לפני שלושה חודשים דחסה הדוגמנית עדי נוימן את כל תכולת דירתה היפואית לתוך מכולה וטסה לניו יורק עם בעלה זה שנה, הכדורגלן אבי יחיאל. "כשאני אומרת 'כל התכולה', אני לא צוחקת בכלל", היא אומרת, עדיין מתאוששת מהארוחה שאחרי צום יום הכיפורים. "אני מתכוונת שארזתי ממש את כל הדירה, על כל מה שיש בה, כולל הכל. אני רוצה להיכנס הביתה ולהרגיש בבית שלי, לא משנה באיזו נקודה בעולם אני נמצאת. הקפדתי לאסוף במהלך השנים מיקס של ריהוט ופריטים, שקניתי גם בארץ וגם בניו יורק, וחשוב לי שהבית שלי יגיע איתי לאן שאני מגיעה".
הדיבור על חיים משותפים בניו יורק היה שם מהרגע הראשון שנוימן החלה לצאת עם יחיאל. היא גדלה והתבגרה אל תוך העיר הגדולה, בגיל 16 עזבה את הארץ ועברה לתפוח הגדול. האנגלית שלה אמריקנית לכל דבר, כולל כל ספיחי הסלנג המתבקשים. למעשה, כמעט מחצית מחייה היא חיה שם. אבי ביקר בניו יורק רק לעיתים; תמיד היה כבול למסגרות הזמן והמקום של הכדורגל. אחרי שהודיע על פרישה באוגוסט אשתקד, החל לאמן את מחלקת הנוער של מכבי תל אביב, "אבל מכבי היא כמו משפחה גדולה וחמה, הוא תמיד יוכל לחזור אליה", מסבירה הרעיה.
החברים הטובים שאלו אם נמאס להם מתל אביב, ונוימן לא מבינה איך זה בכלל אפשרי. מבחינתה, היתה שמחה לגור בתל אביב "גם חמישים שנה ברציפות", ולהחלטה שלהם לעזוב אין שום קשר לעיר עצמה, או לאינטנסיביות של החיים בישראל. אז לכל מי ששאל אותה "עוד פעם ניו יורק?" היא ענתה "למה לא, בעצם?". "אנחנו נשואים, אין לנו ילדים, וניו יורק תמיד היתה שם בתמונה, אז החלטנו שזה עכשיו או לעולם לא".
"אה, את דוגמנית? רואים"
דווקא כששבה לניו יורק, חזרה נוימן לעטות על עצמה את האטיטיוד של הדוגמנית, למרות שהיא כבר כמעט לא מצטלמת. הקמפיין הישראלי למותג של "שעוני עדי" הגיע אחרי תקופה ארוכה שבמהלכה לא הצטלמה, והיה לה אך טבעי לצלם קמפיין רך, עדין ונשי. היא אהבה את התוצאה, הוחמאה שלא דרשו ממנה להיות סקסית, כמו שקרה במשך שנים, אלא נשית ובשלה. ובכל זאת, אפשר אולי להוציא את נוימן ממסלול הדוגמנות, אבל אי אפשר להוציא את הדוגמנית מנוימן.
"כשהתחלנו ללכת יחד ברחובות ניו יורק, אבי לא הבין 'למה כל הפצצות האלה מחייכות אלייך'. זה קטע שיש פה בניו יורק שנים, קוד חיוך מוסכם, שאם דוגמנית מזהה דוגמנית ברחוב, היא ישר מחייכת אליה חיוך רחב כזה של 'אה, את דוגמנית? רואים. גם אני. שיהיה יום טוב'. ככה, בלי מילים. זה לא שעבדתי איתן, הרי לא הייתי פה שנים, אבל הן מזהות את הלוק שלי וזה מחמיא לי, אני מרגישה חלק מהסצנה. פתאום בא לי להתלבש כמו דוגמנית, לתת במראה הרוקנרול ולמרוח על הפנים טונות של קרם לחות, כמו שהן עושות פה כדי לשדר מראה עור צעיר ורענן. רק חבל שמאז שחציתי את השלושים הקרמים הופכים להיות יקרים. שואלים אותי אם אני לא מרגישה את השינוי שחל בי בפּנים בגיל שלושים. השינוי היחיד שאני מרגישה הוא בכיס: חסל סדר קרמים זולים".
נוימן כבר קיבלה הצעה לתקלט באירוע השקה ניו־יורקי, אבל מתלבטת אם להשיב בחיוב. היא יודעת שהסיפור יהיה עבורה הסחת דעת, והיא הרי פה כדי להתמקד. "אי אפשר לתקלט פעם־פעמיים בשבוע, לחזור בהיי בחמש לפנות בוקר, ולהמשיך את השבוע שלך בשיגרה רגילה כאילו לא קרה כלום. התקלוט הוא פאן אחד גדול, וזה נורא מפתה מבחינתי, אבל אני צריכה לחשוב על זה לפני שאני אומרת 'כן'.
"אני מוזמנת פה לאירועים ויש לי מוטיבציה והשראה, אני מרגישה נוח לעוף על עצמי למרות שהפרק הזה מאחוריי, אבל אני כבר לא במוד של דוגמנית, וגם לא של תקליטנית. זה לא שאני אומרת 'לא' לצילומים שמגיעים עד אלי בלי מאמץ, יש לי פה המון חברים מהתעשייה, ולא אומרים 'לא' לעבודות שמגיעות עד פתח הבית. אבל אני מאוד מפוקסת כדי להתחיל פרק חדש בחיים שלי".
על הפרק החדש היא מהססת לדבר. מוכנה לומר רק שהיא עושה סטאז' בחברה של ידיד, ונמצאת במשרד כל יום מתשע עד שש, כולל הפסקת צהריים בת חצי שעה, שבמהלכה תרד לקנות לעצמה אוכל במגשית קלקר. העובדה שנכנסה לה שיגרה לחיים, שהיא יודעת מראש מה תעשה מחר ומה תעשה מחרתיים, בלי להיות תלויה יותר בהודעות סוכן או בקמפיינים משתנים, קוסמת לה מאוד. בפעם הראשונה בחייה היא גם מרגישה מחויבת.
אחיה אדם, המבוגר ממנה בשלוש שנים, משמש לה מודל להצלחה בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, לאחר שהקים חברה נדל"נית מצליחה המבוססת על קונספט ייחודי: השכרת משרדים כולל שירותים מקיפים, כמו גרפיקה ודפוס, עריכת דין ועוד.
"אני לא רוצה לצאת בהצהרות, כי חלק מתהליך החיפוש כולל את ההבנה שאני עדיין לא סגורה על עצמי ואני חייבת לנסות. אני כן מאמינה שעשייה מביאה עשייה. אני כן יכולה להגיד שאני מאוד מתחברת למה שאני עושה ויודעת שאיהנה. אני צריכה זמן כדי להבין את שוק העבודה פה ולראות איפה אני עומדת. זה הזמן שלי לעבוד קשה מבוקר עד ערב ולהרוויח, כדי שאוכל בעוד כמה שנים לעבוד פחות קשה ולגדל את הילדים שיהיו לי".
"נוימן, תרגיעי"
נוימן, שהיתה נערת השנה בגיל 15, כיכבה על שערי מגזינים גדולים ובינלאומיים, קטפה קמפיינים נחשבים והספיקה לעורר מיני פרובוקציה כשהשתתפה ב"האח הגדול VIP", ועכשיו נדמה שהתבגרה. היא עדיין אותה עדי נוימן פתוחה, אנרגטית, מצחיקה וסוחפת לפרקים, אבל משהו בה נרגע. כאילו הקריאה שבעלה מפנה אליה כשהיא מעלה את האנרגיות "נוימן, תרגיעי", מחלחלת אל הג'ינג'ית שהיתה.
אה, והיא כבר לא אדומת שיער. לקראת החתונה צבעה את שיערה בחום כהה ("רציתי להיראות הכי שנות העשרים שרק אפשר"), אבל "מזל שאת לא רואה אותי עכשיו, החום שלי דהה והצבע הג'ינג'י מתעקש כל פעם לצוץ מחדש, אי אפשר לביית אותו". ודווקא האישיות הג'ינג'ית שלה, בניגוד לצבע שערה העיקש, כאילו עוברת תהליך הפוך של ביות והרגעה.
"לאט לאט אני מתחילה להבין את הגבולות שלי. אני מבינה שאין ברירה, שבאיזשהו מקום אני צריכה להרגיע את האישיות הספונטנית שלי, להיות יותר מחושבת ושקולה. אבל שיהיה ברור, בשום פנים ואופן אני לא אגיע למצב שאדכא את הג'ינג'ית שבי. חשוב לי לשמר את התכונות הללו, את הקופצניוּת ואת העליזוּת, כי הן חלק גדול ממי שאני".
אז נוימן נרגעה, ולמדה גם לשלוט על הפה כשצריך, כי "פעם לא היו שום פילטרים. אני מזהה אצלי עוד ועוד גבולות ומתכווננת לאט לאט, כמו פסנתר ששואף להגיע לצליל הכי מדויק של קלידיו".
הישראליוּת שלה מקבלת משנה תוקף כשהיא מגיעה לניו יורק. השנה אפילו הקפידה לחגוג עם בעלה את יום הולדתה בתאריך העברי, כ"ו באלול. "אני מאמינה בתאריך הלידה העברי, שמשהו קורה בו, אבל זה בגלל שאני מאמינה גדולה באסטרולוגיה. כשאני בארץ יש לי נטייה לקחת את הישראליות והיהדות שלי כמובנות מאליהן. ברגע שאני בניו יורק, הן הופכות למשהו שמגדיר אותי, ולא משנה כמה החברות האמריקניות שלי, שעוד רגע ייכנסו אלי הביתה לעזור לי לסדר את הארון, יעירו לי שאני יותר ווקאלית, יותר ישירה, יותר מביעה. אלו בדיוק התכונות שמגדירות אותי, ואני לא מתנצלת שאני ישראלית. להפך".
היא מודאגת מהסיפור של סוריה והאיום הכימי, ומודה שכבר שכחה כמה זה קשה להיות רחוקה מהארץ ברגע שצץ איום כזה על ישראל ועל אהוביה שנותרו בארץ. "בשיא של הבלאגן דיברתי כל הזמן רק על העניין הזה, והדעות שלי קיצוניות למדי. כשאני מסבירה את עצמי מול אמריקני, אני פתאום תופסת את עצמי ושואלת אם יש לי בכלל זכות לחשוב את מה שאני חושבת אחרי שבחרתי להתרחק עד כאן. זו אכן דילמה וקושי שאני חווה".
לפני שנתיים וחצי חזרה נוימן לישראל אחרי פרידה מבן זוג אמריקני, שלכאורה היו לו כל התכונות שרק ביקשה לעצמה ברשימת הגבר האידיאלי שהיתה מנוילנת לה בפנטזיה. ובכל זאת היא נפרדה ממנו, הסיקה מסקנות על כל מערכות היחסים שהיו לה והבינה למה זה מתפוגג ולא מחזיק מעמד.
"העניין הזה של 'אתה לא ישראלי ואתה לא ממש מבין על מה אני מדברת' היה תופס אותי בסיטואציות הכי מפתיעות. פתאום נפתח פער שהוא כולו תלוי תרבות, ולא יכולתי להתכחש אליו. היה ברור שזה לא עובד והייתי חייבת להודות בכך, אז ארזתי את הדירה שלי והגעתי לארץ".
בכל התקופה בישראל חיה נוימן כשהיא מודעת לתהליך המשמעותי שהיא עוברת, מנסה לפענח את הדרך הנכונה עבורה ומשתלטת על הפרויקט בכל הכוח, בלי לתת לעצמה הנחות. "גיליתי ששלב מאוד חשוב בדרך לפיצוח דרכי בחיים הוא לדעת מה אני בטוח לא רוצה לעשות. מבחינתי זה היה שלב קריטי. הרשיתי לעצמי להוציא לפועל את כל מה שאי פעם חלמתי לעשות, בבת אחת. אם אני מסתכלת אחורה על התקופה הזו, ברור לי שזו היתה תקופה של חיפוש מתמיד. למדתי שנה עיצוב תעשייתי, הייתי שותפה מגניבה בבר, די.ג'יי קולית במסיבות ושותפה עם דודו ארז בהגשת תוכנית טלוויזיה בערוץ 24, 'הורדה חוקית', שכולה צחוקים וכיף.
"היה ברור לי ששלב ה'דוגמנית־שחקנית' מדלג מעלי בקלילות כי אני לא באמת שחקנית בנשמתי. אני לא רואה סרט ומתעכבת על ניואנסים או זוויות צילום. אני פשוט לא רואה את הדברים האלה, אני רואה סרט. התקופה הזו צרבה בתוכי מפת כיוונים מאוד מפורטת, שהיום מאשרת לי לדעת לאן לפנות ולאן לא. היום אני אדע מהר מאוד אם משהו הוא בשבילי או לא, בזכות התקופה החשובה הזאת".
התחילה עם בעלה בפייסבוק
ואז הגיע אבי. בא עם מכרים משותפים לאחת המסעדות שבה ישבה נוימן עם חבריה. "דיברנו מלא, אבל אחר כך כל אחד הלך לדרכו". ובכל זאת, הכדורגלן נאה המראה הצליח להרשים אותה באותו ערב, ובמהלך החודש שאחרי הוא לא יצא לה מהראש, רק שהיא לא זכרה את שם משפחתו. כל מה שזכרה היה שקוראים לו אבי ושהוא משחק בהפועל באר שבע. זו היתה הפעם ראשונה שהיא יצרה קשר עם מישהו און־ליין.
"נכנסתי לאתר של הפועל באר שבע, אבל היו שם שני שחקנים שקוראים להם אבי, והייתי צריכה להתאמץ ולהיכנס לפרופילים שלהם כדי לזהות אותו בתמונה. ממש השקעתי אנרגיה בלמצוא אותו. הבנתי ששם משפחתו יחיאל, איתרתי אותו בפייסבוק ושלחתי לו הודעה בפרטי: 'היי אבי, מקווה שזה הפרופיל האמיתי שלך, אולי תרצה להיפגש לצהריים?' והוא ענה לי הכי לקוני, הכי גברי וחסר רגישות: 'מה הטלפון שלך, אני מתקשר תוך כמה דקות'. וזהו, מאז אנחנו יחד".
היה ברור לה שמערכת היחסים עם יחיאל תלך לכיוון של חתונה. המילה הגדולה הזאת, שהיתה מתויקת לה בין דפי הפנטזיה וכללה חופה מרגשת ושמלת כלה אמיתית, כבר לא הרתיעה אותה בשלהי שנות העשרים שלה. מבחינתה זה היה הכיוון הטבעי של מערכת יחסים רצינית בגיל הזה. "אבל התהליך שעברתי בין הפנטזיה של להיות אישה נשואה לבין המציאות של אישה נשואה הוא תהליך רגשי שאי אפשר לתאר. האחריות הזאת שלקחתי על כתפיי - שלאבי יהיה אוכל מבושל, שהבית יהיה מסודר ונעים, שהוא יהיה רגוע ובמצב רוח טוב - זו אחריות כבדה מאוד ואני מתייחסת אליה ברצינות רבה. כל החיים שלי המקרר היה ריק, והיום אני נלחמת עם עצמי כדי להעמיד על הכיריים סיר אוכל, ומרוצה עד הגג כי אבי אוהב את השניצל שלי.
"הסטייט אוף מיינד שלי השתנה לחלוטין, התחלתי לחשוב בשביל שניים. אני רק יכולה לדמיין לעצמי מה קורה עם השלב הבא שמביאים איתם חיי הנישואים - לידת הילדים. כמה רגש ודאגה והגנה צריך בשביל להיות הורים. אבל אנחנו עוד לא שם. אנחנו רק שנתיים יחד, צריכים את הזמן שלנו. ועכשיו אנחנו לוקחים גם זמן ניו יורק".
נוימן התעייפה מהשאלות על כרוניקה של שידוך ידוע מראש, כדורגלן ודוגמנית. "אני מכירה את כל מה שאנשים אומרים, אבל החיבור שלי עם אבי הגיע ממקום אחר לגמרי. פגשתי אותו כשהייתי בת 28, והוא בן 31. מגיל עשר הוא עשה את אותו הדבר - משחק כדורגל ארבע־חמש פעמים בשבוע, כולל משחק בסוף כל שבוע. גם אני מגיל 16 עשיתי בדיוק את אותו הדבר - דיגמנתי, דיגמנתי, דיגמנתי. זה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב. כשאני ואבי היינו בני 20 היתה לנו קריירה מפוארת, הרווחנו המון כסף, היתה לנו משמעות, בזמן שהחברים שלנו חיפשו את עצמם. ואז הגענו לגיל 30, וחזרנו כביכול לנקודת ההתחלה, בזמן שהחברים שלנו התפקסו על עצמם, פיתחו קריירות, הקימו משפחות, מצאו את הכיוון שלהם. ואנחנו מה? פתאום שנינו היינו צריכים להמציא את עצמנו מחדש.
"פגשתי את אבי בתקופה שהייתי אבודה למדי. החברים שלי, שהם בני גילי, כבר מצאו לעצמם את התשובה לשאלה 'מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול', ואני בכלל לא הייתי בכיוון. הייתי די בודדה בעניין. ואז התחברתי לאבי והרגשתי שאני לא חיילת בודדה במערכה הזו. שאני מתחברת למישהו שחווה איתי את אותן תחושות, מבין מה עובר עלי ונמצא בדיוק באותו תהליך. החיפוש הזה חיבר בינינו מאוד. הרגשתי שאנחנו צבא שהולך להילחם על העתיד שלנו בלי לחשוש. אני בטוחה שזה תרם מאוד לחיבור בינינו. חוץ מזה, באמת שהלכתי שבי אחריו ברגע שראיתי כמה זמן הוא מקפיץ כדור על הברך. זה על־זמני, הסיפור שלו עם הכדור. זה מטורף".
ב־2 בספטמבר חגגה נוימן יום הולדת 31 בניו יורק, הרחק מהוריה, שנאלצו להתרגל שוב לעובדה שהיא מעבר לים. ברור לה שהילדים שייוולדו לה לא יהיו רחוקים מהסבים והסבתות למשך שנים, אבל בינתיים, זה הזמן שלה להבין מה היא באמת רוצה.
"ביום ההולדת שלי איחלתי לעצמי לדעת מה אני באמת רוצה לעשות. הדרך לידיעה הזאת יכולה להיות קשה ומתסכלת, אבל בסוף אתה מממש את עצמך, וזה מה שהכי חשוב. אני מאחלת לעצמי ללמוד את לקחי החיים בלי להתייסר, חלילה. כמו שאומרים בתפילה: 'לא על ידי ייסורים וחוליים רעים'. אני מבינה שיש עוד הרבה דברים שאני צריכה ללמוד בחיים האלה, ולפעמים כדי ללמוד צריך לעבור דברים, אבל אני מבקשת - אם אפשר, אם זה לא חצוף - לא ללמוד אותם בדרך הקשה. אני רוצה פשוט להבין דברים בזמן שאני חווה אותם, או מתוך ניסיונם של אחרים. מבחינתי זה יהיה חכם להקשיב לבעל ניסיון ולהפיק לקחים ממנו".
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו