצם. ואם יש לפעמים ילדים שלא התעוררו בזמן, או פיספסו את ההסעה, אני לוקח אותם לבית הספר בפרייבט שלי".
לקראת תשע בבוקר הוא מתחיל את יום העבודה במועצה. "יכולתי לקום מאוחר ולהתחיל לעבוד בעשר, אבל מה שקורה בבוקר עושה את כל ההבדל". לפני שהוא נכנס ללשכתו כל פקידה מקבלת ממנו נשיקה, וכל גבר לחיצת יד. "אני משרה פה אקלים נעים מאוד, תשאלי כל אחד ואחד. 41 שנה הם רואים בי אפילו יותר מאבא. אצלי אין דבר כזה שפקידה תבקש לצאת מוקדם ולא אתן לה. אני הבנתי שאל עובדים צריך להיות טוב. תעשה לעובד חוכמות - הוא יעשה לך נה באוזן כשתסובב את הגב שלך.
"אין פה עובד שיש לו טענות נגדי, גם אם לא הצביע בשבילי. ואף אחד לא יגיד לך 'ימיני מושחת'. כשאני רוצה לשלוח פה פקס, אני משלם למחלקת גבייה. זאת דוגמה אישית לעובדים. אני לעולם לא אחצה ברגל כביש באור אדום, אני לא אחנה באדום לבן, רק אם קרה אסון. אצלנו אין חניה שמורה לראש המועצה, אני מחפש חניה כמו כולם".
הוא עובד בדרך כלל עד שעות הצהריים המאוחרות, ואז חוזר הביתה לארוחת צהריים ותנומה, שאחריה יתייצב לאירועים של תושבי פרדסיה. העבודה וחיי היישוב ממלאים כבר עשרות שנים כל רגע מחייו. מעבר לזה - תחומי העניין שלו מצומצמים. הוא קורא עיתונים, צופה בתוכניות אקטואליה ומחבב במיוחד תוכניות ריאליטי דוגמת "הרווק" ו"דייט בחשיכה", "כי אני אוהב רומנטיקה. אוהב לראות איך הזוגות מתחברים", הוא משלב את אצבעות ידיו לשם המחשה.
"אין כמו לעבוד בעירייה"
ימיני היה התינוק הראשון של פרדסיה. הוא גדל בבית דתי; הוריו עלו מתימן בשנת 1938, עם שני אחיו הבוגרים, ולאחר תקופה קצרה במושבה ראשון לציון עברו לפרדסיה ונמנו עם מקימי היישוב, רובם עולים מתימן. אמו עבדה במשק בית, ואביו ניהל את המשק המשפחתי וגידל עופות ופרות.
"יום אחד, אחד הילדים שהייתי משחק איתם קילל אותי. הוא אמר לי, 'אבא שלך שם מים בחלב'. אז עקבתי אחרי אבא שלי וראיתי אותו בא עם דלי, שם בו מעט מים, וחולב את הפרה אל תוך הדלי עם המים. אמרתי לו, 'אבא, אתה יודע שהילדים מקללים אותי ואחד אפילו בעט בי, כי אמרו לי שאתה שם מים בחלב ואני אמרתי שזה לא יכול להיות'. אז הוא אמר לי, 'תעשה כאילו לא שמת לב'. לא אשכח את זה. לא רציתי להסתבך איתו אז שתקתי, אבל לא הצלחתי להצדיק אותו. אולי זה היה שיעור, שחשוב להיות הגון תמיד ושאנשים רואים הכל. לא משתלם להתנהג לא טוב.
"אני מסתכל על ראשי הרשויות שהואשמו בפלילים ושואל את עצמי, למה הם היו צריכים את זה? מה יוצא להם מזה? איש ציבור צריך לישון בשקט. גם ככה הבעיות הציבוריות עלולות להדיר שינה מעינינו. בשביל מה להוסיף את הדברים האלה?"
ימיני למד במעברת שבות עם, שהוקמה ממערב לפרדסיה בתחילת שנות החמישים, ולאחר מכן למד בבית הספר תחכמוני בנתניה. "הייתי ילד טוב, ממושמע מאוד. לא אהבתי לעשות מעשי קונדס. לא אהבתי לטפס על עצים. הילדים היו גונבים אבטיחים, אני הייתי עומד ושומר בצד, אבל אוכל מהאבטיחים".
בצה"ל שירת כמפקד מחלקה בקורס נהג טירון. כשהיה בצבא שימש אחיו זכריה יו"ר המועצה למשך חמש שנים, בין 1956 ל־1961. לאחר שחרורו שימש גובה בלשכת המס, למד הנהלת חשבונות, עבד כקבלן צבע, ויותר מכל רצה להיות שחקן תיאטרון, "אבל אבא שלי אמר לי: 'בשום פנים ואופן אתה לא תקבל כסף בשביל להצחיק אנשים'".
ב־1972, בגיל 32, השתלב בפעילות המועצה של פרדסיה, ובמעין הפיכת חצר החליף את ראש המועצה דאז, יפתח מוצרפי. "בזמנו הדברים לא היו מסודרים כמו היום", הוא מסביר.
רק פעם אחת, לפני עשר שנים, פזל לפוליטיקה הארצית והחליט לנסות את כוחו בפריימריז של מפלגת העבודה. "אמרתי, ננסה, מכירים אותי. פנה אלי בחורצ'יק שעבד עם המפלגה ואמר לי, אני אדאג לך לאלף קולות. זה מה שהיה דרוש לי כדי להיכנס לכנסת. אמרתי, בסדר. שלושה ימים לפני הפריימריז הוא ניגש אלי שוב ואמר לי, אנחנו חייבים כסף, 50 אלף שקל. שאלתי אותו, בשביל מה אתם חייבים כסף? הוא אמר, בשביל פלאיירים, מדבקות, מכוניות. אמרתי לו, בסדר, אני מסכים, אני אשלם כל דבר בכפוף לקבלות. והוא אמר לי, לא, תן לנו את הכסף ישירות ואנחנו נסדר הכל. לא רציתי להתלכלך, לא הסכמתי, והוא נעלם לי. בסוף זכיתי, מההפקר, בערך ב־700 קולות. לא עשיתי כלום, הצביעו לי פשוט כי הכירו אותי כל השנים.
"אני לא מצטער שלא נכנסתי לכנסת. תראי את בילסקי, הלך וחזר. אין כמו לעבוד בעירייה. כל כך הרבה דברים אפשר לעשות. זאת עבודה שכל הזמן משתנה".
"הוא לא היה צריך להתמודד"
בעוד הקמפיין של ימיני הדגיש תנופה, ניסיון, קשרים ולב רחב, מתחריו דיברו בקולי קולות על דבר אחד בלבד: שינוי. "מר יצחק ימיני נבחר כראש מועצה בפרדסיה בשנת 1972, בתקופת כהונתו של ניקסון כנשיא ארה"ב", קרא הקמפיין של "יש עתיד". "מאז נבחרו באמריקה שבעה נשיאים: פורד, קרטר, רייגן, בוש האב, קלינטון, בוש הבן ואובאמה - ואצלנו רק יצחק ימיני אחד. האם לכל נשיאי ארה"ב היה תחליף וליצחק ימיני לא? האם יצחק ימיני טוב כשהיה? האם תושבי פרדסיה מאמינים שהוא עושה כיום עבודה טובה? האם תושבי פרדסיה פוחדים ממנהיגות צעירה?"
ימיני תופס את ראשו. הוא לא מבין מה רוצים ממנו. "המועצה מסודרת, מאוזנת, אנחנו מקבלים פרסים כל שנה מחדש: כוכבי יופי, ניהול תקין. דו"חות הביקורת טובים מאוד. בסדר, רוצים שינוי, אבל איזה שינוי כבר אפשר לעשות? רק להחליף את ראש המועצה זה מה שחשוב? לא מבין. בחוגי בית אמרו, ימיני מאה אחוז, תשבחות עד השמיים, אבל מה, צריך שינוי".
אך מאחורי גבו דיברו על גילו המתקדם, על שמיעתו הלקויה, על כך שהוא כבד לשון ומיושן. מתחריו לחשו בארס שהוא נרדם בישיבות ומתעורר מוקדם בבוקר לשיגרת יומו כמנהג הקשישים, ותו לא. "הוא לא היה צריך להתמודד הפעם", אמר טל גורקי 24 שעות לפני פתיחת הקלפיות לסיבוב השני. "יש שלב בחיים שצריך להוריד הילוך. טדי קולק לא ידע מתי לפרוש, יעקב טרנר לא ידע מתי לפרוש, וגם ימיני לא ידע מתי לפרוש. תמכתי בו מאוד כל השנים ואני מחבב אותו, אבל העסק פה תקוע כבר עשר שנים.
"ימיני מאוד הזדקן בשנים האחרונות, וזאת בעיה כשצריך לנהל תקציב שוטף של 32 מיליון שקלים, תקציב פיתוח של 20-15 מיליון שקלים ו־80 עובדי מועצה. בעולם המודרני אתה לא יכול לנהל בשיטות מכולת של שנות השבעים והשמונים. בעבר פרדסיה היתה מובילה בין היישובים פה, איפה היו קדימה וכפר יונה כשעברתי לכאן? הרבה מאחור. היום כולם עקפו אותנו בסיבוב. ההישגים של התלמידים לא מספיק גבוהים, מחירי הדיור נמוכים. בכל הארץ הדיור התייקר בשבעים אחוז, ובפרדסיה רק בעשרים. צריך אנרגיה וחזון כדי להנהיג את היישוב הזה. אמרתי לעצמי שמתוך שליחות אמיתית אני חייב להיכנס לתמונה. אלה הילדים שלנו, הנכסים שלנו, היישוב שלנו. זה לא חלום חיי להיות ראש מועצת פרדסיה, פשוט הרגשתי שאין ברירה".
גורקי (52), שיכול להיות בנו של ימיני, הוא אדם ערני, דרוך וחריף. דיבורו חד, הוא ממעט לחייך, מסריו קצרים, חותכים, מנוסחים היטב ומלווים במספרים. הפרופיל שלו חופף לפרופיל תושביה החדשים של פרדסיה: הוא עזב את נתניה ועבר להתגורר ביישוב לפני 18 שנים עם רעייתו שרון, סגנית מנהלת בית ספר תיכון, ושני ילדיו נוי ואלעד. גם הוא רצה לממש את חלום הבית הפרטי הרב־מפלסי עם הדשא הצמוד. בעבר שימש יועץ לשר האוצר אברהם (בייגה) שוחט, היה סגן מנהל מטה הבחירות של יצחק רבין ב־1992 וסמנכ"ל המועצה להסדר ההימורים בספורט. הוא בעל תואר שני במינהל ומדיניות ציבורית מאוניברסיטת תל אביב, ועד לבחירות שימש מזכיר הוועד המקומי של קיבוץ בחן בעמק חפר.
במהלך השנים כמעט לא היה פעיל בחיי היישוב, למעט שתי נגיעות: כשעבר להתגורר בפרדסיה היה פעיל בוועד השכונה, ולפני שנתיים הפך לחבר פעיל בפורום הורי הצופים - "ככה הבנתי מה מצב המועצה. כשתראי את שבט הצופים תביני על מה אני מדבר. כל פקיד עושה מה שהוא רוצה, והעסק מתנהל כאילו אין בעל בית".
"רעדו לי הידיים בקלפי"
בליל הסיבוב השני של הבחירות הוקף ימיני במשפחתו, בחבריו ובתומכיו, שגדשו את הבית. רוב שעות הערב השתדל לחייך, אבל רסיסים של דאגה בכל זאת ניכרו על פניו. כשהחלו התוצאות לזרום ישב ימיני קפוא בכיסא מפלסטיק, לידו חברו אבי הררי, ראש מועצת אבן יהודה הטרי.
בהדרגה נאספו הנתונים מהקלפיות וסוכמו בטבלה צבעונית על גבי מסך מחשב גדול. תגובותיו של הקהל הגדול נעו משאגות שמחה לזעקות בהלה בכל פעם שהתקבלו תוצאות חדשות, במירוץ שהיה צמוד מאין כמותו. כשהתקבלו התוצאות מהקלפי האחרונה, קלפי מספר 2, השתררה במרתף דממה. הצעירים החלו לבכות. במבוגרים יותר אחזה תדהמה. פרדסיה בלי ימיני היא מציאות לא מוכרת.
"תשימי לב שהוא שמר על בסיס הכוח שלו", לחש לי היועץ האסטרטגי של ימיני, שלומי יהודה. "אני שמח שהוא לא הובס, זאת תוצאה שהיא כמו תיקו. יש לו את כל הסיבות לסיים את התפקיד שלו בראש מורם". אבל ימיני רק בהה במסך המחשב דקות ארוכות, מנתח בראשו את התוצאה בכל אחת מהקלפיות. לאחר מכן פנה אל הנוכחים וסיכם: "גבירותיי ורבותיי, העם אמר את דברו. אני מודה לכולכם".
מחוץ לבית נשבה צינה של סתיו, וקולות צרצרים נשמעו מהגינות הסמוכות. הסכינים נשלפו מייד. פעילים החלו להטיח ביקורת זה בזה, זעמו על מי שלא ביצע תפקידו כהלכה, ובעיקר הביעו תסכול עמוק מההפרש הצמוד. "למה מה הבעיה להביא 51 קולות? עכשיו אני מביאה לכם 51 קולות", צעקה אחת הפעילות במלוא גרונה. אחרים ניהלו דיונים ממושכים על משמעות התוצאות עבור פרדסיה, שעומדת להתעורר אל מציאות חדשה. ובכולם פשט צער על ימיני, שצריך כך לסיים דרך של 41 שנים.
בתוך הבית, על המדרגות המובילות אל פינת הטלוויזיה, ישב הבן לירון ובכה. "זה מאוד קשה לו", יסביר לי ימיני למחרת. "הוא ילד של אבא. עד גיל 14 הוא היה של אמא שלו, ואפילו לא חיבק אותי. מגיל 14 הוא התחבר אלי, ותמיד הכיר אותי רק כראש מועצה וכאדם שאנשים מכבדים ואוהבים. עכשיו הוא מתנחם בזה שאני אהיה איתו יותר".
"כשעמדתי מאחורי הפרגוד בקלפי רעדו לי הידיים", מספרת תושבת היישוב בשנות הארבעים לחייה. "להכניס למעטפה פתק שלא נושא את השם ימיני זה מוזר וקשה, כמעט לא נורמלי. היה לי קל בהרבה אם איציק היה פורש. אבל החלטתי שהגיע הזמן לשנות, לתת לדם חדש לזרום ביישוב. זה נכון וזה בריא, למרות שיש בליבי כל כך הרבה אהדה לאיש".
בבוקר, העובדים במועצה קיבלו אותו בדמעות. "אמרתי להם, 'אל תבכו, לא צריך לבכות. אני שמח שלא היתה תבוסה מוחצת, זה דומה לתיקו, ואני מפסיד בכבוד'. הכנתי את עצמי לכל האפשרויות. הרבה אנשים התקשרו אלי וניסו לעודד אותי. אמרתי להם, זה בסדר, אני כבר מעוּדד".
עכשיו פתאום יש לו הרבה זמן פנוי. "אולי אני אהיה יועץ בתחום המוניציפלי?" הוא תוהה בינו לבינו. "אחרי כל השנים האלה כבר מכירים אותי בכל מקום".
והוא יישב במועצה, "כדי לעזור לגורקי להצליח. אני רוצה מאוד שהוא יצליח, אני לא אתערב בתפקידו, ואני לא מתכוון להיות אופוזיציה שלו, אפילו אם הוא הלך נגדי. כי טובת הציבור הכי חשובה. הצלחה שלו היא הצלחה של תושבי פרדסיה. רק שיתנהג אל העובדים כמו שצריך".
ובכל זאת, מחשבותיו נודדות שוב ושוב אל הניסיון להבין את שאירע. "יש כמה אנשים שהענישו אותי בגלל שטויות. למשל, מישהי שפקח תפס את הכלב שלה משוטט ורשם לה דו"ח. או מישהי שהכלב שלה נטרף ברחוב על ידי כלב אחר. ואני הלכתי אליה עד הבית לשמוע מה שלומה, אבל היא רצתה שאני אעשה משהו. מה אני יכול לעשות? הלכתי למשפחה של הכלב הטורף, ואמרו לי שהכלב היה עם רצועה. אז מה אני צריך לעשות? ואני כועס מאוד על אלה שלא באו להצביע. אם היו מגיעים, המצב היה אחר. זאת לא דרך להתייחס אלי, היו צריכים לכבד ולבוא. 41 שנים עשיתי בשבילם הכל. מה זה? רק חמש דקות לבוא ולהצביע".
אולי זה בכל זאת היה הגיל, אני שואלת, והוא מתרעם. "תראי אותי, אני נראה זקן? אני הולך ברגל, עושה קאנטרי. אני לא איזה אחד עייף, בלי כוח. כשאני הולך לטיול, אני עולה עליות ואני בין המובילים, שלא יהיה לך ספק. ואין שמָחות של תושבי פרדסיה שאני לא הכוכב שלהן. תראי וידאו של חתונות, בר מצוות, בריתות - תמיד רואים את ימיני רוקד. כי לרקוד אני יודע הכי טוב; טנגו וצ'ה־צ'ה ודיסקו. תסתכלי עלי רוקד, תגידי הוא בן 18".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו