הכל־אדם שטום הנקס גילם בהצלחה רבה במהלך שנות התשעים אף פעם לא ריגש אותי או הזיז לי במיוחד, והוא בטח אף פעם לא גרם לי לבכות. הוא לא גרם לי לבכות כשהוא היה חולה איידס ב"פילדלפיה". הוא לא גרם לי לבכות כשהוא נתקע בחלל ב"אפולו 13". הוא לא גרם לי לבכות כשהוא חצה את צרפת הכבושה ב"להציל את טוראי ראיין". הוא לא גרם לי לבכות כשהוא ניהל שיחות נפש עם כדורעף ב"להתחיל מחדש". והוא בטח ובטח לא גרם לי לבכות כשהוא האביס את עצמו ואת הצופים בבונבוניירות ובחוכמת החיים של עוגיות מזל ב"פורסט גאמפ".
למעשה, הפעם היחידה שהתחלתי להתייפח כמו ילדה במהלך צפייה בסרט שבו טום הנקס השתתף היתה בסצנה האחרונה של "צעצוע של סיפור 3". וגם אז, נראה לי שזה היה פחות בגלל הנקס/שריף וודי, ויותר בגלל שפתאום הבנתי כמה אני זקן, וכמה אני מתגעגע לימי הקיץ הנצחיים וחסרי הדאגות שבהם הייתי משחק עם בובות הג'י.איי.ג'ו והסטאר וורז האהובות שלי.
על כל פנים, בסוף של "קפטן פיליפס", שבו מגלם הנקס רב חובל של ספינת משא אמריקנית שנחטפת בידי ארבעה שודדי ים סומלים, בכיתי. לא התחלתי לייבב, או משהו מביך כזה. אבל ללא ספק חוויתי אירוע אמוציונלי עוצמתי שבא לידי ביטוי בטפטוף קל ובמשיכות אף ספורדיות. והפעם, אין ספק שהנקס היה הטריגר.
עוד לפני התקף הבכי היה ברור לי ש"קפטן פיליפס" הוא סרט מצוין. לראיה, הייתי מצוי על קצה הכיסא כמעט לכל אורכו. אבל לאחריו, הרגשתי קושי לשוב לשיגרה. והאירועים האינטנסיביים ורוויי המתח שתוארו בסרט הידהדו בתודעתי וסירבו לפנות את מקומם לטובת דברים טריוויאליים יותר, למשל "מה אני צריך לקנות ברמי לוי".
הנקס מופיע כמעט בכל סצנה של "קפטן פיליפס". ואם עדיין לא הבנתם, הוא עושה עבודה יוצאת מן הכלל. דמות הכל־אדם שלו, שתמיד הותירה אותי אדיש וציני, התבגרה, התקשחה והשילה מעליה את כל המניירות ההוליוודיות המלאכותיות והרכרוכיות שעיטרו אותה בעבר. וההופעה שלו כאן בהחלט חילחלה לעומק והשאירה סימן. חלק לא מבוטל מהקרדיט על כך צריך להיות מוענק לפול גרינגראס, הבמאי שחתום על הסרט החכם והמטלטל הזה, ולמתודה הדוקו־דרמטית המפורסמת שלו (שקיבלה ביטוי בלתי נשכח בסרטים "יום ראשון הארור" ו"טיסה 93"). שכן בסרטיו של גרינגראס אין מקום לנאומים דביקים או לסצנות שאינן נאמנות למציאות. והנקס אינו מקבל שום הזדמנות לברוח מהסיטואציה המלחיצה והבלתי אפשרית שבתוכה הוא מוצא את עצמו, או להסתתר מאחורי איזה מונולוג דביק עם מוסיקה מרגשת. בדיוק להפך.
ב"קפטן פיליפס" גרינגראס לא מנסה לרגש. הוא פשוט מניח את הצופים על אוניית המשא, לצד הנקס וחברי הצוות שלו, ומאפשר לאירועים להתגלגל באיטיות, בסבלנות ובפרטי־
פרטים עד לסופם הטרגי והבלתי נמנע. וכאמור, התוצאה אפקטיבית, מחניקה ומורטת עצבים להפליא. וכן, גם מרגשת.
טרגדיה סומלית
כפי שסרטיו הקודמים הוכיחו, גרינגראס הוא אשף של פרוצדורות. בין שמדובר בשני סרטי האקשן המשפיעים שביים במסגרת סידרת ג'ייסון בורן, או בדוקו־דרמות הפחות מבדרות שלו, הגדולה שלו כבמאי נעוצה ביכולתו לעקוב אחר מהלכים מורכבים, מסוכנים ועתירי אדרנלין בלי לתת את ההרגשה שהוא משפיע עליהם. ב"Green Zone", סרט המלחמה שביים ב־2010, האג'נדה שלו אמנם קצת העיבה על התוצאה הסופית (ובאמת מדובר בסרטו החלש ביותר). אך ב"קפטן פיליפס" הוא חוזר לעצמו, ובגדול. הדמויות מאופיינות במינימליסטיות, אבל כולן מדברות ופועלות כפי שבני אדם אמיתיים מדברים ופועלים. ובאופן ראוי לציון, גרינגראס אפילו מצליח לגרום לצופים להבין את הסיבות הבלתי ניתנות לשינוי שהובילו לסיטואציה הנוראית הזאת מלכתחילה.
שודדי הים הסומלים אינם אנשים רעים. בסצנות הראשונות של הסרט אפשר לראות כי לא ממש ניתנת להם בחירה. או שיסכימו לצאת לים בסירות הדיג הרעועות שלהם בחיפוש אחר ספינת משא שאפשר להשתלט עליה, או שייענשו בידי הרודנים ששולטים בכפריהם. הם נואשים. והם בהחלט מסוכנים. אבל הם רחוקים שנות אור מלהיות קריקטורות של נבלים. וקשה שלא לחוש סימפתיה אליהם ואל האנדרדוגיות שהם מייצגים.
מצד אחד, קפטן פיליפס דואג לעצמו ולצוות שלו. בשעה הראשונה של הסרט הוא עושה הכל כדי למנוע משודדי הים לעלות על ספינתו, והוא לא בוחל באמצעים כדי למנוע מהם לאתר את הצוות ולהחזיק באנשיו כבני ערובה. מצד אחר, הוא באמת רוצה שהסיפור יסתיים בשלום. גם אם זה אומר שיהיה עליו למסור את עצמו לידיהם של שודדי הים. במילים אחרות, הוא לא גיבור פעולה. הוא פשוט עושה את מה שנדרש ממנו לעשות. ובמקרה דנן, ההשלכות של החלטותיו האמיצות הן לא פחות מטראומטיות.
הטראומה הזאת היא בעיניי הנושא העיקרי של "קפטן פיליפס", והיא גם הדבר העיקרי שנותר ממנו כאשר האורות עולים באולם. בעזרת תצוגת המשחק המשכנעת והאנושית של הנקס, שלרגע לא נותן את הרושם שהוא באמת נמצא בשליטה, וסגנון העשייה המיידי וחסר הנשימה של גרינגראס, שאינו מתפתה לחפש אחר קיצורי דרך או אמצעים מרככים, מקרה חטיפה אחד, שהתרחש בלב ים בשנת 2009, הופך לעולם ומלואו; למטאפורה טעונה ונטולת צדקנות או התייפייפות ליחסים האכזריים בין המערב לבין מדינות העולם השלישי.
גודלה האימתני של ספינת המשא מוצב נגד הזערוריות של סירת הדיג החבוטה של השודדים. אמצעי הלחימה המתקדמים של חיל הים האמריקני, שמוזעק לעזרת החטופים, מוצבים נגד חופן כלי הנשק האוטומטיים של החוטפים. ורב החובל האמריקני, שרק רוצה לחזור הביתה בשלום, מוצב נגד מנהיגה הרזה וחסר הסיכוי של חוליית שודדי הים (ברקד אבדי הכריזמטי), שרוצה את אותו הדבר בדיוק. כתוצאה מכל אלה, ככל שהעלילה מתקדמת ומתפתלת, כך מתחוור לצופים שבסרט הזה אין באמת "טובים" ו"רעים". רק נסיבות טרגיות, כאלה ואחרות. וכמיהה בלתי ניתנת לסיפוק לעולם צודק יותר ואלים פחות. וזהו כנראה הישגם הגדול ביותר של גרינגראס והנקס ב"קפטן פיליפס". הם הצליחו ליצור סרט הוליוודי עם מצפון.
"קפטן פיליפס" ("Captain Phillips"), במאי: פול גרינגראס. ארה"ב 2013 * * * * *
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו