השוּפלים סיימו את עבודתם בדיוק ביום הבחירות. רחובות מרכזיים בגבעתיים שופצו והתהדרו באבנים משתלבות, ערוגות פרחים מזמינות עטפו כיכרות ממורקות, והשלטים הענקיים של העירייה זעקו: "גבעתיים מתחדשת". לראש העיר היוצא, ראובן בן שחר, יש כנראה חוש נבואי.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
למרות התדמית האדישה והמנומנמת, דווקא גבעתיים הקטנה, כמעט פרבר של תל אביב שמעבר לכביש, רצתה מהפך. "ניצחון העם על הממסד", קורא לזה ראש העיר החדש, רן קוניק (45), שסחף את הגבעתיימים עם 50 אחוזים לעומת 39.8 אחוזים לבן שחר. העיר של הפולנים הוותיקים והמפא"יניקים האשכנזים, של המשפחות הצעירות, של אנשי העסקים וההייטקיסטים, חייכה השבוע לקוניק.
והוא לא מתכוון להישאר חייב. "אני לא משיח. חמש שנים אני עובד בשביל התושבים האלה, מבוקר עד ערב. כשהגעתי הביתה בלילה של הזכייה הגדולה לא עמדתי מול המראה וצעקתי 'אני ראש העיר, אני ראש העיר'. אני אותו אדם שהייתי, רק עם אחריות גדולה. אין לי מושג מה יהיה מחר, ואם אצליח לזכות גם בבחירות הבאות. אני בא לעבוד ולשנות. ובעיקר, אני בא מאהבה. והתושבים אוהבים אותי. הם הוכיחו את זה".
יש לו ביטחון עצמי וכריזמה בכמויות; יש שיאמרו - יהירות. הוא לא מרים את קולו, וקשה להוציא ממנו רגש סוחף, מה שהדביק לו את הכינוי "הרובוט". אבל אסור לטעות בו: רן קוניק לא לוקח שבויים. הוא מחסל עכשיו חשבונות עם היריבים הפוליטיים שלו, ובראשם ראש העיר היוצא, ראובן בן שחר, ואלה שהקיפו אותו. מכוון היישר למטרה ויורה בצרורות. אי אפשר לעצור אותו.
"עברתי חמש שנים קשות, שבהן לא הפסיקו להכפיש אותי. אמרו עלי דברים אישיים שאני לא מוכן לחזור עליהם. "היו כאן מקרים שבהם אנשים לא הורשו להיכנס, או הוצאו מישיבות מועצת העיר, על ידי המשטרה. אנשים שונים שדיברו איתי ברחוב, ובעלי עסקים שנפגשו איתי, קיבלו לעתים טלפונים והודעות בפייסבוק.
"אצלי לא יהיו דברים כאלה. הציבור בעיר מאס בחוסר השקיפות. לא כל הוועדות התכנסו. ועדת הביקורת למשל לא התכנסה חמש שנים, אין בכלל ועדת ביקורת. לטעמי ראש העיר לא היה מספיק נגיש לתושבים, השירות לתושב לא מספיק טוב. אצל אפי שטנצלר, ראש העירייה לפני בן שחר, זה היה הרבה יותר טוב. תשמע, בעיר אדישה כזאת, צריך לקרות משהו מאוד דרסטי שראש עיר מכהן יובס ככה. זה עוד לא קרה כאן".
"הוא הבין מאוחר מדי"
בגיל 26, אחרי שסיים תואר ראשון במינהל עסקים, נכנס קוניק לעירייה. הוא מעיד על עצמו שמאז, לא גר במקום אחר אפילו ליום אחד. "12 שנים ניהלתי את מחלקת הספורט בעירייה, והיה לי תפקיד מאוד נוח עם משכורת טובה. לפני חמש שנים, אחרי הבחירות הקודמות, החלטתי שזהו. הכנסתי למועצה שני מנדטים עם התנועה שהקמתי, 'גבעתיים שלנו' - והבנתי שאני צריך להיות אלטרנטיבה אמיתית לשלטון. נשארתי באופוזיציה, ומשם התחלתי את המסע המפרך לראשות העיר".
מה שעזר לו להתפרנס בשנים הללו, אחרי שוויתר על ראשות מחלקת הספורט בעירייה, זה העבודה שלו בייעוץ מנטלי לספורטאים - בעיקר לכדורסלנים, וגם חברה להשמת כוח אדם שבבעלותו. "זה החזיק אותי בזמן שלא עסקתי בענייני העיר".
הוא יצא לדרך עם קצת תרומות, את רוב הכסף הביא מהלוואות שלקח. בסך הכל גייס לקמפיין 800 אלף שקלים ("למזלי הכנסתי חמישה חברי מועצה, וזה שווה 600 אלף, כך שאוכל להחזיר את מרבית ההלוואות"). חמש שנים התנהג בעצם כראש עיר לכל דבר. ממשלת צללים של איש אחד.
"הרגשתי שאני חייב להקדיש את החיים שלי לעיר הזאת. היו לי תוכנית סדורה ויעדים ברורים. באתי לכל הכנסים שעשה ראש העיר, לכל טקס בכל בית ספר, לכל מסיבת סוף שנה במוסדות החינוך. כולם ראו ושמעו אותי. פעמיים בשנה עצרתי את החיים שלי לארבעה ימים רצופים, לקחתי איתי שלושה מתנדבים וחרשנו את כל העסקים בעיר. אלפי עסקים, לא החמצתי אף אחד. לקחתי פנקס ועט ורשמתי את הטענות, את הקשיים ואת הבקשות שלהם. את כל אלה הבאתי לעירייה ולישיבות המועצה. תמיד הייתי שועל בודד.
"התושבים הבינו שאני לא מזוהה עם הממסד, עם שום גוף פוליטי מסואב. שאני נקי. עשיתי יותר ממאה חוגי בית. הרגשתי שהעיר מדרדרת למקומות לא טובים. היו כאן מצבים של הידרדרות, מקרים שמעולם לא היו בגבעתיים השקטה והמנומסת. ראש העיר עצמו הוא לא אדם רע, אבל היו אנשים סביבו שנתנו לדברים האלה לקרות. התחושה בעיר היתה נוראה בשנים האחרונות.
"החלטתי שאני הולך לעצור את זה. אמרתי לתושבים: 'אני כאן בשבילכם, אני עובד בשבילכם'. הטלפון הנייד שלי זמין לכולם, כל הזמן. הייתי כל הזמן בפייסבוק, מי שפנה אלי קיבל תשובה בתוך שתי דקות. האינטרנט והאי־מייל הפכו כמעט לבית הראשון שלי. בימי שישי שלחתי נערים לשים איגרת אישית שלי בתאי הדואר.
"התושבים ראו אותי כל הזמן בשטח. הסתכלתי לאנשים בעיניים, בגובה העיניים. אגב, חלק מהאנשים חטפו אחרי זה על הראש. הרבה חברים ומכרים היפנו לי עורף, לא כולם יכלו לעמוד במסע הזה. ראש העיר אמר עלי שאני 'הבחור הנחמד מהמועצה'. הוא רצה לבנות לי תדמית של בחור עדין, אחד שלא יוכל להתמודד עם הבעיות של העיר. רק בסוף, כשכבר היה מאוחר מדי, הוא הבין שמשהו מתרחש כאן.
"עכשיו אפשר שוב לראות אנשים מחייכים בגבעתיים. חלק מעובדי העירייה לא יכולים להוריד את החיוך מהפרצוף שלהם כבר שבוע. פתאום מעזים לדבר איתי ברחוב בפומבי. תושבים אומרים לי שהם מרגישים כאילו שוחררו מעבדות לחירות. נגעתי להם בלב".
מה בעצם הבעיות של העיר הזאת? המשכורת הממוצעת גבוהה מהממוצע הארצי, המצב הסוציו־אקונומי טוב למדי, העיר מתפקדת כמעט מעצמה.
קוניק מתרעם.
"העיר הזאת במצב של ריקבון, וצריך להוציא אותה מזה. תראה בימי שישי את הרחובות המרכזיים. זה נראה כמו הרחובות של עזה. אולי כמו השוק בעזה. ברחוב הראשי יש מלא צואת כלבים. לא עושה עלי רושם שלקחו כמה אבנים של אקרשטיין ושמו אותן במדרכות. זה תכנון לקוי, וזה נעשה בעיקר לקראת הבחירות. בחיים לא הייתי עושה את זה, זה רק עשה רעש לתושבים. אין פה בריכה עירונית. אין ג'ימבורי לילדים. אין מגרשי טניס. בשביל כל דבר צריך לנסוע למקום אחר. רוצים לרקוד ריקודי עם, נוסעים לרעננה. רוצים לשיר, הולכים לרמת גן. אפילו תיאטרון גבעתיים לא ממש מזמין ונגיש לתושבי העיר. ורוב האנשים עובדים בתל אביב, לא כאן".
נשמע מוגזם. אתה מתאר מצב של כאוס, כמעט עולם שלישי.
"יש כאן מצב של עיר בינונית. אני בא מתחום הספורט, ואני יודע מה זה מצוינות. וזה מה שאני רוצה להנחיל בעיר הזאת. למתג אותה מחדש כעיר קהילתית, לבסס פעילות שכונתית, תרבותית, רעננה ומתחדשת. ליצור מקומות בילוי עצמאיים באזור כורזין ומרכז המלאכה, לפתח את גני המשחקים לכל המשפחות הצעירות שגודשות את העיר בשנים האחרונות, לפתח את המוסיקה והבידור. יש פה אוכלוסייה ותיקה שצריך לשמור על השקט שלה, ויש פה צעירים שצריך לדאוג להם למקומות בילוי במקומות הנכונים.
"במקום השני שלי הצבתי את פרופ' יזהר אופלטקה, מומחה גדול בחינוך. ולא במקרה. העיר הזאת בינונית גם בחינוך. העירייה נותנת כסף רק ממה שהיא מקבלת ממשרד החינוך. מספר הילדים בכיתות גבוה מדי, 35 בממוצע, ויש גם כיתות של 39-38 ילדים. אין מספיק עזרה של העירייה בשיעורי עזר ובשיעורים פרטיים לילדים. להורים פה יש אמצעים, אז הם מממנים את זה בעצמם, אבל אני חושב שהעירייה צריכה להיות מעורבת ולהוביל את העניין גם בתמיכה כספית.
"חייבים לתת תנופה גם לתוכנית פינוי־בינוי במקומות עם בניינים ישנים. יש בעיר הזאת בניינים בני 60-50 שנה שנראים זוועה, בלי חניה לידם, ומסוכן לגור בהם. צריך ליצור מקומות חניה, חניונים חדשים, לפזר את הצפיפות. החזון שלי הוא להפוך למשל את רחוב כצנלסון לדו־מסלולי, עם שבילי אופניים. לפתח את הגנים הציבוריים. פעם היה בגן הציבורי בקושי פנסיונר אחד עם כלב, היום גודשות אותם אלפי משפחות צעירות, וצריך לתת להם תנופה ורעננות. להעיר את העיר, אבל לשמור גם על הצביון והייחוד שלה.
"יש בעירייה גם מנגנון מנופח ושמן מדי, וזה לא יימשך. כשאתה משנה סדרי עדיפויות ומתעל נכון תקציבים מכאן לשם, וגם מייעל את כוח האדם, פתאום מתפנה כסף למקומות הנכונים. אנשים פה משלמים ארנונה גבוהה למדי, והם זכאים לקבל את השירות הכי טוב שאפשר, בכל תחום שהעירייה אחראית לו. צריך לגייס אנשי עסקים שיתרמו לעיר הזאת, לעבוד עם קרנות לפיתוח העיר ולהתחיל פרויקטים חדשים.
"אני לא רוצה לראות עובדי עירייה יושבים בבתי קפה באמצע יום עבודה. מי שלא יעניק עזרה ושירות לתושב, לא יעבוד אצלי. בעבר נאלצתי לפטר במועדון הטניס־שולחן שהקמתי בעיר את אחד המאמנים הכי קרובים אלי, כי הוא התעייף והיו עליו תלונות מצד ההורים. אין לי בעיה להיות גם קשוח ולפתוח את הפה ולצעוק כשצריך. שקרים וחוסר צדק מוציאים אותי משלוותי, ואני לא אקבל את זה, לא בעירייה ולא בשום מקום אחר בעיר. אנשים כאן יחזרו לאהוב את גבעתיים".
אחרי הבחירות קיבל טלפונים מרבים מראשי הערים, ובהם גם השכן מתל אביב. האם הוא הולך להתייעץ איתו איך מנהלים עיר? "בהחלט, וגם עם ראשי ערים אחרים. ברור לי שאני לא רוצה להפוך את גבעתיים לתל אביב, זה לא הכיוון. אני רוצה לבנות כאן פרבר קלאסי, כמו שיש בערים גדולות בעולם".
"אין לי אפילו גז בבית"
רן קוניק נולד וגדל ברחוב גבע בגבעתיים, ליד המצפור העירוני וגבעת קוזלובסקי, המשקיפה על גוש דן. בצעירותו ניגן באקורדיון ואהב מוסיקה, אבל בעיקר התמסר לטניס שולחן. הוא היה אלוף הנוער, ובצבא קיבל מעמד של ספורטאי מצטיין ודורג במקום הראשון בארץ בטניס שולחן. כולם בעיר הקטנה ידעו שהבן של דני (71) וחיה (70), והאח הצעיר של גיא (48), נחשב לעילוי בתחומו.
הוא עדיין רווק, מה שתמיד מעורר סביבו סקרנות. "עשיתי מה שבא לי ומה שטוב לי מגיל צעיר מאוד. החלטתי שאני חי את החיים שלי כמו שאני רוצה, ולא כמו שצריך או כמו שאחרים מצפים ממני. אני לא מאמין בחתונות, זה מוסד בעייתי. תראה את אחוזי הגירושים שיש בארץ. הוריי התגרשו כשהייתי בן 18, ואולי זה גם השפיע עלי ויצר אצלי אנטי מסוים. אני התחתנתי עם גבעתיים".
אז במקרה שלך אי אפשר לומר "חפש את האישה".
"נכון, אבל יש במצב הזה גם יתרונות. אם הייתי נשוי, אני לא חושב שאשתי היתה מאפשרת לי לעזוב עבודה מסודרת בעירייה ולרוץ ככה לבחירות, ולהשקיע בהן את כל כולי. הלבד שלי איפשר לי להתמקד רק במטרה הזאת. כבר מגיל צעיר התרגלתי להיות שועל בודד, עוד כשהייתי ספורטאי. טניס שולחן זה ענף אישי, אתה לבד".
מנסים לשדך לך נשים?
"בלי הפסקה. בכל חוג בית שקיימתי לפני הבחירות ניגשו אלי בעיקר נשים פולניות, באמת כאלה שעלו מפולין, לקחו אותי הצידה ושאלו מה בקשר לילדה, לנכדה או לשכנה שלהם. יש לי אישה פה ושם, והיו גם בעבר, לא פעם. אמרתי כל הזמן שבתקופת בחירות לא מתאים לי להיכנס לזוגיות".
לא תתחתן לעולם?
"כל דבר בחיים שלי אני עושה בקצב שלי, ואני מאמין שיום אחד אני אסגור גם את הפינה הזאת. כרגע אין לי אהבה, אבל היתה לי זוגיות לא פעם, ואני אופטימי שהכל יגיע בעיתו. ילדים זה משהו שאני מאוד אוהב ורוצה, וזה עוד אפשרי, אני חושב. אגב, אני לא לבד בעניין הזה. גם מוטי ששון מחולון ורוביק דנילוביץ מבאר שבע לא נשואים".
הבית שבו הוא מתגורר, שהיה שייך בעבר לסבא ולסבתא שלו, כמעט ריק מתכולה. הוא אוכל רק בחוץ. "אין לי גז בבית, אין לי מכשירי חשמל כמו מיקרוגל ותנור אפייה, והמקרר שלי בדרך כלל ריק. אם אני רעב בערב, אני מכין לעצמי סנדוויץ'. זה לא תמיד נעים לחזור לבית כזה, אבל אלה החיים שלי כרגע, אני לא מתלונן".
הוא מעיד על עצמו שהוא לא בליין. לא שותה, לא מעשן. מדי פעם יוצא לבר עם חברים ("עכשיו יש גם כמה כאלה נחמדים שנפתחו בעיר"), אוהב את הים בקיץ, נוסע לפעמים לטייל, שומע את אריק איינשטיין, זוהר ארגוב ושימי תבורי. ספרים הוא לא ממש קורא, וגם הטלוויזיה נדלקת רק לעיתים רחוקות. "בחמש השנים האחרונות, כמעט הכל מוקדש לחלום שלי להיות ראש עיר".
לא פלא שקוראים לך "הרובוט".
"זה לא נכון. אני רגיש מאוד לאנשים, בעיקר לאנשים מבוגרים ולילדים. הם מוציאים ממני הכי הרבה רגש. פעם בשבוע אני לוקח את האקורדיון והולך לנגן במחלקה הסיעודית בבית אבות. הבטחתי להם שאני אמשיך בזה גם אחרי הבחירות, וכך יהיה. נכון, אני גם איש ציני, ואני גם יכול לפתוח את הפה ולצעוק ולהגיד את שלי".
"אני ראש עיר של כולם"
העולים הראשונים באו לגבעתיים מפולין, עוד הרבה לפני שהיא היתה עיר. הם התיישבו בשכונת בורוכוב ובמקומות נוספים, ונתנו להם צביון חקלאי. בעיקר שימש היישוב הקטן ללינת הפועלים שעבדו בתל אביב הגדולה.
ב־1959 היא קיבלה מעמד של עיר. כיום, רבים מהמייסדים כבר הלכו לעולמם, ואת מקומה של האוכלוסייה המבוגרת תפסו זוגות צעירים בני 45-30 עם ילדים קטנים, שחיפשו איכות חיים ושלווה פסטורלית שתי דקות מתל אביב, ובלי שכר הדירה המפלצתי של העיר הגדולה. יש בעיר גם שדרה לא מבוטלת של אנשי עסקים, רואי חשבון, עורכי דין, וגם אנשי הייטק שצברו הון אישי ומצאו לעצמם מקום שקט וקרוב מאוד לעבודה.
58 אלף תושבים יש בגבעתיים, מהם קצת יותר מ־44 אלף בעלי זכות בחירה. 47 אחוזים (כ־21 אלף איש) מימשו את זכותם והלכו להצביע. קוניק אומר שזה שיפור לעומת הבחירות הקודמות, אז הצביעו רק 38 אחוזים.
בדיוק מחצית מהבוחרים נתנו לו את קולם. פחות מ־40 אחוזים הצביעו לראש העיר המכהן, ראובן בן שחר, שהיה סגנו של אפי שטנצלר כשזה פרש לפני שבע שנים והלך לעמוד בראש הקרן הקיימת.
"עוד אין לי פילוח מלא של התוצאות, אבל אני יודע כמה דברים חשובים", אומר ראש העיר הנכנס. "מתוך 70 הקלפיות בעיר, הפסדתי רק בארבע. במעוז גדול של בן שחר, שכונת בן צבי, שבה מתגוררים בני משפחתו ותומכיו הגדולים, ובה נמצאים הקאנטרי והקניון, היה תיקו. כולם הזהירו אותי - תעשה מינוי לקאנטרי, יש שם 5,000 מנויים, חייבים לראות אותך שם. תסתובב כל היום בקניון. סירבתי. אולי זה גם מה שעזר לי. אני ראש העיר של כולם, גם של שכונת ההסתדרות וברנר ומזרח כצנלסון, ששם יש לאנשים קצת פחות, והבניינים יותר ישנים. אני הייתי גם איתם, הקשבתי להם".
זו עיר שנחשבת להומוגנית יחסית. קשה לאפיין אותה לפי שכונות יוקרה ושכונות מצוקה, פשוט כי אין כאלו. קשה למצוא בה דרמות גדולות. זקני העיר זוכרים את האירוע ההוא בשנות השמונים, שבו ניסו לגרש בעגבניות את הרב כהנא, כשבא לנאום לפני הבחירות. אחרי זה הם כמעט התנדבו לאסוף את העגבניות מהרצפה. גם ניסיון החיסול של העבריין רוני הררי בלב העיר, לפני כ־15 שנה, הפר את השקט המקודש.
בשעת צהריים, רחוב שינקין נראה מנומנם. גם כאן עשו שיפוצים נרחבים לפני הבחירות, ועכשיו מצוחצח, עם הרבה פרחים אדומים לבנים ואבנים משתלבות. קוניק מגיע לפגישה שלנו אחרי שכל הבוקר היה בבית המשפט, שם מתנהלת נגדו תביעת דיבה שהגיש רמי דרזיה, בין היתר על שהאשים אותו שההחלטות בעירייה מתקבלות בשולחן ליל שבת. הרחוב מאוכלס בעיקר במספרות למיניהן, כמה מכולות זעירות, פיצוציות ועוד עסקים קטנים.
שולה משי מ"מכולת 31" ממש נופלת על צווארו. מנשקת אותו כמה פעמים בכל לחי. 45 שנים היא כאן, והיא זוכרת אותו מהמכולת, איך היה בא לקנות אצלה ממתקים או שתייה כשהיה ילד. תמיד היה מנומס. "אני מאושרת שהוא זכה כאן. היה בעיר הזאת כמו כיפור, כמו כיפור. רן, אתה ילד טוב, אתה תהיה ראש עיר טוב".
והנה יובל, המוסיקאי עם התאומים הקטנים. "אתה רואה, הוא מהצעירים שדיברתי עליהם", אומר לי קוניק. לפני שלוש שנים שכרו יובל ואשתו דירה בגבעתיים, "כי זה יותר נוח מתל אביב", אבל עכשיו הוא חושב לעבור. "נחמד פה, אבל לא מספיק מושב או קיבוץ בשבילנו". וקוניק מבקש ממנו לחכות קצת, "תן לי צ'אנס. נשדרג לכם את הגנים, נעזור עם חניות. חכה, אל תעזוב אותנו".
בפינת הרחוב נתקל קוניק באמא שלו חיה, שעושה את דרכה לאחת המספרות. ברגע אחד הוא נעשה נבוך, וניכר שהמצב הזה לא נוח לו. האמא דווקא מאושרת לראות שוב את הבן, שעכשיו ינהל את העיר שלה. "הוא תותח על", היא אומרת בלי להתבלבל. "תמיד ידעתי כמה הוא מיוחד, לא הייתי צריכה את התואר הזה של ראש עיר כדי לדעת מה יש לי בידיים. איזה ילד מדהים. בסדר, הוא לא שומע לאמא בעניין הילדים והחתונה, אבל יש לי נכדים מהבן השני. ותשמע מה שאני אומרת לך: הוא יהיה ראש עיר נהדר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו