"בספרים שלי האנדרדוג יכול להצליח"

ויקאס סווארופ, מחבר רב המכר "נער החידות ממומביי", הוא כיום סופר מגה מפורסם: ספרו השני, "תעלומה בשישה קולות", הפך אף הוא לרב מכר שתורגם לעשרות שפות; כלי תקשורת רבים מרחבי העולם מעוניינים לראיין אותו ואוניברסיטאות צובאות על פתחו בבקשה להרצאות. אבל סווארופ, דיפלומט מטעם משרד החוץ ההודי במקצועו, לא מתרגש מעודף תשומת הלב או לפחות מצניע אותה בהצלחה; למעשה, הוא אפילו נרתע מהטייטל המהדהד "סופר".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"אני לא רואה את עצמי ככותב מקצועי", הוא טוען בפתח הראיון הטלפוני שערכתי איתו השבוע, "כשאני מתיישב מול המחשב אני שואל את עצמי 'יש לך סיפור לספר?' ואז מסתבר שיש. אני מבלה במחיצת הדמויות וחוזה כשהן הופכות בשר ודם; הן לא מסכימות לכל מהלך שאני רוצה להוביל ומפגינות רצונות משלהן. זה תענוג גדול, רגע מאוד אינטימי שאתה חווה עם יציר דמיונך, וזו החוויה הספציפית שאני מחפש. לכן נוח לי יותר עם המונח 'סטורי טלר'; אני פשוט אוהב לספר סיפורים". 

*   *   *

למרות הצניעות שובת הלב אשר שבה ונשמעת בראיונות עימו, יש לשער שגם ספרו השלישי של סווארופ, שיוצא בתרגום לעברית השבוע, יזכה לתשומת לב רבה. "היורשת מדלהי" (הוצאת אחוזת בית, בתרגומה של דנה אלעזר־הלוי) מציג את אותו תמהיל ששבה קהלים רבים ברחבי העולם: רומן מתח רב תהפוכות, אשר דרכו מתאפשרת הצצה למרקם המסובך של החיים בהודו. 

כפי שספריו הקודמים של סווארופ הונחו על תשתית סדורה ומורכבת, גם "היורשת מדלהי" מתאפיין במבנה גיאומטרי וייחודי: סאפנה סינהה, אישה צעירה, הסוחבת על גבה טראומה משפחתית כואבת ועובדת בחנות למוצרי חשמל כדי לפרנס את אמה ואת אחותה, נתקלת יום בהיר אחד בראש של תאגיד ענק בהודו, המציע לה, בו במקום, להתמנות למנכ"לית החברה. כדי לזכות בג'וב הנכסף על סאפנה לעבור שבעה מבחנים, שיוכיחו שיש לה התכונות הדרושות לתפקיד. מכאן העלילה רק תלך ותסתבך.

"בחזרה לסינדרלה"

סווארופ הוא סופר של ניגודים. הספרות שהוא יוצר מהנה ומבדרת, אך אינה נעדרת גוון ביקורתי חריף. מגוון העלילות שנשזרות זו בזו במהלך הרומן עמוסות בפתרונות פלא מופרכים כמעט ורצופות סופים טובים, "בוליוודיים". אך עם התמשכות העלילה הם מתנגשים בסיפורים מתחום הריאליזם האפור, שמנחיתים את הקורא על הקרקע הקשה של הודו ומעמתים אותו עם תופעות בלתי סימפטיות כגון סחר באיברים, ניצול ילדים, שוד, סיאוב ואלימות בוטה. 

לרעות החולות הללו של הודו אין פתרון פלא, וסווארופ אינו מתיימר לספק אותו. "בהודו אף אחד איננו אי לעצמו", הוא מבהיר, "החיים תמיד מצטלבים. אפשר לנסוע במרצדס נוצצת, אבל ברמזור תמיד ניתקל בילדים מקבצי נדבות. אי אפשר להתעלם מהמורכבות שהודו מזמנת לנו". 

ובכל זאת אתה בוחר לעסוק בספריך באנשים מהמעמד הבינוני הנמוך שמקבלים הזדמנות פלאית, כמעט בלתי נתפסת.

"כי אני תמיד מאמין שצריך להציב אור בקצה המנהרה, בייחוד כשהמערה אפלה כל כך. בסופו של דבר הספרים שלי הם על תקווה. האנדרדוג יכול להצליח. נכון, אולי מדובר רק בעשרה בני מזל מתוך מיליון, אבל אותם עשרה נותנים תקווה לשאר, לכן זה חשוב כל כך". 

מה הוביל אותך לסיפור של סאפנה?

"רציתי לחזור לסיפור סינדרלה. פעם היה נסיך, ולמושג הזה היו ויש השתמעויות תרבותיות, חברתיות ופוליטיות לא מעטות. היום אנחנו חושבים ומדברים במושגים של כסף, והמלכים המודרניים התגלגלו בדמותם של מנכ"לים וראשי תאגידים. הכלכלה מניעה את העולם, או כך אנחנו נוטים לחשוב, ולכן חשתי רצון לבסס את הנרטיב על עולם העסקים. סינדרלה המודרנית היא אישה שמקבלת הצעה שאי אפשר לסרב לה, אבל שום דבר לא בא בחינם. דרך אותם מבחנים עליה לגלות את עצמה ולגדול, כך שסיפור סינדרלה שלי משתלב עם המבנה הקלאסי של ספרות הבילדונג, בהקשר מקומי. בסופו של דבר ובפשטות מדובר בספר על אומץ, ביקורת ואפשרות". 

זה צעד מעט מסוכן - לבסס את הרומן על דמות נשית.

"בהחלט. בכל פעם אני מנסה לאתגר את עצמי ולגלות עולמות חדשים. 'נער החידות ממומביי' עסק בדמות של צעיר חסר אמצעים; 'תעלומה בשישה קולות' הילך בין מגוון דמויות שונות. רציתי לחזור לשורשים ולהתמקד בדמות אחת, על כל הרבדים שבה, אבל לחדש. לכן, בעוד הספרים הקודמים התמקדו בגיבורים מן המעמד הבינוני־נמוך, כאן מדובר בדמות אשר במקור באה מן המעמד הבינוני־גבוה ונסיבות חייה אילצו אותה להיחשף לחיים קשים יותר. כמו כן, כאמור, מדובר בגיבורה וזה אכן לא קל; האתגר הקשה מכל היה להיכנס לנבכי נפשה של דמות נשית ולא לצייר אישה מבעד לעיניו של גבר. לא פעם נזקקתי לעין ביקורתית בוחנת, ויש לציין כי אשתי עזרה לי מאוד. לא אוכל לשפוט את התוצאה אך לשמחתי, הפידבק לסאפנה עד כה חיובי ביותר". 

"קשור להודו בנימי נפשי"

סיכון נוסף שנטל סווארופ על עצמו בספרו הוא המבט הפנורמי שהוא מבקש לשפוך על הודו. המבחנים שעוברת סאפנה מטלטלים את הקורא בין שכונות העוני של דלהי, שרגל אדם לא תדרוך בהם אלא אם כן הוא מוכרח, לשכונות העושר האינסופי שנמצאות בקצה השני; בין הכפר המסורתי, שחוקים ומנהגים קדומים וחשוכים נותרו בו על עומדם, ובין העיר האוניברסיטאית והנינוחה; בין אקטיביסטים שמוחים על השחיתות התאגידית על המדרכות שמול הפרלמנט ובין תעשיית הזוהר שבמומביי, שם הכסף הוא חזות הכל והיופי סחיר וזול. 

"כל ספר עבורי הוא ניסיון נוסף להבין את המורכבות של הודו", אומר סווארופ. "הודו היא מארג שהפערים בתוכו, בין עשירים ועניים, גברים ונשים, צפון ודרום, הם בלתי נתפסים. עבור מי שמביט מבחוץ המורכבות הזו עשויה להיות מאוד מבלבלת, וגם מי שנולד ומתגורר בהודו לא באמת יכול לתפוס אותה על מורכבותה ורבדיה. בעיניי, מסע בתוך הודו אינו שונה מטיול באירופה - השפה, המוסיקה, המנהגים, האוכל, הכל משתנה. לכן חשוב לי תמיד להניח תשתית בספריי, כזו המאפשרת לי לנוע ברחבי הודו, למפות אותה ולבחון אותה מזוויות שונות". 

יש בך רצון לזעוק את זעקתן של האוכלוסיות המוחלשות? 

"מובן שהנושאים הללו בוערים בי, אבל אני לא רפורמטור, אני כותב סיפורים. בסופו של דבר אני עוסק בבני אדם. אם כתוצאה מקריאה בספריי יהיו קוראים שירצו ללמוד עוד על הודו, להתמקד ולפעול לתיקון הנושאים הבוערים, זה עבורי בונוס". 

סווארופ עצמו לא התגורר בהודו זה זמן רב. את ארבע השנים האחרונות עשה באוסאקה שביפן; לפני כן, מתוקף תפקידו, התגורר בדרום אפריקה, אתיופיה, טורקיה, ארה"ב ובריטניה. לפני כחודש שב לדלהי, אך גם שהות זו נתונה כאמור לשינויים. 

האם קל יותר לסווארופ לכתוב על הודו ממרחק? "ייתכן", הוא מודה, "את כל ספריי עד כה כתבתי כששהיתי מחוץ להודו. את 'נער החידות ממומביי' כתבתי בחודשיים האחרונים לשהותי בלונדון. את 'תעלומה בשישה קולות' כתבתי בשבתי בפרטוריה שבדרום אפריקה ואת הרומן האחרון ביפן. השהות מחוץ להודו פותחת אותך לתרבויות, לשפות ולמנהגים שונים לחלוטין מאלו שגדלת עליהם. ועדיין, מתוקף עבודתי אני קשור להודו בכל נימי נפשי. 

"ההסתכלות ממרחק שונה; הטכנולוגיה כיום מאפשרת להתעדכן במה שמתרחש מכל כיוון ובזמן אמת; כשהתגוררתי בטורקיה, ב־1986, העיתון מהודו היה מגיע פעם בשבועיים והקשר למתרחש היה רופף ביותר. כיום עם פייסבוק, טוויטר ויו־טיוב אני מרגיש מחובר ומעודכן. עם זאת, כתיבה מבחוץ מאפשרת לך פרספקטיבה אובייקטיבית יותר, מבט מבוקר, לא להיסחף בתשוקה של הרגע".  

"שברי חלומות ליד המיטה"

כפי שדמויותיו נתקלות בהזדמנויות של פעם בחיים, גם סווארופ עצמו הוא בעצם סיפור הצלחה בקנה מידה בוליוודי. בכל זאת, המעבר מהיות אנונימי לסופר שספרו תורגם ליותר מ־40 שפות, זכה בפרסים ואף עובד על ידי דני בויל לאותו סרט עתיר אוסקרים, אינו מאפיין חיים של אדם מן השורה. 

"לא האמנתי ש'נער החידות ממומביי' יהיה הצלחה כל כך גדולה", אומר סווארופ בכנות, "אף פעם לא ראיתי בעצמי סופר; ראיתי את עצמי יותר כקורא; מגיל צעיר קראתי את כל מה שיכולתי להניח עליו את ידיי ושאבתי מהקריאה הנאה עצומה. השהות בלונדון בתחילת שנות האלפיים השפיעה עלי מאוד: לונדון היא מרכז מו"לי וספרותי. בכל שבוע עולה על המדפים ספר חדש ומושך את תשומת הלב, בכל שבוע מתקיים אירוע ספרותי מעניין. עבור חובב קריאה כמוני זה היה גן עדן ממש. יותר מכך: פתאום גיליתי שחלק מהקולגות שלי, אף הם מהודו, שולחים ידם בכתיבה. זה העיר בי משהו: אם הם יכולים לכתוב, מדוע לא אני? את החודשיים האחרונים לשהותי בלונדון העברתי בגפי, אשתי והילדים כבר חזרו להודו וסופי השבוע שלי פתאום היו ריקים. לא תאמיני, אבל את הספר כולו כתבתי באותם חודשיים". 

הישגי העבר האלה לא מלחיצים אותך?

"מובן שיש לחץ מסוים וזה טבעי, אך בסופו של דבר כל עבודה על ספר חדש מתחילה מאפס ושום הצלחה קודמת לא עוזרת. צריך להידרש לאותו מאמץ, אותה חשיבה על נרטיב, אותה כניסה לנפשן של הדמויות, להתחיל לעבוד, בקיצור. עם זאת, גם כיום יש לי סיבות לשמוח: הגירסה הקולנועית לספרי השני נמצאת כבר בשלבי פיתוח בבוליווד, וגם רשתות טלוויזיה בבריטניה הפגינו התעניינות". 

היו מבקרים שטענו כי ספריך כתובים כבר כתסריט, מה אתה חושב על כך?

"אני סבור שאני כותב באופן מאוד ויזואלי. אני מדמיין את התמונות ואת המראות וגם הקורא יכול להקרין את המראות על המסך המנטלי שלו. אבל בסופו של דבר, לכל אחת מנגזרות המדיה יש מילון מושגים וארגז כלים משלה. אני כותב סיפורים, והיכולת לדמיין ולחוש את הדמות בסיפור שונה לגמרי. גם כש'נער החידות ממומביי' עובד לסרט, התוצאה היתה שונה ביותר מן הספר, משום שבתסריט עצמו נעשו שינויים מפליגים כדי שיתאים למסך". 

בעת העבודה על הסרט שימשת יועץ לתסריטאי; עד כמה לדעתך צריך הסופר להיות שותף לתהליך האמנותי?

"אני מאמין שהגישה הטובה ביותר עבור הסופר כשספרו מעובד לקולנוע היא של צופה מן הצד. אני מאמין בחופש יצירתי. אני גם לא אדם שכופה את דעתו ואת רצונותיו; אם רוצים שאהיה מעורב, אני מסכים בשמחה. מובן שהביאו את התסריט לאישורי, ואכן גם ביצעו שינויים רבים בגוף העלילה, אבל המהות והמבנה הכללי עדיין שם, נשמת הספר נשארה גם לאחר העיבוד, וזה מה שהיה הכי חשוב מבחינתי".

לא מתחשק לך לפעמים לעזוב את העבודה הדיפלומטית ולהקדיש את כל זמנך לכתיבה?

"בכלל לא", הוא צוחק. "אני אוהב את העבודה שלי, אני אוהב לייצג את הודו. העובדה שאני לא תלוי בכתיבה לפרנסתי גם משחררת אותי; אני כותב אך ורק על מה שאני רוצה לכתוב. וחשוב מכל, כתיבה היא עבודה מאוד מבודדת. אנחנו כלואים בתוך ראשנו, מעבירים את הזמן במחשבות עם עצמנו, זה לא קל. תוך כדי העבודה כדיפלומט אני פוגש אנשים, זה מצית את הדמיון ונותן חומר בעירה לסיפורים. מי יודע, בסופו של דבר, מניין יגיע החומר לסיפור הבא?"

מהיכן אתה שואב השראה?

"כל דבר עשוי להיות מקור השראה, אם רק אתה חד וממוקד. אני תמיד אומר שכדי לכתוב צריך רק סקרנות, ביטחון ומחשב. האלמנט הראשון חשוב מאוד - הוא מאפשר לנו לתהות על הלא מובן מאליו בתוך המובן, ואז כל דבר - שיחה, שיר, כתבה, מנגינה, הכל כבר נמצא איפשהו ורק צריך שיגיע מה שיעורר אותו בתוכנו. אני משתדל מאוד להיות חד. לאחרונה אני אפילו שומר מחברת ליד המיטה. מתוך שברי החלומות עולים רעיונות לסיפורים ואני לא רוצה לפספס, גם אם אני מטושטש לגמרי אני משרבט אותם, אף פעם אי אפשר לדעת". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו