בשיתוף עמותת ידידי מד"א
המבנה הישן הנמוך של מוקד מד"א בקריית אונו מוכר לתושבי העיר הקטנה והפסטורלית זה שנים רבות. במבט ראשון הוא נראה בניין רגיל למדי, אך בפועל מדובר על מוקד שהוא מעצמה של ממש במונחי ארגון ההצלה הלאומי המוקד הלאומי המשולב. ובאמת, המוקד של מד"א קריית אונו לא משמש רק כמוקד מד"א של שני מרחבים גדולים ירקון ודן אלא כולל בתוכו גם את המוקד הארצי של מד"א לפיקוח ובקרה, וכן את המוקד המבצעי של מטה מד"א, המקום שממנו יוצאות בעתות חירום כלל ההודעות מהנהלת הארגון לשאר המוקדים המרחביים. מעבר לכל אלה פועלים במקום גם מוקד רפואי, המעניק מענה מקו צועי לצוותי מד"א, ומוקד כוננים המפעיל מתנדבים או עובדים שנותנים מענה לקריאות בזמנם החופשי, כלומר בהתנדבות מלאה.
השגרה התחלפה לאימה
עומרי לוי ,(37) הוא מנהל המוקד המשולב הממל"מ. "במוקד הלאומי של מד"א מועסקים כ- 230 עובדים ובנוסף אנו מסתייעים בכ-40 בני ובנות שירות לאומי ושירות אזרחי," מספר לוי. "כלל המוקדים של מד"א בארץ עובדים עם אותה מערכת שליטה ובקרה, כך שכולנו חשופים לאותו מידע. המשמעות היא ששיחות 101 השונות נענות על ידי כלל המוקדים
ברחבי הארץ, ומד"א שומר על זמני מענה של עד שתי שניות, כלומר צלצול אחד בלבד עד למענה."
המוקד הלאומי המשולב פועל לאורך כל ימות השנה .24/7 בכל יום מתקבלות למעלה מ-11,000 קריאות, ובשבתות, הנחשבות לרגועות יותר, מתקבלות בממוצע כ-5,000 קריאות בכל הארץ. אבל שבת אחת שינתה את כל הסטטיסטיקות היבשות: היתה זו השבת של 7 באוקטובר, חג שמחת תורה, שבה התקבלו 21,772 קריאות מכל הארץ, כלומר יותר מפי ארבעה מהרגיל. בתודעה היא התקבעה כ"שבת השחורה" אבל עבור לוי ורבים אחרים היא החלה כעוד שבת שגרתית, שגרה שהתחלפה עד מהרה באימה וחרדה.
"7 באוקטובר תפס אותי ברכב בדרכי לעשות ספורט עם בני משפחה. הייתי בדרכי לכפר סבא וב6:29– בבוקר התחילו לבקוע ממכשיר הקשר שברכבי הודעות על יציאות של טילים בדרום הארץ. ככל שההודעות גברו הבנתי שקורה משהו חריג ופשוט סובבתי את הרכב ודהרתי למוקד בקריית אונו."
במקביל החלו להגיע למוקד בכירי מטה נוספים וכבר ב-6:45 החליט אלי בין, מנכ"ל מד"א, להשאיר את צוותי הלילה כך שהם יתגברו את צוותי הבוקר שאך זה הגיעו, החלטה שהתבררה בהמשך כמוצלו חת במיוחד. "למען האמת, בהתחלה חשבתי שאנחנו בעוד מערכה, בעוד סבב בעקבות חיסול בכיר בחמאס," מציין לוי. "אבל מהר מאוד התחלנו לקבל דיווחים על חדירות נרחבות של מחבלים ועל צוותים שלנו שנפגעים מירי והבנתי שמדובר באירוע מסדר גודל אחר."
חשתם תחושות של פחד או חרדות עקב הירי הממוקד באנשים שלכם?
"הפחד טבעי במצב כזה. אנחנו לא רגילים להיות מטרה, כי כוחות הרפואה מוגנים על ידי אמנות בינו לאומיות. אבל ככל שנקפו הדקות התחלנו לקבל עוד ועוד דיווחים על צוותים שלנו שנפגעים ובכללם יש גם הרוגים. התחושות היו קשות, כי בסופו של דבר אנחנו היינו אלה ששלחו אותם למוקדי ההתרחשויות."
השיחות המצמררות מיישובי העוטף הגיעו אליכם ראשונות. כיצד מתמודדים איתן?
"זו היתה סיטואציה בלתי נתפסת. מתקשרים אלינו אנשים שמתחננים להצלה, בין אם כאלה שנורו על ידי המחבלים ובין אם כאלה שהמחבלים חדרו לבו תיהם והחלו לשרוף אותם על יושביהם, ואנחנו שומו עים ברקע את הבכי של הילדים ואת צעקות המחבלים, פשוט קולות נוראיים. כלל המוקדנים שלנו הם אנשי רפואת חירום, חובשים ופראמדיקים. חלק מהסיוע הרפואי שמוקדנים במד"א מעניקים ביום-יום שלהם הוא הנחיות עזרה ראשונה מצילות חיים עד שצוות מד"א מגיע. הניסיון הרב של מוקדני מד"א היה לנכס בשיחות הבלתי נתפסות שקיבלנו במוקד. הנחינו אנשים רבים מאוד בפעולות מצילות חיים, כמו לעצור דימומים, להניח חסם עורקים וגם להסתתר, כמו למשל במקרה של הילד בן ה-9 שחייג אלינו, ומוקדנית מד"א הנחתה אותו ואת אחותו הקטנה להסתתר בארון, וילדה בת 12 שמוקדן שלנו הנחה להניח חסם עורקים על רגלו של אביה. במקביל, כמובן, צוותי מד"א היו בדרכם בכוחות גדולים מאוד. עשינו כל מה שיכולנו, אף על פי שצירים מסוימים היו תחת איום של מחבלים וכוחות צה"ל לא איפשרו גישה אליהם. מי שנתן את המענה הראשוני למצבי החירום הרפואיים, בדיוק כפי שתירגלו לשו עת חירום, היו מאות נשות ואנשי מד"א המתגוררים ביישובי העוטף ובערים שאליהן חדרו המחבלים."
כיצד בכל זאת התמודדתם?
"אחת ההחלטות הראשונות שהנהלת הארגון קיבלה באותה שבת היתה לפתוח נקודות טיפול על צירים מרכזיים ומתן מענה רפואי בתחנות מד"א מקומיות. בכל המקומות האלה נפתחו בתי חולים שדה ומשם העברנו אותם לשאר בתי החולים בארץ. הפעלנו גם את מערך האמבולנסים ממוגני הירי שלנו, וכך הצו לחנו לתת מענה למי שהצליח להגיע לאותן נקודות."
"הבנו שאנחנו בעיצומו של אירוע בקנה מידה שלא הכרנו"
בשל השתלטות מחבלים על צירי התנועה התקשו צוותי מד"א להגיע לכל הקריאות, אך בשאר חלקי הארץ העו ניקו צוותי הארגון מענה כמעט רגיל לחלוטין.
"למעשה גם בעוטף תפקודם הממשי של הצוותים לא נפגע והם שמרו על רמת מוכנות וכשירות גבוהה ביותר," מספר לוי. "בשלב מסוים הצלחנו להיכנס ליישובים בחסות צה"ל והתחלנו לחלץ אנשים. השבועיים הראשונים היו מאוד אינטנסיביים עבורנו במוקד ובשלושת הימים הראשונים כמעט ולא עצמנו עין," הוא מעיד, גאה בעוו בדות ובעובדי המוקד שהתמודדו עם סיטואציה בלתי נתפסת במקצועיות, באנושיות ובגדלות נפש.
כיצד 7 באוקטובר השפיע עליך באופן אישי?
"הבנתי שאין תרחיש שיכול להיות קיצוני או מופו רך מדי. למשל, בחודש יולי, טרום האסון, עבדנו על תרחישים בסדרי גודל דומים בצפון הארץ. המציאות הוכיחה שהכל יכול לקרות."
במד"א מועסקים כ-3,500 עובדים והארגון מונה בנוסף כ-31 אלף מתנדבים. כל כוח האדם הזה נעזר בכ-1,800רכבי הצלה (אמבולנסים וניידות טיפול נמרץ,) כ-600 אופנועים לתגובה מיידית, חמישה מסוקים לפינוי רפואי ואפילו שתי סירות. במוקדי הארגון מתקבלות כ3– מיליון שיחות בשנה ומד"א מטפל בכמיליון אירוו עי חירום בשנה.
את המוקד הארצי מאיישים מוקדנים מנוסים במיוחד, חובשים ופראמדיקים, והם חייבים להיות מקצועיים, מהירי מחשבה וקרי רוח. כזה הוא גם מיכאל דור, קצין משמרת במוקד הארצי. הוא כבר תיפקד בעבר באירועי חירום גדולים, אולם הוא מרגיש, כמו רבים מאנשי מד"א, שאירועי השבת ההיא היו מסדר גודל אחר לגמרי. באותה שבת הוא היה משובץ למשמרת בוו קר, המתחילה בשעה .07:00 "יצאתי מהבית ושמעתי את האזעקות. במכשיר הקשר שמעתי הכול. בשעה 06:35 כבר ישבתי בעמדת קצין המשמרת במוקד," נזכר דור. "זה היה מוזר מאוד. עברתי מלחמות, עברתי הסלמות של המצב הביטחוני, עברתי אירועים קשים וגדולים. הפעם זה היה שונה כבר מהרגעים הראשונים.
צופית ברטל, קצינת המשמרת שעבדה בלילה, ישבה מול המו סך של התראות פיקוד העורף ודיווחה על כל אזעקה. זה היה טירוף. כל עובדי משמרת לילה בכל הארץ קיבלו הוראה שהם לא משוחררים הביתה, אך גם לא היה צורך לומר להם זאת — כל נשות ואנשי מד"א הרגישו מעין תחושת שליחות והבינו את גודל המשימה. כולנו הבנו שאנחנו בעיצומו של אירוע היסטורי."
במהלך המשמרת נשמעות סביב דור שיחות קשות מאוד, עם הנחיות של תורנים במוקד כיצד להניח חוסם עורקים, להסתתר או להשתטח על הרצפה במקרים של שריפה. בין כל האירועים האלה הוא גילה גם כי אבד הקשר עם פראמדיקית מד"א מבארי, עמית מן ז"ל, חברתו הטובה.
"קשה להסביר את הרגשות המעורבים שלי," מציין דור בכאב. "מצד אחד הייתי רוצה לדבר איתה ברגו עים האחרונים שלה, ומצד שני אני יודע שאילו הייתי מדבר איתה לא הייתי יכול להמשיך ולתפקד. ועמית לא היתה היחידה, קיבלתי דיווחים קשים על פטר לסניק שנורה בצומת אורים, על חננאל ג'רפי שנורה בשדרות, אביה חצרוני ז"ל מבארי שמדמם ולא מצו ליחים להגיע אליו. הכול עבר דרכי ואני השתדלתי לעבוד במקצועיות, בבחינת טייס אוטומטי."
כיצד אפשר להמשיך לתפקד בסיטואציה כזאת?
דור: "זה היה מצב לא רגיל ולכן פעלנו בו באופן לא רגיל. הנחתו מסוקים במקומות לא מוסדרים, לקחנו סיכונים מטורפים. היינו חייבים להתאים את עצמנו לנסיבות, ואנשים רבים ניצלו בזכות זאת. עשרות, אם לא מאות. את השבת הזאת אני אשא איתי לשארית חיי."
בשיתוף עמותת ידידי מד"א
