הדת צריכה להשתחרר מהפוליטיקה

פעם, כשהיה נער בן 15, שמע בני לאו שיעור של חנן פורת על הנבואה. פורת דיבר על עמודי התמך של התקרה הווירטואלית שמפרידה "בין שמיים לארץ, בין אדם לבוראו, זו שמאפשרת לקב"ה לשמור מאיתנו מרחק, ומונעת מאיתנו להתקרב אליו". "פורת", נזכר הרב בני לאו, "חשב שעמודי התמך הללו הם החומות שקיימות כאן למטה בין אדם לאדם, ושאם רק נשבור את החומות הללו, תקרוס התקרה המפרידה בינינו לבין הקב"ה ונצליח להתקרב אליו". ל"דרשה המופלאה ההיא", לאו אינו מניח גם בערב יום הכיפורים תשע"ד, והוא מספר עליה בעיניים נוצצות, כאילו האזין לה אתמול. 

מרגעים כאלה, ומיסודות דומים ששאב מרבו, הרב יהודה עמיטל, זורמים דבריו של לאו בראיון כן ולעיתים כואב, שבו הוא מדבר על הכל, כמעט ללא צנזורה. על הרבנים הסקטוריאליים, על הדגם הרצוי של רב קהילה שישראל כמעט אינה מכירה, על הציונות הדתית שהפכה לשני שבטים זרים זה לזה, וגם על הכאב נוכח נפילתו של הרב מרדכי אלון. לאו בא חשבון עם בתי הדין לענייני גיור; מאוכזב מהרב עובדיה יוסף ומהפוליטיקה שאוכלת כל חלקה טובה בדת, אינו מתייאש מלתפור עוד ועוד חוטים בין הישראליות והיהדות; מדבר בפתיחות על קשייהם של ההומואים והלסביות בחברה הדתית, מבקש לקדם את מעמדה של האישה ביהדות, אך בעיקר מייחל לכך שהדת היהודית במדינת ישראל "תחדל להיות דת של מטבחים, בתי עלמין ובירורי תולעים, דת עלובה וחסרת חיות, כי היא הרבה יותר מזה".

*   *   *

לאו (52), אחיינו של הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו ובן דודו של הרב הראשי הנכנס, הרב דוד לאו, הוא יותר מכל "רב מטעם", אך לא במשמעות המדוברת של המונח. לאו, הפופולרי בעיקר בקרב הדור הצעיר, הוא רב מטעם הציבור, שממנו הוא שואב את כוחו ואת מעמדו ואליו הוא מחובר ומחויב יותר מאשר לכל מפלגה, זרם או סקטור. הוא מתפקד כרב קהילת בית הכנסת רמב"ן בירושלים, דיבורו מתון ורהוט, ומאחוריו שורת ספרים המחברים בין המקרא למחקר אקדמי מעמיק.

לאו מבקש לערוך את חשבון הנפש של יום הכיפורים אל מול "הסולידריות המתפרקת של החברה הישראלית", ובראשית דבריו מזהיר: "אנחנו בקושי גדול מאוד. בתוכנו משתוללים ניכור ועוינות. אנחנו נמצאים היום עמוק בתוך מחנאות לא טובה".

על איזו מחנאות אתה מדבר?

"אני זוכר את עצמי כילד בשכונה מעורבת של מיעוט דתי ורוב חילוני ברמת גן, את התפילות בבית הכנסת, את ההתייצבות של כל השכונה בחגים. היתה תחושה של שותפות. היום החוויה הזאת כמעט נעלמה. במקום שתהיה סקאלה של מרחב חיים אחד שמכיל דתים, מסורתיים ומקפידים יותר או פחות, אנו חיים היום במערכות רבות, בקטלוג ובסקטוריאליות מאוד מסובכים. המחנאות עמוקה והבידול הולך ומעמיק, אם זה בחינוך, בשיכון ובבינוי או בחברה. 

"בשכונה המעורבת שבה אני חי היום", אומר לאו, "יש לכאורה מהכל: עדות, חילונים מסורתיים, אבל הילדים שלנו לומדים בנפרד, תנועות הנוער נפרדות לגמרי ואת בתי הכנסת פוקדים רק דתיים. אנשים חילונים, אם אינם מסורתיים באופן עמוק, לא ימצאו את דרכם לבית הכנסת". 

אולי זאת מכיוון, שחלק מהטקסטים של התפילות אפילו ביום הכיפורים, כמו סדר העבודה והקורבנות בבית המקדש, אינם בדיוק המתכון שימשוך לבתי הכנסת ציבור חילוני? 

"הטכניקה היא הפולחן. כשאני יושב בבית הכנסת ואומר את סדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים, שהוא כולו תיאור עבודת הקורבנות בבית המקדש - זה לא עובד עלי. מה שכן עובד עלי הוא המשמעות: למה עושים זאת? מדוע הכהן צריך להיות זה שעומד כנציג העם ואומר: עכשיו אני מבקש סליחה על הבית שלי? אסור לנו להחמיץ את התוכן. כשאנשים מדברים היום על השתוקקות למקדש ואני שואל את עצמי אם אני רוצה לראות נהרות־נהרות של יהודים בדרכם לבנות את בית המקדש, אני אומר: לאט לך. לאט לי. בית המקדש הוא נקודת גובה, ואנחנו לא שם, ואסור לנו לזייף. אנחנו צריכים לשאוף לנקודת הגובה הזאת, אבל לעשות זאת נכון. לא לקפוץ".

איך?

"ראשית לכל - איך לא. אני יכול להמחיש את המרחק בין כלל הציבור לבין המקדש כיום, באמצעות הסיפור הכה ישראלי על המפקד הצעיר והמתלהב שמוביל מסע טירונים, רץ קדימה, פותח צעדים, ואחרי קילומטר או שניים מגלה שנשאר לבד עם הקשר המלווה שלו, שנוצר נתק. במקרה כזה ההוראות מחייבות אותו לחזור על עקביו ולחבור אל הטירונים שלו. ההליכה אל יעד שלא מתחשב במקום שבו הציבור נמצא, היא טעות. פעמים רבות אני חש שיש ציבור ישראלי־יהודי שמאוד רוצה לממש יעדים, לממש ריבונות, לממש את שיבת ציון במובן האלוקי, במובן של 'ותחזינה עינינו בשובך לציון', ואז הם פותחים צעד ואומרים: נכבוש עוד יעד ועוד גובה ועוד פיסגה, ואני אומר: היהודים עוד לא שם. הציבור עוד לא שם".

אז היכן באמת עומד הציבור?

"הציבור מאוד מגוון. החברה הישראלית היא חברה שאוהבת לראות את 'האח הגדול', שסוגדת לאלוקים של כסף וזהב וקנייה, לערכים שחלקם לא יהודיים, חברה מאוד חומרנית, ואם חס וחלילה המקדש ייבנה על בסיס חברה שכל כולה רכושנות, אני אחזיר את עצמי בדיוק לאותה נקודה שבה עמדו נביאי ישראל הראשונים, ישעיהו וירמיהו, בהיכל בית האלוקים הפועל, לא המדומיין, ושאלו: 'הרצוח? הנאוף? המערת פריצים הבית הזה?' כלומר, יש מצב שהמקדש קיים, והחברה היא חברה שלא קשורה בכלום אל האלוקי". 

לדברי לאו, "ביום הכיפורים הציבור הרחב שותף לניסיונות לייצר את המפגש בין האנושי לבין האלוקי גם באמצעות תפילות כגון 'כל נדרי' ותפילת נעילה. נכון שבמהלך היום אנו מזכירים את עבודת הקורבנות במקדש, אבל לבוא ולומר שבכך אנו מייחלים לשוב אל אותו פולחן - זה פשוט לא נכון. אנחנו לא יודעים איך לעשות זאת היום. אנחנו מנותקים מההוויה הזאת אלפי שנים. אני לא יודע איך בדיוק ייראה בית המקדש העתידי, אבל עדיין לא רוצה להיות שם. אני רוצה להיות בחוויה שבונה, אבל לא את הפנטהאוז אלא את היסודות. אנחנו רק ביסודות".

ולכן אתה ושכמותך מסתפקים בכותל המערבי ומוותרים בשלב זה על הר הבית.

"הכותל המערבי הוא קיר התמך המערבי של מתחם הר הבית. אני מסכים לקביעה הארכיאולוגית וההיסטורית הזאת, ובתודעה הדתית־חברתית שלי אני באמת חושב שאנו עדיין בקיר תמך, ולא צריכים לקפוץ מעבר לו. קיר תמך שיהיה לנו משענת... קיר תמך רוחני, שהוא מעבר לחומר, לצבירת הון, לקניות, לאלימות הפנימית - די לי בכך. הדור הבא יעלה עוד קומה".

בין קהילה להלכה

לאו, גילוי נאות, לימד שלושה מילדיי והשיא אחד מהם. הוא היה הרב של קיבוץ סעד ושל תנועת בני עקיבא באירופה וגם הרב של בתי הספר הימלפרב ופלך בירושלים. הוא הקים את בית המדרש לנשים בבית מורשה ואת בית המדרש לצדק חברתי בשיתוף ארגון "במעגלי צדק", וכיום הוא עוסק בין היתר בליווי מדיניות ציבורית במשרדי ממשלה ובארגונים חברתיים, בתחומים הקשורים לזכויות אדם.

אני מזכיר ללאו, שמבכה את המחנאות והסקטוריאליות, את דבריו של הסופר יורם קניוק, שהלך השנה לעולמו והציע פעם להקים שתי מדינות - האחת לישראלים והאחרת ליהודים. קניוק אף התריס "אנחנו לא רוצים ערכים יהודיים, כי אין דבר כזה".

עד כמה שתי התרבויות הללו, היהודית והישראלית, באמת מחוברות? והאם החיבור ביניהן אמיתי?

לאו: "יש קואליציה מאוד רעה בעיניי בין קצה יהודי שאומר שלא יכול להיות שמדינה יהודית תהיה דמוקרטית, לבין קצה ישראלי, שמבקש להתנכר לערכים יהודיים, אבל להכרתי החברה הישראלית ברובה חפצה בחיבור הזה של יהדות ודמוקרטיה. לרוב החברה הישראלית יש תודעה יהודית - חגים, שבת, כשרות, מורשת, שורשים, ולרוב החברה יש גם קשר עמוק עם המדינה הישראלית - תרבות, נוף, שירה ועוד קודים ישראליים. רוב הישראלים והיהודים, בהגדרה הפנימית שלהם, הם גם כאלה וגם כאלה, מה שאומר למשל שכאשר אני לומד תורה, אני צריך להקפיד שהתורה שלי תהיה מחוברת אל הישראליות, לא במובן כזה שאני מוריד את התורה אל מעמקי החול, אלא במובן כזה שאני בונה גשרים בין התרבות היהודית לבין הקודים הישראליים. 

"אחד התחומים שיוצר חיבור בין השתיים הוא התחום של חברה וזכויות אדם. בשנים האחרונות ישבתי בוועדות בין־משרדיות שעסקו בסיטואציות קשות שמחייבות הוצאת ילדים מהבית, או בניסיון לאזן בין הערך של הגנה על חיי האסיר לבין שמירה על כבוד האדם שלו. אלה לכאורה שאלות מקצועיות, אבל למקורות היהודיים יש מה לומר בהן. זו המשמעות האמיתית של שילוב יהדות ודמוקרטיה".

מה התפקיד של הרבנות הראשית בחיבור הזה?

"הרבנות הראשית לא יכולה להתערב בכל דבר, אבל חייבת להיות מעורבת בכל דבר. זה הבדל ענק. העובדה שהיום הדת נתפסת בעיקר כעניין שבין אדם למקום ולא כעניין של אדם שדואג לאדם ולסביבתו, היא כישלון מערכתי של הדת בישראל".

והרבנות עושה זאת היום?

"אני מקווה שהיא תתחיל לעשות זאת. המדינה והדת שזורות זו בזו, אבל כשהפוליטיקה נכנסת פנימה זה אם כל חטאת. כשגורמים פוליטיים קובעים מי יהיה רב ראשי, מי יהיה רב עיר ומי יהיה רב שכונה - זה לרוקן את הדת מתוכן. זה הופך להיות פקידוּת חסרת משמעות שאין לה השפעה על החלק הפנימי הרוחני של המדינה. זו טעות גדולה. ברור שהדת צריכה להשתחרר מהפוליטיקה".

כיצד זה אפשרי כאשר בראש מפלגות עמדו ועומדים רבנים? למשל, הרב אלישיב, הרב עובדיה יוסף.

"רב אינו צריך להיות מעורב פוליטית. אני חושב שציבור המתפללים אצלי בקהילה לא יודע עד היום למי אני מצביע בבחירות. הרי תמיכה באחד פירושה גם הסרת תמיכה מאחר. הרב עובדיה יוסף היה פעם מנהיג של כלל ישראל, אבל ברגע שבגלל חשבונות פוליטיים הוא הקים לעצמו מפלגה, הוא חדל להיות מנהיג של כלל הציבור והפך למנהיג של סקטור. כל רב שיוביל מפלגה יהיה מנהיג של מפלגה ולא רב של כלל ישראל. אם אתה מוביל סקטור, אתה סקטוריאלי - זה פשוט מאוד". 

לפני שנים רבות כתבת את עבודת הדוקטורט שלך על שיטתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף. מה קרה לו מאז?

"במפגשים האישיים שלי עם הרב עובדיה פגשתי אדם מאוד רגיש לזולת, שבפסיקותיו משתדל ככל שאפשר להקל את סבלם של הפרט והכלל. נשאלתי אלף פעם כיצד הדברים מתיישבים עם הסגנון המשתלח שהוא נוקט לא אחת. אין לי תשובה. קטונתי. אני משוכנע שהאיש רגיש והומניסט אבל אין לאף אחד רשות, גם לא לרב עובדיה, לנבל את הפה, לנאץ, לגדף ולקלל".

יש בישראל רבנים שאינם פוליטיים? רבני קהילות נטו?

"גם הרב עובדיה יוסף וגם הרב אלישיב ז"ל אינם אנשי קהילות. הם אנשי ספר ואליטה שבאו אל הציבור מתוך החוויה הלימודית והעיונית, מתוך 'המעבדה'. בעבר היה מקובל להבין טוב יותר את ההבדל בין איש שספון בספרים, שהוא ראש ישיבה, לבין רב קהילה, שמקבל אחריות על כלל הציבור. אלה שני מצבי נפש. קהילה, באופייה, חיה בגוונים שונים של עצימות דתית, ורב קהילה צריך לדעת בדיוק היכן הקהל שלו נמצא ולמדוד כל העת את צעדיו. הרבנות בישראל הרבה פעמים לא מבינה את הדבר הזה. הרבנות בחו"ל מבינה זאת מצוין. רוב רבני ארה"ב הם רבני קהילות שמבינים מה זה לקבל אחריות על קהילה. בישראל רבני הקהילות הם ספורים".

האם הרבנים שיושבים בבתי הדין לענייני גיור מבינים את האחריות שלהם?

"ברמה הפרקטית הם אנשים טובים, אבל כש'רוח המפקד', שעד לאחרונה היתה זו של הרב אלישיב ושליחו הרב מצגר, ראתה בכלל 300 אלף זקוקי הגיור, יוצאי מדינות חבר העמים, ציבור שכלל אינו קליינטורה שלה - יש בעיה וההתנהלות היתה בהתאם. אני מאחל לשני הרבנים הראשיים הנכנסים שיצליחו לייצר 'רוח מפקד' שונה מקודמיהם, כפי שיצר הרב חיים דרוקמן בבתי הדין לגיור שלו, רוח שאומרת: אנו מקבלים אחריות על כל זקוקי הגיור הללו, שהם חלק מהעם היהודי במדינת ישראל, שמדברים כאן בשפת היהודים, שמשרתים בצבא ושמתחנכים כאן, ורואים בהם חלק מהתהליך של שיבת ציון וקורבנות של התבוללות שנכפתה על עם ישראל".

"שמחת תורה של נשים"

כבר שנים שנשים בקהילות דתיות רבות מנהלות מאבקים כדי להיות שותפות מלאות יותר בחיים הדתיים. זה מתחיל מגובה המחיצה בין גברים לנשים בבתי הכנסת ונמשך בתביעות ובבקשות לעבור לפני התיבה, לקרוא בתורה, להניח תפילין ולהתעטף בטלית. לאו כואב את המציאות הזאת ומודה שההלכה תוחמת את גבולות הסיוע שהוא יכול להושיט למצוקת הנשים. 

"לפני הרבה שנים", הוא נזכר, "הייתי רב צעיר בקיבוץ סעד. היתה שם אישה דתייה שהתפללה באדיקות - גילי זיוון, שלימים הפכה לחוקרת ידועה בתחום מחשבת ישראל. היא כתבה אז מאמר שבו תיארה את התחושה הקשה שלה ואת העלבון שהיא חווה בעזרת הנשים שמעבר למחיצה. אחד מרבני הקיבוצים ענה לה במאמר שכותרתו היתה 'הכזעקתה?' היא מאוד נפגעה, וגם אני נפגעתי בשבילה. אפשר לא להסכים, אבל אפילו לא להאזין לכאב? אין זכות צעקה? אם אנו אוטמים אוזן לצעקה - אנחנו, הרבנים, עבריינים. 

"פעם רבנים היו אומרים אוטומטית: זה מריח כמו רפורמה, ואני אומר: אל תמהרו לשפוט. ראשית, האזינו למצוקה. יש, למשל, נשים שרוצות לומר קדיש בבית הכנסת, כי הן מרגישות שדרך הקדיש הן מתקשרות עם אבא או עם אמא. מדוע לסתום להן את הפה? למה לגרש אותן מבית הכנסת?"

הרבנים האוסרים מדברים בשם ההלכה.

"ההלכה נתונה להמון פרשנויות, והשאלה היא אם אתה מחפש בתוך ההלכה אפשרות להקל או שאתה עוין את כל התהליך. אצלנו הנשים נותנות שיעורי תורה לצד הגברים בלילות הלימוד של הושענא רבה ושבועות. יש שמחת תורה של נשים, ששותפות בריקוד עם ספר התורה ובקריאת התורה על פי ההלכה. היתה אישה אחת שבשנה האחרונה הגיעה בימות החול עם טלית ותפילין לעזרת נשים. היו כאלה שניסו לפגוע בה במילים. עמדתי על כבודה ומקומה. על פי ההלכה, מותר לאישה להניח תפילין ולהתעטף בטלית. האם זה נראה לי הדבר הכי חשוב? ספק! האם אני שופט אותה? לא! כל עוד הדברים לא גולשים להפגנות ולהנפת דגלים".

כיצד מתמודד המגזר הדתי עם הציבור ההומו־לסבי? כיצד נכון להתנהל מול אנשים אלה מבחינה אנושית, יהודית, מוסרית?

מי שנמצא שם, בעולם של ההומואים והלסביות, נמצא שם כי הקב"ה גזר עליו להיוולד לתוך נטייה חד־מינית. הבחירה לעשות זאת כי 'כיף לי' או כי 'העולם חופשי', ודאי שאינה נמצאת אצל האנשים הללו שבאים ממשפחות דתיות. המחיר כבד מאוד. הקהילה הדתית, כקהילה, שומרת על עצמה מפני פגיעה במשפחה. זה אחד המתחים הקשים ביותר שהתעוררו בדור שלנו בעשור האחרון, בין ערך המשפחה, שהוא ללא ספק הערך המרכזי והאינטימי ביותר בתוך העולם הדתי, לבין הערך של התפרצות הערכים הכי אינטימיים של האדם הבודד, ששוברים את המשפחה. 

"השבר הזה מאיים על הקהילה הדתית, ולכן האינטואיציה של קהילה וסביבה דתית היא להדוף את זה החוצה. זה לא קיים ולא יהיה פה. לא רוצים לשמוע, לא רוצים לראות. מדחיקים את זה החוצה, אבל זה קיים בהמון בתי ספר, מדרשות, ישיבות, בתי כנסת. זה קיים, והדבר הרע ביותר הוא שאנו דוחקים אנשים למקומות קצה. דוחקים אותם לדה לגיטימציה עד אובדן. התפקיד שלנו כקהילות דתיות הוא להכיל. לדעת שזה קיים ולהשתדל לשמור עליהם בבית, לתת גם להם מקום".

מצד אחר, לאו מבהיר כי הוא "אומר לכל בחור ובחורה שמגיעים אלי שעם כל האמפתיה והנכונות להכיל אותם בבית הכנסת ובקהילה, גם לנו, אנשי הקהילה הדתית המתפללת, גם לנו ההורים שלכם, יש צרכים מיוחדים וקושי. גם אנחנו אנשים עם מוגבלויות ביכולת ההכלה שלנו. תעשו לנו את זה במנות קטנות. אתם לא חייבים לבוא לליל הסדר עם בן או בת הזוג שלכם ולהתחבק מול העיניים שלנו. זה בוטה. תהיו עדינים, קשובים". 

הוא מעיד כי מי שמגיע אליו "מגיע מתוך מצוקה, ואני, כאדם וכרב, מצווה לעזור לו. שלא יהיו אי הבנות - אני ממש לא מקבל את המבנה של המשפחה החדשה, ששובר את המחיצות. האינטימיות של איש, אישה, משפחה, הורים היא מקור הכוח שלנו בכל העולם כולו".

ומה באשר לנישואים חד־מיניים?

"אני לא מכיר בנישואים חד־מיניים. אני כן מכיר בזוגיות חד־מינית. אדם בודד הוא אדם אומלל. לא טוב היות האדם לבדו. נישואים, בשפה שלי, הם קדושה של איש ואישה".

ואם הם מגדלים ילדים?

"אז הם מגדלים ילדים. אני לא שואל את שאלת הלגיטימציה. אני שואל את שאלת הליווי, הפרקטיקה. כשבאה אלי אישה לסבית ואומרת לריבונו של עולם בלשונה של רחל אמנו: 'הבה לי בנים ואם אין - מתה אנוכי', כלומר אם אני לא מממשת את הרחם שלי, אני אבודה בעולם - האם רב יכול לבוא באיזשהו כוח ולומר לה 'אסור לך לממש את הרחם'?"

"מערכת של ריקוד על הדם"

ההתייחסות לפרשת הרב מוטי אלון קשה לרב בני לאו. "הצורך להגן על מי שזקוק להגנה, תלמידים או בני חסות, הוא צורך יקר וחיוני", הוא מבהיר, "מבחינה זו אנו מקיימים את מצוות 'לא תעמוד על דם רעך'. אנו מונעים מאדם שמופקד על אחרים כוח בלתי מוגבל. מערכת חברתית רשאית לנהוג כך". 

מהמקום הזה, הוא אומר, צמח פורום תקנה, ש"מבטא חברה ששומרת על עצמה, אבל כאן נכנסת נקודה שהיא חמקמקה. אחרי שעשית את תפקידך, אחרי שהצלת את אותם אנשים ממרות של ניצול, אחרי שעמדת על המשמר, ואפילו יצרת תהודה ציבורית - מרגע זה סיימת את תפקידך!

"בפרשת הרב מוטי אלון יש שתי זוויות קשות. הראשונה - האדם. אני יכול להעיד בגוף ראשון ששנים רבות הרגשתי קשור לרב מוטי ומותר להגיד - אוהב אותו. ראיתי בו תחנת אנרגיה לאלפי אנשים. ראיתי אנשים פצועים יוצאים ממנו בריפוי. ראיתי אדם שמוסר את ימיו ולילותיו לתיקון. אני אישית מכיר עשרות שהוא הציל, אותם ואת ילדיהם. אין דברים כאלה. לכן השבר הוא נורא. אבל ברגע שעשה מה שעשה ובית המשפט קבע שכך הדבר, אז הוא צריך להיות מורחק מתפקידו ומוקע ממעמדו. על פי דין תורה וגם דין מדינה, היכבד ושב בביתך. זה דינו של הרב מוטי אלון.

"הזווית השנייה הקשה", אומר לאו על פרשת אלון, "היא השמחה לאיד. כשאתה מתבונן על העיתונאים שצבאו על פתח בית המשפט ביום פסק הדין, אתה רואה מערכת של ריקוד על הדם, ואתה עומד ובוכה ואומר: מה לזריקת אבן אחר הנופל? מה זה הריקוד הזה? התרבות הזאת, להראות את הנופל, לא רק את מוטי אלון, ברייטינג מלא - היא דבר נורא. תרבות צפייה שאנו צריכים לדכא אותה, לצאת בכל הכוח נגדה, כי כבודו של הרב מוטי אלון, גם כפושע, במקומו מונח, וצריך להניח לו. לא לרדוף אותו". 

לאו, בשר מבשרה של הציונות הדתית, צייר לאחרונה בראיון לעיתון "מקור ראשון" את הציונות הדתית כשני שבטים נפרדים שמפתחים זרות זה לזה: החרד"לים והאורתודוקסיה המודרנית. גם בראיון הזה הוא חוזר על כך, "לא כאמירה של נהי או ביקורת, אלא כתיאור עובדתי. אני מסתכל על המשפחה הקרובה שלי, בני דודים שלי מדרגה ראשונה, שצמחו בסביבה חרד"לית, ציונית, לא חרדית. אסור לילדים שלהם לראות את הספרים שלי, כי שם יש מובאות מתוך ההשכלה הכללית, וזה לא קורה רק אצלי במשפחה. 

"המפגשים בין שני השבטים שלנו מתמעטים והולכים", הוא מסכם, "הקודים התרבותיים כבר שונים: המוסיקה, תרבות שעות הפנאי, העולם הפנימי. לאט לאט נוצרות קהילות שונות, זרות זו לזו; שני שבטים של הציונות הדתית".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו