יום ראשון, צהריים. הרחובות במאווי ריקים. רוח חמה נושפת בעלים שעל העצים. אני מנסה לתפוס בטלפון את עמית ותדהר, שני ישראלים שגרים כאן. קבענו לדבר, אבל כבר שעות אין מענה. אני נלחצת.
"מה קורה איתם?" אני שואלת את גיורא, גם הוא חבר בקהילה הישראלית הקטנה שמתקיימת כאן, הכי רחוק שאפשר מישראל. אבל גיורא מחייך. "יש היום רוח, יש גלים, יש תנאים מצוינים לגלישה. העיר ריקה, החוף מלא. מי יענה לך לטלפונים עכשיו?"
"האי של חולי הרוח", זה הכינוי שהצמידו הישראלים למאווי, האי השני בגודלו בהוואי ואחד מאתרי הגלישה הטובים בעולם. גיורא קורן, בן 43, גר כאן כבר 13 שנים. "זו בירת גולשי הרוח, באים לכאן גולשים מכל העולם. לרובם פרופיל דומה: אנשים שחיים את הגלים". גם הוא בא לכאן רק למשהו קצר, שלושה חודשים של גלישה מבוקר ועד לילה, הגשמת חלום ילדות ישן.
"הייתי חייב לבוא. אני גדלתי בים - או יותר נכון, הים גידל אותי - ומאווי היתה שאיפה תמידית. היתה לי ילדות על החוף, בקיבוץ שדות ים ליד קיסריה, מהמקומות היפים בארץ. שירתתי בקרבי, ואחר כך עבדתי בקיבוץ, עשיתי פסיכומטרי, חשבתי על לימודים - ופתאום, הרגשתי שלפני הכל אני חייב לנסוע. הנסיעה הראשונה תוכננה לזמן מוגבל, אבל ביום שהגעתי לארץ אמרתי לחברה שלי: 'לא מיציתי, אני חייב לחזור'. היו כמה שנים שחייתי על הקו, ומאז שנת 2000 אני כאן. כנראה עדיין לא מיציתי".
גם היום הוא עדיין לא חש שמיצה, למרות המחיר ששילם: "רחוק מהמשפחה, מאמא, מאחותי ומהילדים שלה. הביקורים כאן יקרים ולכן לא תכופים. הקשר שהיה לי עם החבֵרה שלי בארץ נגמר, היא לא הבינה את האובססיה הזו לגלישה. המרחק טרף את זה".
הסיפור של גיורא לא חריג בקהילה הישראלית הקטנה שמתקיימת במאווי, המונה כמה עשרות אנשים - חלקם עם משפחות, חלקם רווקים מושבעים או גרושים. רבים הגיעו בעקבות הסיפורים על הגלים המושלמים (בחורף הם מגיעים לפעמים אפילו לעשרה מטרים) ונשבו. "גלישה בשבילי היא כמו מדיטציה: אני שוכח מכל הדאגות היום־יומיות, מתרכז רק בגלים וברוח", מסביר גיורא. "אמנם יש סביבי הרבה גולשים, אבל אני בעצם לבד, רק אני וכוחות הטבע. בשלוש מילים: זאת סיבה לחיות".
גם עמית ארבל (34) גדל בים, במושב שבי ציון שליד נהריה. גם הוא למד גלישה מגיל צעיר, גם הוא השתחרר משירות צבאי (בשריון), ונסע לטיול שחרור של כמה חודשים. "לגלוש כאן זה כמו להיות האדם היחיד על האוורסט. הרגשה אלוהית. ככל שהגל גדול יותר, ההתרגשות גדולה יותר. זה סוג של סם, התמכרות. וזאת הסיבה שאני כאן, רחוק מהמשפחה. מצאתי את גן עדן, וכבר לא יכולתי להשתחרר. כשחזרתי לארץ אחרי הטיול, ידעתי שהלב נשאר במאווי".
אני שואלת לתומי מה רע בגלים שהיו לו בים של ישראל, ומבינה מייד את גודל הטעות. עמית מביט בי כמעט ברחמים. "הגלים של שבי ציון זה כמו גלים של אגם לעומת האוקיינוס, אין מה להשוות. הים הפתוח זו מאסה אחרת לגמרי. הגלים כאן נוצרים מסופות רחוקות, וככל שהסופות גדולות יותר, כך הגלים מגיעים במרווחים גדולים יותר ומסודרים יותר. ככל שהגל גדול יותר, ההתרגשות גדולה יותר. אם תפסתי גל טוב - עשיתי את שלי להיום".
זה לא מפחיד?
"לפעמים כן, אבל הפחד מתחלף באדרנלין. אני אף פעם לא אומר לעצמי 'עזוב, היום מסוכן', למרות שהיו לי כבר לא מעט תאונות גלישה. מצד שני, אני לעולם לא מזלזל בים. הוא תמיד מראה לך מי הבוס, הוא לא אוהב שוויצרים".
כולם חולים באותה המחלה
חמש שעות טיסה מפרידות בין מאווי לקליפורניה שבמזרח, ומרחק כמעט זהה בינה לבין יפן שבצד השני. אבל המרחק המנטלי עצום. רוב הישראלים חיים ליד העיירה פאיאה, שידועה בהוואי כמעוז של גולשים. גדרות הבתים בנויות משאריות של גלשנים ישנים, החנויות עוסקות בממכר ציוד ימי, והמסעדות מגישות בעיקר דגים. כולם מכירים את כולם, תחליף למשפחות ולחברים שהותירו מאחור. "כל החברים חולים באותה מחלה", צוחק גיורא, "אנחנו מכירים את הסימפטומים שלה ואת ההתפרצויות שלה".
140 אלף תושבים מתגוררים במאווי, הקהילה היהודית כוללת כ־2,500 איש, ויש גם בית כנסת ובית קברות יהודי. עד 2010, במשך שמונה שנים, היתה בהוואי מושלת יהודייה.
בכניסה לבית הקפה של פאיאה, שהוא לא יותר מצריף קטן בצל עצים על קו החוף, תלויה חמסה עם ברכת העסק בעברית. גיורא הביא אותה במתנה לבעלים הבריטים של המקום מביקורו האחרון בישראל, "והוא אומר שמאז שתלה אותה בכניסה, העסקים פורחים". העברית נשמעת מכל עבר. הנה תדהר אייל, בן 43 אבל נראה צעיר לגילו, שזוף כמובן, שערו ארוך ולבושו פשוט. "תמיד תראי אותנו באותו הלבוש. במשך היום כפכפים ומכנסי גלישה, וגם לאירועים מיוחדים כפכפים ומכנסי גלישה, רק חדשים יותר", הוא מחייך.
תדהר הוא אילתי לשעבר, גולש מגיל 10. בערך מגיל 16 ידע שהוא יבוא לכאן. "זה היה יעד מסומן. הגעתי עם 100 דולר ביד, האי היה הרבה פחות מאוכלס. עבדתי כדי להחזיק את עצמי וגלשתי כמו מטורף. בהתחלה חייתי על הקו לישראל, אפילו הייתי נשוי, אבל כבר עשר שנים שאני כאן, נשוי לים. זו מערכת היחסים הכי יציבה שיש לי".
לאף אחד מהישראלים כאן אין אמביציה להרים עסק גדול, להתעשר או לחיות את הקצב הרצחני של העולם המודרני. רובם מתפרנסים למחייתם, ולא מחפשים יותר. עמית עובד במפעל לעיצוב גלשנים ומחזיק עסק להשכרת ציוד גלישה לתיירים בשיתוף עם גיורא, שעוסק גם כפרילנסר בצילום ימי. תדהר פתח עסק קטן לקעקועי חינה באחד מבתי המלון המפוארים באי, ו"עובד רק כמה שצריך, לא יותר, כדי שיישאר לי זמן לגלוש. בניתי את העסק שלי במיוחד כדי שלא אהיה כבול".
אבל החיים במאווי הם לא רק אידיליה של ים וגלישה. "הריחוק של האי הזה הוא גם הקסם וגם הקושי שבסיפור", אומר תדהר. "אולי, אם היה אפשר להעביר אותו, ככה כמו שהוא, לאזור קפריסין - הכל היה פשוט יותר. ואולי לא. יכול להיות שזה חלק מהעניין, הצורך להיות רחוק ולהתגעגע".
גיורא: "המרחק מהמשפחה ומהחברים הוא החיסרון היחיד כאן, אבל הוא קשה ומשמעותי. לכן אנחנו מנסים למלא את החלל הזה. יש לנו מין מחויבות הדדית. אנחנו עושים יחד את החגים, ארוחות משותפות, וכמובן, אם מישהו צריך משהו, כולנו מתארגנים. בגלל שהאי קטן והקהילה קטנה, אנחנו נפגשים הרבה, שותים בירה וקפה כמעט כל ערב. בנינו ממש קיבוץ קטן. בארץ ראיתי את החברים שלי הרבה פחות, קצב החיים לא איפשר את זה. כאן זה חלק מסגנון החיים".
עמית התחתן עם עדנה, בחורה ברזילאית שהגיעה לבקר באי ("רק במקרה יש לה שם ישראלי"). הם הכירו בליל הסדר שערכו הישראלים. "חבר שלי, ישראלי, יצא עם חברה שלה, והן באו יחד לארוחת החג. היום שנינו נשואים לברזילאיות, ולכל אחד מאיתנו שני ילדים". בסך הכל יש במאווי חמש משפחות ישראליות עם שבעה ילדים, בני שנה עד שבע. הם הולכים לגנים ולבתי הספר המקומיים.
הבית של עדנה ועמית קטן וצנוע. כשנכנסים משאירים את הנעליים בכניסה. "במאווי לא נכנסים לבתים עם נעליים, זה פוגע בקארמה", היא מסבירה לי. בסלון כוננית עמוסה בספרי ילדים בעברית: "מעשה בחמישה בלונים", "הבית של יעל", אפילו די.וי.די של "היה היה". הילדים דוברים אנגלית, עברית ופורטוגזית. עדנה לא דוברת עברית, רק מבינה כמה מילים: "באמת?", "נראה לך?", ו"באים לקפה?". אבל את המילים של "איך שיר נולד" של הכבש השישה־עשר היא כבר יודעת בעל פה: זה השיר שוויקטור שלה, בן הארבע, ויסמין בת השנתיים, הכי אוהבים.
עמית צוחק. "ההורים שלי היו צריכים להשלים עם העובדה שבחרתי להישאר באי ולהתחתן עם ברזילאית, ובסוף קיבלו כלה עם השם הכי ישראלי שיכול להיות: הגברת עדנה ארבל, לא פחות. והיא באמת הרשות השופטת בבית, וגם הרשות המחוקקת. אני המבצע. רק מבצע".
מאז שהילדים נולדו, הריחוק מהמשפחה נעשה קשה יותר. "שלושת האחים שלי חיים בישראל, ליד ההורים. בני הדודים שלי גדלים יחד. כואב לי שהילדים שלי מחמיצים את זה. יש ימים שאני חושב על חזרה לארץ, אבל אני יודע שמשהו מהלב שלי יישאר באי הזה, בשלווה הזאת, במה שהוא מאפשר. מי שלא חי כאן לא יוכל להבין. זה הכי קרוב לגן עדן, בעיקר בשביל אנשי הים. וחיים רק פעם אחת. זה מורכב. מה שלא אבחר, לא יהיה שלם".
הערב הזמינו עמית ועדנה את החברים הישראלים לארוחה על האש. אנחנו יושבים על הדשא, מתחת לסככה ענקית שמתחתיה תלויים בסדר מופתי עשרות גלשנים וגלשני רוח, חלקם פרטיים, חלקם של העסק של עמית וגיורא. סיר גדול עולה על השולחן, מלא בקציצות. גם פיתות מוגשות. עמית מספר שעד לא מזמן הפעיל באי, עם שותף ישראלי, "אוטובוס פלאפל".
"זה היה להיט לתיירים וגם למקומיים. את הפיתות ייבאתי מהארץ, דרך קליפורניה, כל פעם 2,000 פיתות, כי אין כמו הטעם של הפיתות בארץ. את הפלאפל הכנתי בעצמי, היה לי מתכון מנצח שהזכיר לכולם את הבית. בכל בוקר הייתי מכין סלט ישראלי טרי ומפשיר את הפיתות. בסוף סגרנו, אין מספיק תנועה באי כדי שזה יהיה כלכלי. ומה לעשות, האנשים כאן לא ישראלים. הם לא מתגעגעים כמונו לטעמי ילדות".
לפני שוויקטור הולך לישון הוא עובר בין כולם, לקבל חיבוק מה"דודים" המקומיים. "הגלים הביאו אותנו לכאן, והחברות משאירה אותנו כאן", אומר גיורא. "אם לא היה לנו אחד את השני לא היינו מחזיקים מעמד. ככה זה ישראלים, גם במקום הכי רחוק בעולם".
עובדים לפי הים
את ג'ין (26) אני פוגשת באחד הערבים על האי. יהודייה שנולדה וגדלה בקליפורניה, שבגיל 19 התחילה לגלוש, ובד בבד עלתה לארץ ממניעים ציוניים. שלוש שנים גרה בישראל, למדה עברית ועבדה כמטפלת לילדים בירושלים, ואח"כ ביפו. היא גלשה הרבה בחוף התל־אביבי, עד שהחלה לחשוב על מאווי. "ישראל היתה חשובה לי כיהודייה, ומאווי חשובה לי כגולשת", היא מספרת באנגלית מתובלת בעברית. "באתי להוואי לחופשת גלישה, ומהר מאוד הבנתי שלא אוכל לעזוב".
לפרנסתה היא מלמדת יוגה בים, על גלשן מיוחד, ובין לבין, מלמדת עברית בבית הכנסת המקומי. גם לה אין שאיפות גדולות, רק להישאר כאן בשקט, מול הים.
מקומות העבודה במאווי מודעים לצורכי הגולשים. "אם יש תנאים לגלישה, הבוס יקבל בהבנה את הריצה לים", אומר גיורא, "אם יש גלים - גולשים לפני העבודה, או מייד אחריה. במצבים קשים ממש בורחים באמצע היום, משאירים פתק 'לא אשוב בקרוב' וגולשים עד ששוככת הרוח. אין אווירת תחרות, כמו במקומות אחרים בעולם. חומרנות היא לא מדד כאן. בילוי טוב הוא לקחת סירה ולשוט לתוך הים, לדוג, לשחות עם דולפינים, לעשות פיקניק עם חברים על הים או לטפס לפיסגת הר הגעש בליל ירח מלא ולבשל קפה שחור".
"האי עובד לפי הים", מוסיף עמית. "לדוגמה, אם מישהו בונה בית, ובבוקר הפועלים שלו מאחרים לעבודה, זה ברור למה: היו גלים. סביר שגם הבוס גולש איתם. אם גמרת את המטלות היומיות, ויש רוח - רוץ לים. בהרבה עסקים מתכננים כך שאחד פותח את היום ואחד סוגר. הדדיות, כדי שכולם יספיקו לגלוש".
גיורא מחזיק בסירת דיג קטנה עם חבר ישראלי. "לא פעם אנחנו יוצאים עם הסירה, כמה חבר'ה, ללנאי, האי השכן והלא מיושב. דגים יחד, צולים את הדגים במדורה על החוף, נשארים לישון באוהלים, וחוזרים למחרת. אלה החופשות הכי טובות שלנו. זמן איכות".
הגעגועים לארץ, למשפחה ולחברים, כבר הכריעו כמה מהישראלים במאווי. "הריחוק מהמשפחה קשה", אומר עמית. "ההורים לא נהיים צעירים, האחיינים גדלים בלעדינו. ככל שעוברות השנים זה נעשה קשה יותר. אחרי שעדנה ואני החלטנו להתחתן, ניסינו את מזלנו בברזיל, ואחר כך היינו כמה חודשים בארץ, אבל רק במאווי הרגשנו שאנחנו מתחברים".
תדהר מסביר שהקשר והגעגועים לישראל לא נעלמים אפילו לרגע: "אני בא ממשפחה ותיקה ושורשית, אמא שלי היא דור שמיני בארץ, ואבא שלי דור חמישי. קיבלתי חינוך ישראלי, אני מכיר את הארץ וקשור אליה. זאת הסיבה שאנחנו מחוברים כאן אחד לשני. יש לנו אותו הפסקול".
בעונת החגים יש תכונה מיוחדת בקהילה הישראלית הקטנה. "יש פה בחור ששמו אבי אלקיים, 'אבי יוגה', שנמצא במאווי כבר הרבה שנים ומשמש 'ועדת תרבות'", מספר עמית. "הוא חזק בקטע של חגים יהודיים, זה חשוב לו. הוא מבשל מעולה, מארגן בכל פעם ארוחה אצל מישהו אחר, לפעמים על החוף. כל אחד מביא איתו משהו, כולם עוזרים. יש פה באמת אנשים טובים, נחמה על המרחק מהמשפחה".
גיורא: "אנחנו תמיד יחד בחגים. חוץ מאבי יוגה יש את ליאת, שנשואה לרון ומבשלת מדהים. לפעמים הם מזמינים את החבר'ה לארוחות שישי ולחגים. ולחלק מהישראלים כאן יש קשר עם הקהילה היהודית".
את ראש השנה הם חגגו אצל הדס ואושרי. ארבעים איש הגיעו, הדס אפתה חלה עגולה גדולה, כל אחד הכין מאכל מסמלי החג, וכולם ישבו יחד על הדשא. לאור השקיעה בירך אבי את כולם לכבוד השנה החדשה. "היתה ממש אווירה של חג ושל קהילה חמה", אומר גיורא. "זה מצמצם את המרחק שיש בלב מהמשפחות שלנו".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו