בית הקפה ביד מרדכי הומה אנשים. גם בית הקפה בתחנת הדלק של כפר עזה. מבט חטוף מהגבעה הסמוכה מסגיר שיגרה פסטורלית כמעט. פעם היה אסור לעמוד כאן, מחשש לירי צלפים או טיל נ"ט. היום באים לכאן מטיילים כדי להסתכל על הנוף. בדיוק כמו שהתכוון מי שקרא לתצפית הזאת על שמו של אל"מ נביה מרעי, שנהרג כאן לפני 17 שנים, במהומות מנהרת הכותל.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
שנה אחרי מבצע "עמוד ענן", גם זקני הקיבוצים בעוטף עזה מודים שהם מתקשים לזכור מתי היה כל כך שקט. האמת היא שהתשובה ידועה: לפני תחילת האינתיפאדה השנייה. 12 שנים של שיגרת רקטות, מרגמות, מטענים ופיצוצים, של השכמות "צבע אדום" ורעמי הפצצות ובומים על־קוליים, שהתחלפו ברגיעה מבורכת. אפילו בצה"ל משפשפים עיניים בתימהון. גם האופטימיים שבין המפקדים, אלה שדיברו בתום מבצע עמוד ענן על "הרתעה משמעותית", לא העריכו שהיא תהיה כל כך אפקטיבית ויציבה גם כעבור שנה.
יעידו על כך הנתונים: ב־12 החודשים האחרונים נפלו בישראל 39 רקטות ומרגמות. זה נתון ששקול לחודש אחד רגוע יחסית (או לשבוע מתוח) בתקופה שלפני המבצע. צלילה לעומק הנתונים מעלה שחוץ מחודש אפריל השנה - שבו שוגרו לישראל 11 רקטות, על רקע סבב לחימה נקודתי שהחל בחיסול של פעיל טרור בכיר בדרום הרצועה - לא היה אף חודש שבו שוגרו יותר מחמש רקטות, ובמרבית החודשים, המספר היה נמוך אף יותר.
מה זה אומר? בעיקר שקט נפשי לתושבים, ובצידו פריחה כלכלית. בנחל עוז בונים שכונה חדשה, שמושכת אליה משפחות מיישובי האזור אבל גם מהמרכז; בכמה מהקיבוצים והמושבים האחרים אין מספיק בתים גם למי שמוגדרים בנים ממשיכים; והסממן הבולט ביותר: החקלאות בתנופה. כל שדה מעובד עד הדונם האחרון, גם צמוד לגדר. שטחים שבעבר נסגרו בהוראת הצבא מחשש לפיגועים וחטיפות, מעובדים ומניבים תוצרת. אם תרצו, עוטף עזה חזר לשפיות.
כוחה של האמנה הלא כתובה
לפני שנה הכל כאן נראה אחרת. הלחץ היום־יומי של רקטות ומרגמות איים על קיומם הפיזי של יישובים שלמים. תושבים כרעו תחת הנטל - הכלכלי, ובעיקר הנפשי - ועמדו לעזוב. משהו עמוק, יסודי, עמד להיפרם באמנה הלא כתובה שבין האזרחים לצבא ולמדינה. במידה רבה, יותר מש"עמוד ענן" כוּון נגד חמאס, יעדו האמיתי היה תושבי הנגב.
מיקי אדלשטיין קיבל את הפיקוד על אוגדת עזה בדיוק עשרה ימים לפני המבצע. השבוע, כשנפגשנו לראיון בלעדי ל"ישראל היום", הוא סיפר על המפגשים שקיים בימים האחרונים בכמה יישובים. נירים, חולית, כרם שלום - בכולם דיברו על המצב החדש בהתלהבות. אפילו בעין השלושה, שהיה בשבועות האחרונים בכותרות בעקבות חשיפת מנהרת הטרור שפתח היציאה שלה היה סמוך לקיבוץ.
אדלשטיין, לעומת זאת, זהיר יותר. כרגע, הוא אומר, יש מארג של אינטרסים שגורם לכך שעזה שקטה ומורתעת. אבל זה יכול להשתנות ברגע. מנהרת הטרור היתה תזכורת למה שמעסיק את הצד השני.
המנהרה הזאת נחפרה במשך שלוש שנים, מ־2010. האחראי עליה, מגבוה, הוא מוחמד סינוואר, מפקד חזית דרום הרצועה מטעם חמאס ("מח"ט רפיח", כפי שמכנים אותו בצה"ל). מבחינתו, חשיפת המנהרה האחרונה היא מכה אסטרטגית, לא פחות. הסיבה היא לא רק הפיגועים שסוכלו, אלא הביקורת הפנימית שהתעוררה ברצועה בעקבות החשיפה.
אדלשטיין אומר כי חמאס משקיע במנהרות נתח ניכר מתקציבו. זה מתבטא בכסף, בכוח אדם ובאמצעים. במנהרת עין השלושה, למשל, הושקעו 500 טונות מלט. "תושבי עזה לא טיפשים. הם מבינים כמה בתים אפשר היה לבנות בזה. התרנו להכניס חומרי בנייה לעזה, וחמאס ניצל את זה כדי לחפור מנהרות. על הרקע הזה האמירו מחירי הדירות בעזה, כי היה מחסור באמצעים. את התושב הממוצע זה מרתיח - בטח כשגם הוא מבין, כמונו, שזאת מנהרה אחת מתוך מאות ואולי אלפים".
הכעס הזה אולי מחייב את חמאס להשקיע קצת בהרגעת הרוחות, אבל ספק אם הארגון ישנה משהו באסטרטגיה שלו. נכון להיום, המנהרות הן היעד מספר 1 של הארגון. לא רקטות, לא מטענים: מנהרות ועוד מנהרות, מתוך הבנה שהן כבר יאפשרו את כל השאר. "גם אצלנו המנהרות הן היעד העיקרי", אומר מפקד האוגדה. "צה"ל, שב"כ, התעשיות - כולנו מכוונים לשם, מחפשים פתרונות, משקיעים במודיעין, פועלים לשבש ולסכל".
אדלשטיין מודה שחמאס משתפר כל הזמן. משמעותית. המנהרה האחרונה היתה מרשימה בכל קנה מידה: בעומק, ברוחב, בחוזק, ובעיקר בפוטנציאל. במנהרה כזאת אפשר לעשות הכל: להיכנס לעומק השטח ולחטוף חיילים או אזרחים, להחדיר מחבלים שישתלטו על בתים ביישוב או מתאבדים שיתפוצצו הרחק מעזה - בלב תל אביב או ירושלים.
מבחינת צה"ל, האתגר הוא בשינוי דפוס החשיבה והפעילות. הכוחות מוכוונים, תודעתית, להסתכל קדימה, צופים פני אויב. מנהרה מפתיעה אותם מהגב. הדרך העיקרית להתמודדות היא לשבור שיגרה: לא לייצר דפוס פעילות קבוע, שיאפשר לצד השני לפגוע.
אדלשטיין אומר שדרך החשיבה הזאת מנעה לא מעט צרות במבצע "עמוד ענן". חמאס תיכנן לפגוע בכוחות על הגדר, להפעיל מנהרות, לחטוף חיילים. כל התוכניות האלה נכשלו, בעיקר בזכות עבודה טקטית נכונה של הכוחות. "אין בכך ערובה שגם בפעם הבאה נצליח לסכל. לכן כל הכוחות מתודרכים בקביעות, כמעט בכפייתיות, כיצד לנהוג במקרה של ניסיון חטיפה".
לאחרונה הושלם סקר בקרב לוחמי חטיבת גולני, שנמצאים באמצע "הקו" - הפעילות המבצעית בעזה. החיילים נשאלו בין השאר מה יעשו במקרה של חטיפה. התשובות היו זהות: "אנחנו גולני, ואת גולני לא חוטפים".
אויב נואש הוא אויב מסוכן
"עמוד ענן" החל בחיסולו של רמטכ"ל חמאס, אחמד ג'עברי. שנה אחרי, מפקד על הזרוע הצבאית של הארגון מכר ותיק - מוחמד דיף. הפגיעה הקשה שספג הארגון שינתה בו את האיזון בתפר שבין מדיני לצבאי, וכיום משקלה של ההנהגה המדינית, בראשות חאלד משעל (שמחוץ לרצועה) ואיסמעיל הנייה (שבתוכה), גדול מבעבר. המשענת העיקרית של הארגון, תנועת האחים המוסלמים במצרים, נבעטה מהשלטון בקהיר; השלטון הצבאי שבא במקומה האשים את חמאס מפורשות בפעילות טרור על אדמת מצרים - סיוע לאחים המוסלמים וביצוע פיגועים נגד כוחות ביטחון בסיני.
נדמה שההאשמות המצריות קצת מרחיקות לכת, אבל גם ההיתממות של חמאס מלאכותית. בארגון יודעים היטב כי יותר נשק מבעבר עושה את דרכו מהרצועה מערבה, לסיני, מאשר בדרך ההפוכה. לפני כמה שבועות תפסו המצרים, בשקט, תשעה מטעני "שאוואז" (המקבילה העזתית למטעני הקלע הלבנוניים), ועוד כמה רקטות. סביר שלאמל"ח היה יעד ברור וחלוקה צודקת: המטענים יועדו נגד כוחות הביטחון המצריים בסיני, והרקטות - לשיגור מסיני לאילת. ספק אם חמאס התכוון לבצע בעצמו את הפיגועים, כטענת המצרים, אבל אין ספק שחלק מאמצעי הלחימה עברו דרכו, או לפחות בידיעתו.
אדלשטיין אומר שהפעילות המצרית נגד חמאס "מרשימה". אמנם, גם ממשלו של מורסי, הנשיא המודח, שמר על חמאס קטן וממושמע, אבל זה לא דומה למה שקורה היום: פיקוח הדוק על מעברי הגבול, הגבלת סחורות, פעילות אינטנסיבית נגד המנהרות בציר פילדלפי, בצד המצרי של רפיח. את כל מה שישראל ביקשה מהמצרים שנים, הם מספקים היום בחפץ לב, אבל מאינטרס שלהם; מאות הפיגועים שספגו בסיני בחודשים האחרונים הבהירו להם שבלי לחימה שיטתית ורציפה, אין להם סיכוי.
בישראל עוקבים אחר התהליך הזה בסיפוק, אבל אדלשטיין מספיק מנוסה ונבון כדי להבין שאויב נואש הוא מסוכן. הוא עסוק בניסיון לזהות את הנקודה שבה חמאס ירגיש שכבר אין לו מה להפסיד - וישתגע. נכון להיום אנחנו עוד לא שם; הפעילות המצרית היא סיבה אחת לכך, ההתנכרות של מדינות ערב היא סיבה נוספת.
המנהיגים הערבים, גם מהזרם הסוני, נשמרים עכשיו יותר מאי פעם מתנועות מהפכניות שעלולות להתהפך גם עליהם. המשמעות הישירה היא צמצום דרמטי בתמיכה המדינית והכלכלית בחמאס, שמוצא עצמו מבודד ועני. האופטימיסטים במערכת הביטחון מזהים את זה כניצן אפשרי של שינוי לטובה ברצועה; מפקד האוגדה סבור שזה קצת מרחיק לכת. "חמאס מחזיק את הרצועה קצר, בכוח הזרוע", הוא אומר.
אבל הסיבה העיקרית לריסון הקפדני שחמאס הטיל על עצמו (ועל שאר הארגונים הפועלים ברצועה) נעוצה בהרתעה הישראלית. חמאס איבד ב"עמוד ענן" לא רק את ג'עברי, אלא גם כמה נכסים משמעותיים: מערך הרקטות ארוכות הטווח שלו, כלי הטיס הבלתי מאוישים שפיתח, ומאות מפעלים, מחסנים, מנהרות, מפקדות ומשגרים. לארגון היו גם כמה הישגים - הבולט שבהם הוא ההצלחה לשגר רקטות לעבר תל אביב, ולייצר בכך משוואה שכל פגיעה בעזה משמעותה פגיעה במרכז הארץ. אבל הנזק שספג היה גדול בהרבה מהתועלת, ולראיה - השקט של השנה האחרונה.
אדלשטיין סבור שלסיבוב הבא ייכנס חמאס רק כשירגיש מוכן. לשם הוא כך הוא צריך להשלים את שיקום המערך המבצעי שלו, בדגש על הרקטות ארוכות הטווח. מצוקת ההברחות חייבה את הארגון להעמיק את ההשקעות ביכולת הייצור העצמי, בעיקר של הרקטות המכונות בצה"ל "8 אינץ'", שדומות להן שיגרו חמאס והג'יהאד האיסלאמי לעבר תל אביב וירושלים.
בד בבד פועל הארגון להפיק לקחים מכישלונו להסב אבידות רבות לישראל לפני שנה. "עמוד ענן" הסתיים בתום שמונה ימי לחימה כשבצד הישראלי שישה הרוגים (מהם שני חיילים) ו־92 פצועים (מהם 16 חיילים), ובצד הפלשתיני 161 הרוגים (מהם 66 אנשי חמאס, 17 אנשי הג'יהאד האיסלאמי, 10 פעילי ארגונים אחרים ו־68 אזרחים) ו־1,200 פצועים. מבחינת חמאס היחס הזה בעייתי פעמיים: גם בכישלון להגן על אנשיו ועל האזרחים שתחת חסותו, וגם בחוסר ההצלחה לייצר מספיק נפגעים בעורף הישראלי ובקרב כוחות צה"ל, כדי לדמות תחושה של שוויון.
במסגרת מאמצי השיקום שלו מחפש חמאס סיוע מבחוץ. קריסת האחים המוסלמים במצרים חייבה אותו לחפש משענת חליפית, ועל הפרק שותף חדש־ישן - איראן. הפיתוי ברור: חמאס זקוק לכסף, לאמצעים, ובכמה תחומים גם להדרכה מקצועית. איראן יכולה לתת לו את כל אלה, ובשפע. היחסים בין הצדדים ידעו בעבר עליות ומורדות קיצוניים: אחמד יאסין סירב בתוקף לשתף פעולה עם האיראנים, אולם לאחר חיסולו, פנו יורשיו לקבל סיוע מטהרן.
בעקבות האביב הערבי, שהעמיק את הקרע בין השיעים לסונים, בחר חמאס בבעל בריתו הטבעי במצרים וחבר לתנועה האם שלו, בעוד הוא מפנה עורף לאיראן. הדבר נעשה בהפגנתיות, בנטישה קולנית של משרדי הארגון בדמשק על רקע הטבח שביצע הנשיא אסד בתושביה הסונים של סוריה.
איראן, פרקטית כדרכה, המירה את תמיכתה בחמאס בסיוע לג'יהאד האיסלאמי. כמנהגה, הקפידה לא להעניק ארוחות חינם, ודרשה מבת־חסותה החדשה פיגועים בתמורה. הג'יהאד סיפק את הסחורה, אבל מבצע "עמוד ענן" גרם לו להפסיק - גם בגלל הפגיעה הקשה שספג, ובעיקר עקב הביקורת הפנימית ברצועה והחשש שיואשם על ידי תושביה בהרעת מצבם.
חמאס יודע שהוא לא ייהנה מפריבילגיה כזו. להתקרבות מחודשת לאיראן יהיה גם תג מחיר ברור - חידוש הלחימה בישראל. ברור לו גם שמי שישלמו את המחיר על מהלך כזה לא יהיו תושבי טהרן, אלא תושבי הרצועה.
עתיד אגרסיבי להשגת יעדים
לרגע הזה אדלשטיין נערך. לכאורה, הרצועה שקטה. אבל זה עלול להסתיים בכל רגע. "אם יש תובנה אחת ברורה מ'עמוד ענן', זה שאנחנו לא יודעים מתי בדיוק ניכנס לזה, ואיך זה בדיוק ייראה. לכן אוספים מודיעין, מגבשים תוכניות מבצעיות ומתאמנים. מתאמנים הרבה".
במתאר התקציבי המאוד בעייתי של צה"ל לשנה הנוכחית (וגם הבאה), האימונים של אוגדת עזה כמעט לא נפגעו. בקרוב היא תקיים, לראשונה בתולדותיה, תרגיל אוגדתי מלא, בהשתתפות 7 חטיבות, ועל הפרק, איך לא, לחימה בעזה. הדרך לשם, בסימולציה של התרגיל, תעבור ביישובים ישראליים. אשקלון, למשל, תחווה הסתערות של חיילי חי"ר ושריון. בצה"ל תהו השבוע אם המשטרה תנצל את ההזדמנות ותבקש מהצבא לסייע לה במאבק במלחמות הפשע בעיר.
"לעובדה שלפני שנה צה"ל לא הכניס כוח קרקעי אין שום משמעות", אומר מפקד האוגדה. השגנו את מה שרצינו - ובדיעבד אפילו יותר - בלי להפעיל כוח קרקעי ולהסתכן. "בעתיד נצטרך להיות יותר אגרסיביים כדי להשיג את היעדים. זה שחמאס מסתתר מתחת לבתי אזרחים או למבנים ציבוריים יהיה בעוכריו, כי לא נאפשר שזה יבוא על חשבון פגיעה באזרחים שלנו. גם הציבור בעזה צריך להבין את זה, ולפעול כדי למנוע הסלמה. הרי השקט הוא לא רק אינטרס שלנו, הוא גם אינטרס שלהם".
אדלשטיין אמנם נזהר מאיומים בוטים, אבל הסאבטקסט ברור. אם ישראל תיפגע, עזה תיפגע. אם בנגב לא יישנו בשקט, בעזה לא יישנו בשקט. אם חמאס יתחיל להשתולל, צה"ל ישתולל בחזרה.
"בעזה צריך להיות ברור שלא נחזיר את תושבי העוטף למציאות של טרום 'עמוד ענן'. עכשיו זה בידיים של חמאס להחליט אם לפעול לרווחת תושבי הרצועה, או לרעתם".
הוא נזכר איך, לפני שנה, בחנוכה, זמן קצר אחרי תום המבצע, הגיע נשיא המדינה לביקור באוגדה. הוא הדליק נר עם החיילים, ואז דיבר עם המפקדים. משפט אחד שאמר פרס נחרט לו בראש: "יש מקום אחד בעולם שהוא שליש בשטחו מעזה, ופי שלושה באוכלוסייה, ולמרות זאת הוא פי 80 בתל"ג. סינגפור". אז נכון שזה משפט שמעון־פרסי טיפוסי, אבל המסר ברור. זה יכול להיות אחרת.
למרות השקט, את תושבי עוטף עזה הטרידה בשבועות האחרונים ההחלטה להוציא את החיילים ממשימות השמירה ביישובים. היו שראו בכך החלטה פוליטית, שבמסגרתה מעדיפה הממשלה להקצות את המשאבים המוגבלים לאבטחת ההתנחלויות ביהודה ושומרון, על חשבון יישובי הספר. במערכת הביטחון מבהירים כי זה ממש לא המצב. שר הביטחון יעלון, שנפגש השבוע עם ראשי המועצות בדרום (ובצפון, שגם הם התמרמרו על ההחלטה), אמר כי "המתכונת שבה חיילים מיחידות עורפיות עומדים בש"ג של היישובים היא אנכרוניסטית ולא רלוונטית". הוא הבהיר כי צה"ל נוכח בגיזרה עם היחידות הטובות ביותר, אבל הג'ובניק שעומד בשער ומתחלף אחת לשבועיים לא יעצור את המרגמה, וגם לא יאתר ויפוצץ את המנהרה.
אדלשטיין מאשר כי זאת היתה החלטה של הצבא. "הסרת השמירה היא תוצאה של הערכת מצב שלנו, ואם הערכת המצב תשתנה - נחזיר את החיילים", הוא מבהיר. "שיפרנו את אמצעי האיסוף שלנו, גם בעומק וגם לאורך הגדר, ויש לנו כוחות שחוצצים בין התושבים לאויב. נדמה לנו שזה מספיק. ממילא התקופה עכשיו רגועה, עד כדי כך שגם החיילים שהיו מלווים בבקרים את תלמידי בתי הספר ללימודים הורדו מההסעות, כדי לא להלחיץ את הילדים".
צה"ל מקפיד שהמשוואה מול חמאס תהיה ברורה: שקט תמורת שקט, ירי תמורת ירי. על כל רקטה או מרגמה ששוגרה בשנה האחרונה היתה תגובה. לרוב מינורית, כדי לא להסלים את המצב, ובכל זאת, תגובה. מהסיבה הזאת בדיוק גם משמר צה"ל את חופש הפעולה שלו ממערב לגדר, במה שמכונה "הפרימטר הביטחוני". בעבר היתה הפעילות מתבצעת 300 מטרים ואף יותר בעומק השטח הפלשתיני; מאז "עמוד ענן" מקפיד צה"ל לא לחרוג מההבנה שהושגה, ולפיה תתבצע הפעילות לא יותר מ־100 מטרים מהגדר, בעיקר למטרות תחזוקה. הפעם היחידה שצה"ל פעל מעבר לקו הזה היתה לפני שבועיים, בפעילות לפיצוץ מנהרת עין השלושה, שבה נפצעו חמישה חיילים. "זו היתה פעילות חריגה", אומר מפקד האוגדה. "כל עוד אין שם ומשם טרור, גם אנחנו נשמור על הכללים".
אדלשטיין נזהר מהערכות לגבי הצפוי ("פה זה עזה", הוא אומר בחיוך), אבל בעניין הזה כדאי להישען דווקא על ניסיונם של ותיקים ממנו בגיזרה. עם אדלשטיין באו לפגישה גם רביע, קצין הגששים של האוגדה, וסאלם, אחד הגששים הוותיקים בגיזרה. "הגיזרה הזאת משתנה, ולא לטובה", אומר רביע, 17 שנים בגיזרה וכבר ראה כאן הכל - מיחסי שלום חמים עם מנגנוני הביטחון של מוחמד דחלאן, ועד לאינתיפאדה ולעליית החמאס, ובתווך אינספור מבצעים ופיגועים. "פעם היינו נעים בהוברס (הציר שמקביל לגדר המערכת; י"ל) בלי מיגון, ברכבים פשוטים, היום הכל נראה אחרת. הם משתדרגים - במנהרות, במטענים - ואנחנו חייבים להשתדרג בהתאם".
סביר שכך רואים את זה גם בצד השני. אדלשטיין אומר שבעזה עסוקים בהפקת לקחים, "בניסיון להבין למה התוכניות המבצעיות שלהם לא עבדו בפעם הקודמת, ומה הם יכולים לעשות טוב יותר בפעם הבאה". כמו אצלנו, גם שם מתאמנים, עושים תרגילים, משקמים ומשפרים עמדות, ונערכים ליום סגריר. "זה משחק של מוחות, שבו כל צד לומד את הצד השני ואת הטעויות שלו עצמו", הוא אומר. "אבל על דבר אחד אני מוכן להתחייב: אנחנו כנראה נהיה אלה שנפתיע אותם גם בפעם הבאה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו