פרופ' רפי קרסו הוא לא רק רופא

בלובי המרפאה של פרופ' רפי קרסו ברמת אביב עומדת מכונת תפירה. שמש מצוירת בצבעי הקשת מקבלת את פני הנכנסים, ואינסוף ראשי בודהה מחייכים מכל פינה. על אחד הקירות תלויה כרזת נוף פסטורלי, שהיתה מביכה אפילו חדרי נערות מתבגרות, ומולה כותל לבנים מסותתות שכאילו נחת היישר מבית מרחץ מהביל בעיירת מרפא אירופית. 

הרופא של המדינה מוליך אותי בנבכי הקליניקה עתירת המסדרונות, תוך כדי שהוא ממטיר הוראות על מזכירתו האישית, מתעניין איזה תה ארצה לשתות ומשיב למבול המסרונים שמזעזע את הנייד שלו בקצב של דפיקות לב. אחרי שאנחנו עוברים את חדר הטיפולים בכאב ואת אולם ההתייעצויות, קרסו פוקד: "בוא אחריי, אני אראה לך את המשרד שלי". 

הוא מפשפש בגומחה נסתרת בקיר, ולעינינו נפערות שתי דלתות הזזה באבחה חשמלית שלא היתה מביישת את החללית אנטרפרייז. קפטן ז'אן לוק קרסו מתמקם מאחורי שולחן העבודה שלו, שבאופן מוזר נראה מבולגן ומסודר באותה מידה, ומסביר את פשר הפסלים פרי יצירתו שפזורים לאורך המסלול. למשל דמות האדם שחזהו פעור ובשרו פרום כפתורים - שעל ראשו וכתפיו חרוטות המילים "כתר", "מלכות" ו"תפארת" - ספֵרות מהקבלה.

זהו? אתה חוזר בתשובה?

"לא, אני לא דתי, אבל אני מגדיר את עצמי יהודי־ישראלי. מצחיק, כששומעים אותי ברדיו בטוחים שאני דתל"ש (דתי לשעבר). אולי זה משהו בקול שלי. מעולם לא הנחתי תפילין ולא שמרתי שבת".

מרוב תמונות ופסלים, מי שבא להתייעץ איתך על כאב עלול לצאת עם סחרחורת.

"אני חושב שהמרפאה נותנת תחושה חמימה. היית מעדיף קירות לבנים ותאורת ניאון?"

לא, אבל מכונת תפירה? אתה מציע תרופות עם מכפלת למכנסיים?

(צוחק) "זה פסל, יצירת אמנות. עלה לי לא מעט כסף".

קצת גזים

כזה הוא פרופ' קרסו. מלוא החופן פיצוחים, הכל מהכל. כדי להמחיש לי את הלו"ז הצפוף שלו, הוא מדקלם באוזניי את המטלות שממתינות לו במהלך השבוע. לא נלאה אתכם, כי גם למוח האנושי יש קיבולת, אבל יש שם, בין היתר, יום צילומים דחוס של תוכנית הטלוויזיה שלו, "חיים בריא" ("בוקר עד ערב, שבעה פרקים ברצף"); קבלת קהל בקליניקה הפרטית; טיפולים במרפאת הכאב בבית החולים הלל יפה (שאותה ניהל עד לאחרונה); הרצאות בפני תלמידים ובפני קשישים; הקלטת תוכנית הייעוץ השבועית שלו ברדיו האזורי; השתתפות ביום עיון באוניברסיטת בר־אילן; טקס פתיחת תערוכה בירושלים; ומיום ראשון הקרוב - גם ניהול החוג לפסיכולוגיה במכללה למינהל, המסלול האקדמי, ראשון לציון. "ואני גם טס בענייני עבודה לחו"ל. בקיצור, שבוע שגרתי".

אתם מכירים אותו כסבא הידען מהטלוויזיה, זה שמחלק עצות בריאותיות עם הסברים רפואיים בלשון יום־יומית. סוג של אודטה עם זקן ופרופסורה. אבל קרסו הוא לא רק חלוק לבן וסטתוסקופ. הוא גם קוסם, מהפנט, פסל, צייר, מבקר מסעדות, מחזאי ואפילו שחקן תיאטרון לעת מצוא. כל העיסוקים מרחפים ללא הפרעה ביקום המקביל שלו, מלווים באותה ארשת פנים מפורסמת של אכפתיות עמוקה וקוצר סבלנות מובנה, בסגנון עדות הפרעות הקשב. או כפי שהוא עצמו מסכם: "גם כשאני ישן הראש שלי עובד. אפילו בחלום".

קרסו (68), תושב מכמורת, גדל בתל אביב לאב ממוצא אנגלי ("שמי במקור הוא ראלף") ולאם איטלקייה. בארבעים השנים האחרונות הוא מקדיש את מיטב זמנו לטיפולים בתחום הכאב, לפתרון בעיות נוירולוגיות מסובכות ולעיכוב תהליכי הזדקנות. "המשיכה הגדולה שלי היא לחקר השפעות הגומלין בין גוף ונפש, ולמעשה, כל העיסוקים שלי סבים סביב הציר הזה". 

כצפוי ממעמדו כרופא הלאומי הטלוויזיוני, קרסו נחשב מבוקש מאוד. משך ההמתנה הממוצע לתור במרפאתו עומד על יותר משנה. גורמים בענף מעריכים שפגישת היכרות ראשונה תעלה לכם לא פחות מ־1,700 שקלים. קרסו עצמו נמנע מלאשר או להכחיש את הסכומים, אבל מדגיש שהוא "מחזיק צוות גדול, עם שכר דירה ואופרציה לא פשוטה - והכל עולה כסף". 

מה סוד המשיכה שלך?

"אני מצליח להסביר לאנשים נטולי השכלה רפואית עניינים מסובכים בדימויים פשוטים. אני טוב בתשאול פציינטים, שזה כבר 80 אחוזים בדרך לפתרון. אני גם זוכר תמיד שלאיבר שאני מטפל בו מחובר אדם. אני מנסה לשמוע את הנשמה, להבין אם כאב השרירים של הפציינט בא מכעסים עצורים, או אם הזמזום באוזניו נובע מחוסר הרצון להתמודד עם הבוס שנוזף בו בעבודה".

פתאום הוא מבקש לעצור את הראיון ויוצא החוצה, "כי יש לי קצת גזים". מקץ דקתיים הוא חוזר, כאילו כלום, ומסביר שאכל קודם "משהו לא כל כך טוב שניפח לי את הבטן". קשה לחשוב על עוד סלבריטי שהיה חושף בנינוחות שכזאת את נפתולי מערכת העיכול שלו, אפילו לא עדי אשכנזי. ואולי זו התכונה שהפכה את קרסו לדמות הייצוגית של עולם הרפואה בישראל: אצלו אין מסכות, אין מסנני פוליטיקלי קורקט. "וואט יו סי איז וואט יו גט, נטו". ולמרות שהוא מסוגל להגות בלי שום מאמץ מילים כמו "קרדיו־וסקולרי" ו"תאים גנגליוניים", הוא תמיד יעדיף להשתמש במושגים שגם סבתא בבית גיל הזהב תבין בלי מרשם.

הפרצוף המוּכר שלך בטח מזרים אליך פניות באמצע הרחוב על כאבים בבוהן.

"ביום־יום אנשים ניגשים אלי בלי סוף ושואלים שאלות. רק היום ייעצתי לאחד הפועלים שמשפצים פה בבניין. הוא התלונן על עייפות קיצונית ועל תחושת 'הזדקנות'. הפניתי אותו לברר אפשרות של התפרצות סוכרת. בדרך כלל אין לי בעיה להקשיב לפונים בקצרה, לתת עצה קטנה ולהפנות הלאה למי שצריך. אבל יש כאלה שמגזימים".

למשל?

"אני מקבל עשרות טלפונים הביתה, כולל בשעות מאוד לא נוחות. פעם צילצל הטלפון בשתיים לפנות בוקר. הייתי בחו"ל, אז אשתי ענתה. האישה על הקו אמרה שהיא מרגישה לא טוב ושהיא רוצה לדבר עם הפרופסור, שיגיד לה איזו תרופה לקחת. אשתי שאלה אותה למה היא התקשרה דווקא לרפי קרסו, והתשובה היתה: 'כי הוא נחמד ומטפל בכולם'. אשתי המליצה לה לטלפן לרופא הפרטי שלה, ואז ההיא ענתה: 'השתגעת? שאני אתקשר אליו באמצע הלילה?' אתה מבין? מבחינת הציבור אני אמור להיות זמין נון־סטופ, כמו סוּפר שפתוח 24/7. אפילו כשאני נכנס לשירותים ציבוריים תופסים אותי לשאלות".

לאהוב את החולה

הפלירט שלו עם עולם האמנות נמשך כבר עשרות שנים, לרוב בשדה הפיסול והמיצב. בשנות השמונים הציג תערוכה קונספטואלית במוזיאון רמת גן, ופסל ענק שלו, במשקל 70 טונות, מוצב דרך קבע מאחורי בית גולדמינץ בנתניה ("רואים שם שחפים שכאילו מרימים במעופם סלע כבד"). יצירות שלו, הוא מספר, מוצגות גם במוזיאון תפן, במכון וינגייט ובחוף אשדוד. פסל אחד, שהיה מוצב בכפר סבא, נגנב - "כנראה על ידי שודדי ברזל". מתוך קטלוג ישן ניבטת עוד יצירה מפתיעה שלו: פסל בדמות איבר מין גברי כלוא בשבכת סורגים. הכותרת: "מיניות בכלוב, 1997". לפני שהוא מדפדף הלאה הוא מסביר: "זה נוצר בתקופה שהאיידס היה בשיא".

פרויד היה מסביר את זה קצת אחרת.

(צוחק) "אני יודע למה אתה מתכוון. אפשר להירגע, זה לא מה שאתה חושב".

האמנות שלך מרבה לתעתע, לעסוק באשליות תנועה, מרחב, חומרי מגע.

"תפיסת המציאות היא נושא שמרתק אותי, אני עוסק בזה ללא הרף גם כרופא וכפסיכולוג. בתערוכה במוזיאון בניתי חדר שלם מגבס, עם רצפת עץ שהתרוממה בהטיה של 30 מעלות. זה עיקם לנכנסים את המציאות. בשלב מסוים המוח התרגל להטעיה, ואז, כשהמבקר הסתכל החוצה מהחלון - דווקא המציאות נראתה לו מעוותת".

אתה מוכר פסלים שלך?

"ממש מעט. אני קשור ליצירות, קשה לי להיפרד מהן. אגב, זה חיסרון שלי שבגללו אני נמנע מלקבל חולים במחלות ממאירות. אני מתחבר מאוד לפציינטים, חלקם הגדול הופכים עם הזמן לחברים אישיים. ברגע שחולה שלי נפטר, אני ממש יושב שבעה. אני רגיש מאוד".

ב־1999 העלה קרסו, בשיתוף עם הזמר אלברט עמר, מחזה קצר פרי עטו במסגרת פרויקט "דו אמן" בתיאטרון הבימה. במחזה, "שניים על מיתה", ערך טקס פרידה פומבי מאביו המת, שממנו לא הספיק להיפרד במיטת חוליו באיכילוב. "בגלל פקקים איחרתי להגיע, וסיפרו לי שהוא ממש דאג לשלומי. כשהגעתי, הוא כבר לא היה. בהצגה תליתי סדין עם תמונתו של אבי, עטיתי כפפות ניתוח, וכתבתי בצבעים חזקים 'אקסיטוס' - כלומר 'נפטר'. זה היה רגע חזק מאוד. אנשים בקהל בכו איתי ביחד".

בכלל נדמה שאתה מתחבר חזק ל"רוּחְניות". במרפאה שלך תלויה עבודה שכוללת דימויים מהיהדות, מהנצרות ומהאיסלאם. 

"אני מכיר את הרוחְניות. למדתי באופן מעמיק קבלה בישיבה בירושלים, לא במרכז הטרנדי. עסקתי קצת בתובנות הרוחניות שיש בקבלה, בכוח הטוב שיש לה, בניגוד למאגיה שחורה. אני לא מתַקשר, אבל אני מאמין שכל מטפל, אם הוא אוהב את החולה שלו ואכפת לו ממנו באמת, יש לו כוח לעזור לו. זאת אהבה רוחנית לאדם. במובן הזה אני בהחלט אוהב את המטופלים שלי".

תיתן להם עצה קבלית לריפוי? 

"לא. הקבלה והרוחניות לא נוכחות בטיפולים שלי, אבל הן בהחלט נוכחות בי, באישיות שלי. הן חלק מהמכלול שמרכיב אותי".

התזזיתיות הגדולה מלווה את קרסו כבר מגיל צעיר, עוד מהימים שבהם נחשב ל"תלמיד מחורבן ביותר", כהגדרתו. ביסודי הושאר כיתה, ולקראת כיתה ח' הציע בית הספר להוריו לשלוח אותו ללמוד חשמלאות או נגרות, "שלפחות יהיה לילד מקצוע כשיגדל". רק מקץ שנים, כשכבר היה רופא ותיק ומנוסה, איבחן שהיו בו, למעשה, כל הסימפטומים של הפרעת קשב וריכוז. "כל המורים הטיחו בי שאני עצלן, שאני לא מסוגל להתרכז בכיתה. איך יכולתי להתרכז? היום אני יודע את האמת, ואני חושב שאני בהחלט מוכיח שאני חרוץ".

"הצעיר המהפנט"

בגיל 15 החל להפנט בהשראת אביו, רואה חשבון שעסק בהיפנוזה כתחביב. "הכל התחיל כשהיפנטתי שכן. כל כך נבהלתי, שהערתי אותו מייד. השמועה פשטה בשכונה כמו אש". עיתוני התקופה התייחסו אליו כאל "הצעיר המהפנט", ובעת שירותו הצבאי בתחילת שנות ה־60, בבסיס קליטה ומיון, נהג להפנט את חבריו לצורכי בידור. לימים הפך ליו"ר האגודה להיפנוזה קלינית ומחקרית, ופעל לקדם את חוק ההיפנוזה, שמסדיר את העיסוק בתחום. "זה היה בעקבות אסון שקרה בתחילת שנות ה־80 למהפנט בידורי בבאר שבע, כשמהופנטת לא התעוררה".

אתה משתמש בהיפנוזה עם החולים שלך?

"לעיתים נדירות, כי זה תהליך שגוזל זמן, ואין לי את הזמן הזה. טכניקות של היפנוזה יכולות לשמש להורדת כאב. הן יכולות לסייע לי לברר, למשל, אם אדם משותק מסיבה גופנית או נפשית. אם אני מחזיר אדם בכיסא גלגלים לימים שלפני התאונה שלו - ופתאום הוא קם ומשחק איתי כדורגל עם כרית בחדר - אני מבין שהשיתוק שלו נובע מגורמים נפשיים".

ממש מחולל ניסים. 

"כל מחוללי הניסים, רופאי האליל והמרפאים הרבניים - זה הכל סוגסטיה. שכנוע עצמי עמוק מאוד. אדם שמשותק בגלל נזק אורגני בעמוד השדרה, שום כוח בעולם לא יקים אותו על הרגליים. לעומתו, אדם שהשיתוק שלו היסטרי יגיב לסוגסטיה ויוכל בהחלט לקום וללכת. במובן הזה, כל קמע שנותן רב הוא סוג של היפנוזה. אם זה עובד - מה טוב".

בצעירותו התפרנס קרסו כקוסם באירועים ובמסיבות וכקורא מחשבות ("עזבתי כשסיימתי את לימודי הרפואה בתחילת שנות ה־70"). היום הוא מודה שהכל היה אחיזת עיניים גדולה. "יש טכניקות פסיכולוגיות של קריאת מחשבות. אורי גלר, ליאור סושרד, וכל אלה שמכנים את עצמם 'מנטליסטים', הם לא באמת קוראים מחשבות. אלה טריקים. אבל עזוב, אני לא רוצה לפגוע בפרנסה של אחרים". 

קרסו מצייר משהו על דף נסתר, מצמיד אותו לגופו ומבקש שאציין ("אבל מהר!") מספר, צורה וצבע שעולים בדעתי, בלי לסנן. אני יורה בזריזות תשובות, וקרסו מביט בנייר שלו באכזבה גלויה. הוא ניסה לנחש מראש מה אגיד - ולא קלע באף אחת מהקטגוריות. "לא אמרת את הדברים הראשונים שחשבת עליהם", הוא מתגונן, "ראיתי לפי תנועות העיניים שלך".

או שאתה פשוט גרוע בקריאת מחשבות.

"בפסיכולוגיה יש מה שנקרא 'common'. אלה הדברים הראשונים שאנשים זורקים כששואלים אותם משהו בשליפה. אם תבקש מאנשים לציין מהר שם מקצוע, 99 אחוז יענו 'נגר'. אל תשאל אותי למה. ככה זה. כשואלים מספר, הרוב המוחלט יענה 5 או 7. כשמבקשים צורה, אנשים יגידו משולש, וכשמבקשים צבע - הרוב יענו מייד אדום".

אתה לא מקנא במנטליסטים האלה, שגורפים רייטינג נאה בטלוויזיה?

"אני לא מאמין להם. יש מה שנקרא תפיסה תת־ספית, מצב שבו אתה קולט משהו במוח, אבל לא מודע בכלל שקלטת. זאת מיומנות, לא טלפתיה. כל מה שאורי גלר אמר שהוא עשה בחוש השישי ובחוש השביעי - אני עשיתי בחוש ראשון ושני. פעם הוא שאל אותי למה לא אוהבים אותו בארץ, אמרתי לו שזה בגלל טענות הסרק שלו. לקחתי מולו כפית וכופפתי. הוא נדהם ושאל איך עשיתי את זה. עניתי לו: 'בדיוק כמוך'. יש לזה טכניקות שגם אני מכיר".

שום אינסטגרם

בימים אלה אוסף קרסו חומר לתערוכה, שתעסוק בהזדקנות ובאנטי אייג'ינג ("זה תחום רציני מאוד, לא מה שכותבים היום על כל קרם פנים בסופר"). בין השאר הוא אוסף מִשתנות עשויות חרסינה - כמו אלו שמוצבות בשירותים ציבוריים.

"אני מושפע מהרבה אמנים. יש לי עבודות שבהן אני מושפע מבוטרו. יש עבודות שבהן אני מושפע מיוון העתיקה. עשיתי וריאציה על 'זורק הדיסקוס' בהדבקה של משטחי ברזל, כמו מפה טופוגרפית. יש לי עבודות סוריאליסטיות שמושפעות מדאלי או ממגריט".

אני רואה פה ציור בשפכטל. מה זה?

"זה אמור להיות פורטרט עצמי שלי. אני מודה שהוא עשוי עם הרבה דמיון, כשעדיין היה לי שיער על הראש".

כדי לתעד את יצירותיו, לצורך הקטלוגים שמתלווים לתערוכות שלו, למד קרסו צילום. עכשיו הוא שוקד גם על פרויקט צילומים באמצעות האייפון, שבמסגרתו הוא מצלם אינסוף פריימים שונים ומשונים - מתוכם ישלוף כמה נבחרים להצגה בתערוכה.

קוראים לזה אינסטגרם.

"שום אינסטגרם. אני לא מתעסק בדברים האלה. כל החומר נשאר אצלי בנייד, אני לא מעביר אותו הלאה".

במשך שנים פירסם קרסו ביקורת מסעדות בעיתונים וברדיו, עד שבשלב מסוים התנפח ל־130 ק"ג (על גובה של 1.65 מטרים) - והבין שהגיע הזמן להפסיק. הוא נשבע לא לחזור לעולם לימים שבהם הסתובב ברחוב כ"איש שמן מאוד עם קוקו", אבל בשנתיים האחרונות הוא שוב מבקר אוכל, הפעם בתוכניתו האישית ברדיו האזורי, "ובקרוב גם באינטרנט".

הוא מקפיד לבקר רק מסעדות טובות, ומעדיף שלא לקטול גרועות. "אם מסעדה מסוימת היא פלופ מוחלט, אני פשוט מתעלם ממנה. לא רוצה לטעון את עצמי באנרגיות שליליות. בשבוע שעבר ישבתי במסעדה ביפו. החזרתי מנה שלמה למטבח, כי האוכל היה סתמי והדגים לא היו טריים. הפתיע אותי שאיש מצוות המטבח לא שאל אותי למה החזרתי את המנה. בסוף גם גבו ממני כסף כאילו ליקקתי את הצלחת. מובן שבביקורת ברדיו לא הזכרתי אותם במילה".

זו לא מעילה בתפקיד? הרי מבקר צריך להזהיר רעבים ממלכודות.

"נכון, ויש לי שיטה משלי לטיפול במקרים כאלה: אני מודיע לאנשי המסעדה, בדרכים עקיפות, שלא הייתי מרוצה, ומזהיר שאשלח בקרוב מישהו נוסף לאכול שם. אם הליקויים לא ייפתרו בפעם השנייה, כבר אתייחס למסעדה במלוא החומרה. אני מקווה שהאיום עובד, כי אני בעד אוכל טוב לכולם".

בעבר נהג לבשל בעצמו, עד שנכנע לאשתו. "הייתי בשלן גדול וטוב מאוד, אני מכיר רטבים ויודע לנתח מנות ולשלב טעמים. אבל היום אשתי (מספרת הסיפורים והמתרגמת נימה קרסו; י"ל) מבשלת כל כך טוב, שפשוט חבל לי על הזמן להיכנס למטבח. זה אסון, כי כל מקום שאני אוכל בו נחות בהשוואה אליה. תטעם את שוק האווז שלה, תשתגע. בכלל, אשתי היא החלק הכי טוב בחיים שלי. אנחנו נשואים כבר 43 שנים".

הוא אב לשלוש בנות ובן ("אף אחד מהם לא יצא רופא") וסב לארבעה נכדים. "אני יושב לאכול עם הנכדים בסופי שבוע, אבל לא לוקח אותם להצגות, לצערי הרב. זה בגלל העומס הגדול שלי. גם עם הילדים שלי לא הייתי האבא הכי טוב. לא הלכתי לשחק איתם כדורגל או לשחות איתם בים. מצד שני, לא היה יום הולדת שהחמצתי. יצאתי איתם לכל הטיולים השנתיים כהורה מלווה. ולא סתם הורה מלווה - אלא גם רופא, שזה תמיד חשוב". 

אז היום אתה אוכל רק מזון בריא?

"משתדל, פחות או יותר. מתחת לקליניקה שלי יש פלאפל נהדר, ואני חוטא בו פעם בשבוע או שבועיים. בהמבורגרים של פאסט פוד אני לא נוגע. הבעיה היא שאוכל הוא החולשה הגדולה שלי. מול אוכל טוב אני נלחם כמו אריה ונשבר כמו זבוב".

וכושר גופני?

"יש לי במרפאה משקולות ומזרן, ופעם בשבוע מגיע אלי הביתה מאמן כושר. אני מבטיח לעצמי לעשות יותר - ולא מצליח. כשיש מנה טובה אני נופל תחת הקטגוריה 'לא תחסום שור בדישו'. מתוקים אני מסוגל לאכול הרבה, למרות שאני יודע שזה לא טוב. אני יכול לחסל בלי בעיה חבילת שוקולד. היתה תקופה שגם אם השוקולד היה פג תוקף, עם ציפוי לבן דוחה - הייתי גומר אותו בלי לחשוב פעמיים".

דווקא אתה, שמטיף לכולם?

"מבחינה פיזית, רוב האכילות שלי הן מאוחר בלילות - כשאני חוזר הביתה עייף. זה ידוע שכשעייפים, אוכלים יותר. אני ישן מעט מאוד, אולי ארבע־חמש שעות בלילה. מבחינה פסיכולוגית, אני ילד צנע. גדלתי בתקופת המחסור הגדול. כנראה נשרטתי עמוקות".

חופשות אתה לוקח?

"אני לא יודע לצאת לחופשה. זה אחד החסרונות הגדולים שלי, שאני רק עובד. מדי פעם לוקח את אשתי לחו"ל, לשלושה ימים מקסימום. בעבר הייתי מנצל את החופשות להמשיך ללמוד. היום כבר פיתחתי מנגנון: בשנייה שאני עובר את ביקורת הדרכונים בנתב"ג - אני בחופש".

"אני לא עושה קסמים"

קרסו מגדיר את עצמו "מורה", תואר שמבחינתו מתמצת את כל הווייתו ועיסוקיו. "אני מורה של הפציינטים שלי, של הסטודנטים שלי, של מי שמתבונן בפסלים שלי, של מי שמאזין לי ברדיו, של מי שצופה בי בטלוויזיה". מהשבוע הבא הוא יתיישב בכיסא ראש החוג לפסיכולוגיה במסלול האקדמי המכללה למינהל, וינסה "להעניק תחושה של אב המשפחה" למאה תלמידי החוג.

ללוח הלימודים החדש, שהוא מכנה "פסיכולוגיה פלוס", הוסיף קרסו קורסים מפתיעים בתחומים פופולריים, שלא לומר טרנדיים - דוגמת גישור, קואוצ'ינג, הנחיית קבוצות ואפילו פסיכולוגיה של העיסוק במחשב. "אני רוצה לתת לסטודנטים שלי ארגז כלים לשימוש במכלול תחומים, מתוך הבנה יסודית שפסיכולוגיה היא מפתח לכל דבר. כולנו מורכבים מגוף ונפש, ומבחינתי, סטודנט שייצא לעולם עם הבנה מעמיקה בהתנהגות אנושית טבעית ויום־יומית, ולא רק אקדמיה יבשה - יהיה בעל יתרון מובהק". 

יש שטוענים שהתפזרות על פני כל כך הרבה תחומים מעידה בהכרח על שטחיות.

"אני מעדיף להיות אדם עם ראייה רחבה, כמו אנשי הרוח של העבר, שהתמצאו קצת בפסיכולוגיה, קצת בפילוסופיה, קצת ברפואה, קצת ביהדות. זה עדיף בעיניי מאשר להיות מומחה גדול לאנזים אחד במוח, ובור בשאר הדברים. פציינט שבא אלי לא מחפש קוסם, מהפנט או פסל. הוא בא אלי כרופא קונבנציונלי, שמשלב גם רפואה אלטרנטיבית. הגישה שלי רצינית ומקצועית, אבל בגובה העיניים. אני לא עושה קסמים ולא מפסל פסלים מול הפציינטים שלי".

גם קולגות ביקרו אותך. אמרו שאתה רופא־ליצן.

"כן, הרבה אנשים מקנאים בי. יש אנשים שהיו סטודנטים יחד איתי, ואני השגתי אותם בגיל צעיר מאוד. הם כאילו נשארו מאחור, והתחילה קנאה. בהתחלה אמרו שאני לא רופא טוב. אחר כך אמרו שאני מהפנט את הפציינטים שלי. יצאו עלי כל מיני שמועות מופרכות, כולל שעזבתי את הבית ושאני גר עם פילגש. מה לא אמרו? בהתחלה היה אכפת לי, אבל היום שיגידו מה שהם רוצים. פעם אמרתי לילדיי שברגע שאנשים יפסיקו לדבר עלי מאחורי הגב, אתחיל לדאוג. אנחנו מדינה קטנה, שהפרגון בה עוד יותר קטן".

ב־2008 נטען נגד קרסו שהוא עושה שימוש לא אתי בתואר הפרופסור - משום שהוא מטעה את הציבור לחשוב שהוא פרופסור לרפואה, כשלמעשה הוא פרופסור בתחום הפסיכולוגיה. במסגרת הסכם פשרה ניאות קרסו להצמיד כתובית הבהרה בכל הופעה טלוויזיונית שלו. "כל העניין בא מקנאה ומצרות עין. זה פגע בי, כי ניסו לרמוז שאני כביכול מתחזה. בסופו של דבר זה פעל נגדם כבומרנג, כי רק קיבלתי עוד יותר פרסום".

במי אתה בעצמך מקנא?

"אני לא מקנא באף אחד אף פעם, למעט סוג אחד של אנשים: אלה שיכולים לאכול מה שהם רוצים ועדיין להישאר רזים". 

yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו