כוח נשי: העובדות הכי מעניינות על נקבות חיות הבר

יום האישה הבינלאומי שמצוין ממש היום (שישי) הוא יום שבו אנו מעניקים כבוד ואהבה כלפי נשים על שלל ההישגים שלהן, אבל האם חשבתם פעם על החיות? לרגל היום הזה, הזואולוגית של הספארי ברמת גן, קרן אור, סיפרה לנו כמה עובדות מעניינות במיוחד על הנקבות מקרב מינים גדולים ומרשימים של בעלי חיים – ופשוט היינו חייבים לשתף אותן אתכם.

פילים – כוח נשי

הפילים חיים בחברה מטריאכלית, כלומר שהנקבות והצאצאים שלהן חיים בעדר שאותו מנהיגה הנקבה המבוגרת ביותר, בעוד שאר הנקבות בעדר הן קרובות משפחתה. המנהיגה אוצרת במוחה הגדול ידע קריטי להישרדותם של הפילים, כמו כיצד להגיע למקורות מים.

עם הגעתם לבגרות, הזכרים יוצאים לחיים עצמאיים. הם יחיו כבודדים או עם קרובי משפחה למשך המשך כל חייהם, והם יתקרבו לעדר הנקבות רק כשאלו מיוחמות.

הנקבות בעדר עוזרות זו לזו בגידול הגורים, והן מסייעות לאימהות טריות ומגנות על הגורים הקטנים מפני טורפים.

כוח קומודו – מי צריך בכלל גברים?

נקבות הלטאה הזו, ששמה הוא כוח קומודו, לקחו את עניין שחרור האישה צעד אחד קדימה – ולפעמים הן מוותרות בכלל על הזכרים, ומתרבות ברביית בתולין (פרתנוגנזה), מה שמצרף אותן לעוד כ-80 מיני בעלי חיים בלבד שמתרבים בדרך זו. לרוב, אגב, הדבר קורה בהשראת תנאים סביבתיים, שמקשים על מציאת בני זוג.

בשנת 2006, בגן החיות צ'סטר שבבריטניה, נקבת כוח בשם פלורה הטילה ביצים פוריות, מבלי שפגשה מעולם זכר. זו הייתה הפעם הראשונה שתועדה רביית בתולין בכוח קומודו – הלטאה הגדולה ביותר בעולם.

בעוד שבבני אדם שני כרומוזומי מין זהים מניבים נקבה, בקומודו שני כרומוזומים זהים יניבו זכר. ברביית בתולין של נקבת הקומודו, נוצרים רק זכרים. רביית בתולין יכולה להיות קריטית במינים כמו של הקומודו, שחי באיים. אם נקבה נסחפת או שוחה לאי אחר וריק מבני מינה, היא יכולה להתרבות גם בלי צורך בזכר.

למור זנב-טבעת – המלכה ג'וליאנה

הלמורים האלו, הידועים גם כלמורי קטה, חיים באי מדגסקר בלהקות שמונות 20-15 פרטים, אשר מושתתות על היררכיה חברתית שנקבעת כבר מגיל צעיר במשחקים ובהתגוששויות. הייחוס של האם לא עובר בירושה לבתה, וזו תצטרך לבסס את מעמדה בעצמה.

מכיוון שהלהקה נשלטות על ידי נקבות, כל הזכרים בה נמצאים בדירוג חברתי נמוך יותר אפילו משל הנקבה הנחותה ביותר בלהקה. הנקבות לא יהססו לחטוף מידם מזון ולגרש אותם ממקום טוב לישון בו בלילה. הזכרים הצעירים עוזבים את הלהקה של אמם בגיל 5-3, לרוב עם חבר אחד או שניים. בעוד אצל קופים אחרים הנקבות קטנות יותר מהזכרים, אצל מין הקופים הזה המצב שונה - ושניהם באותו הגודל.

וזה גורם לנו לחשוב: חבל שבסרטי האנימציה האהובים "מדגסקר" הכתירו את המלך ג'וליאן, שכן היה מתאים יותר לו זאת הייתה המלכה ג'וליאנה.

קטלן – ילד של אמא

הידעתם? הקטלנים שחיים בכל האוקיינוסים בכדור הארץ הם בעצם דולפין גדול – ולא לווייתן. הם חיים בקבוצות של נקבות עם צאצאיהן, שמונהגות על ידי נקבה מבוגרת, שלא לומר קשישה. המנהיגות הזו מועברת מאם לבתה.

הנקבות יכולות להגיע לגיל 90, והן בין היונקים הבודדים שהנקבות נכנסות ל"גיל המעבר", אליו הן נכנסות בסביבות גיל 40-30, שבמהלכו הן מפסיקות להיות פוריות.

כאן נכנסת לתמונה "השערת הסבתא": כמו שכל אמא צעירה יודעת, גם כשסבתא כבר לא מתרבה בעצמה, יכול להיות לה תפקיד מכריע בהבטחת קיומם של הדורות הבאים בכך שהיא מסייעת בגידול הנכדים. הייתם מצפים שסבתא קטלנית תטפל בנכדיה, צאצאי בנותיה שבלהקה, אבל לא – היא מתמקדת בטיפול ב"בן יקיר" שלה. הסיבה לכך היא שהזכרים מזדווגים עם נקבות מלהקות אחרות, והצאצאים שלהם יגדלו בלהקות אחרות. לעומת זאת, הצאצאים של בנותיה של הסבתא יגודלו בלהקה שלה, ויגדילו את התחרות על המשאבים. בכך, הסבתא "מעדיפה" להגדיל את מספר הצאצאים שלה מבלי להגדיל את התחרות בקבוצה שלה.

מחקרים הראו שקטלנים צעירים שבלהקתם יש סבתא, הצליחו לשרוד יותר מאלו שלא הייתה להם כזו. יתרה מכך, לקטלנים זכרים מתחת לגיל 30 יש סיכוי של פי שלושה למות בשנה שאחרי מות אמו – אך כשהוא מעל גיל 30, הסיכוי למות עולה פי שמונה, ופי 14 אם אמו כבר הייתה בגיל הבלות. נקבות הקטלן, אגב, אינן מושפעות כל כך ממות אמן.