עוד ארוכה הדרך

בשיתוף המכון הישראלי לדמוקטיה

הסיסמה "ביחד ננצח", שדבקה במלחמת חרבות ברזל, נגעה בנימי הנפש המתוחים והמדממים של כולנו ואיחדה בשבועות הראשונים את כל העם סביב הכאב וגודל המשימה. אבל ככל שמתקדמת המלחמה עולות ומתחדדות שאלות גדולות על אותו "ביחד" שדרוש לצורך הניצחון: האם אכן יש בישראל זהות משותפת לרוב האזרחים? האם יש חלומות וערכים מוסכמים? האמנם קיימות ברית גורל וברית ייעוד שאפשר לדבר בשמן? והאם הפער שבין הזכויות לבין החובות מאפשר קיום כחברה אחת?

אחת השאלות שחידדה המלחמה יותר מכל נוגעת למידת המעורבות של הציבור החרדי במאמץ הלאומי. אי־השתתפות מרבית אנשי המגזר בנטל הצבאי מעוררת אצל רבים תחושות קשות של אי־שוויון ושל אפליה בין דם לדם. בחלוף כמה חודשים מ"השבת השחורה" ופרוץ המלחמה, יצאנו לבדוק האם אותו ציבור חש שהוא חלק מהסיפור הישראלי ומהחברה הישראלית וגורלה, על זכויותיה וחובותיה.

בחודשים הראשונים למלחמה התחושה היתה שהעם כולו נרתם לסייע היכן שרק אפשר: לבשל ולשנע אוכל לחיילים ולמפונים, לתרום בגדים ומזרנים ולהתנדב בחקלאות. וכמו שקולות תפילה בקעו פתאום גם ממגזרים מסורתיים וחילוניים, כך היה נדמה לרגע כי החרדים מתדפקים על דלתות הבקו"ם. אלא שמנתוני הסקר עולה כי החרדים לא התגייסו לצבא בפועל יותר משנהגו לפני המלחמה.

רק 3% מאנשי ונשות המגזר (6% בקרב הגברים) התגייסו לשירות סדיר או למילואים, זאת לעומת 18% בשאר הציבור (24% בקרב הגברים הלא חרדים). בקרב היהודים הלא חרדים היה שיעור המגויסים הגדול ביותר אצל הצעירים בגילי 34-18, בשעה שבציבור החרדי היה שיעור הגיוס של הצעירים הנמוך ביותר.

סיוע, אבל לא על מדים

מובן שאין להשוות את רמת ההתגייסות של משפחה שבניה במילואים להתנדבות של שעות אחדות ביום או בחודש לטובת סיוע אזרחי למלחמה. בבית אשר אחד מבניו או בנותיו מגויסים מדובר בהתמסרות מוחלטת סביב השעון, כולל סיוע מצד המשפחה המורחבת, השכנים והחברים, הצוותים החינוכיים והעמיתים לעבודה. זו גם אינה בחירתו של המגויס, אלא צו הקורא לו ולה לבוא, ובהיבטים אלה לא הייתה החברה החרדית שותפה כלל.

עם זאת, החלטנו לבדוק את תרומתם של החרדים ביחס לשאר חלקי החברה באפיקי ההתנדבות והסיוע השונים, מלבד צה"ל. התחומים שבהם בלטו בתרומתם ביחס לשאר האוכלוסייה היו תפילה ולימוד תורה להצלחת הלוחמים ולשלום ישראל, מעבר למה שנהוג בשגרה. החרדים (כרבע מהם) בלטו גם בהתנדבות בארגוני רפואה שונים (זק"א, מד"א, איחוד הצלה, בתי חולים) יותר מאשר שאר הציבור. תחום שבו כמעט שלא נכחו, בנוסף לשירות הצבאי, היה גם ההתנדבות בחקלאות, לה היו שותפים רק כ־11% מהחרדים (בעיקר המודרניים), בעוד בקרב רוב המגזרים היהודיים כרבע לקחו בכך חלק.

בסיוע ללוחמי צה"ל בבישול מזון, באיסוף ציוד ובהסעות, היו החרדים שותפים כמעט כמו שאר חלקי האוכלוסייה - כ־60%, לעומת 75%-70% בהתאמה. כ־60% מהחרדים גם לקחו חלק בסיוע למפוני העוטף והצפון.

פעילות התנדבותית זו משתקפת גם ברגשותיהם ובהשקפת עולמם של החרדים. כאשר שאלנו את הנסקרים אם באופן אישי הם מרגישים צורך להשתתף במאמץ המלחמתי, השיבו 84% כי הם מרגישים צורך כזה במידה רבה או רבה מאוד. כשביקשנו להבין למה הם מתכוונים בתרומה למאמץ המלחמתי ולאיזו תרומה הם מייחסים חשיבות, השיבו יותר ממחצית (52%) כי תפילות ולימוד תורה תורמים יותר למאמץ המלחמתי מאשר שירות צבאי, ו־41% סברו ששניהם תורמים באותה מידה. במילים אחרות - כמעט כל הציבור החרדי שמתפלל ולומד למען הצלחת עם ישראל מרגיש כי הוא זה שנושא על גבו את ביטחון ישראל, או לפחות שותף שווה לחיילים למאמץ זה.

מעניין כי גם כמחצית מהציבור הלא חרדי רואה בחרדים שותפים למאמץ, ו־46% מהנשאלים מבין קבוצה זו השיבו כי אכן הציבור החרדי תרם ללחימה עצמה (נוסף לתרומתו ל"סיוע אזרחי"), זאת לעומת שיעור כמעט זהה (47%) שלא זיהה אצל החרדים תרומה כזו. מכיוון שנתוני הגיוס החרדי נמוכים מאוד, נראה שכמחצית מהציבור שאינו חרדי רואה בבישול לחיילים, בלימוד ובתפילה סיוע ללחימה עצמה.

האם תוצאות אלה מבשרות על עתיד משותף של החברה הישראלית, ברוח סיסמת ה"ביחד ננצח"? עבור מי שרוצה לראות את אנשי המגזר החרדי לובשים מדים ומתגייסים להחלפת המילואימניקים השחוקים - התשובה שלילית. 23% בלבד מהחרדים סבורים שיש לעודד גיוס צעירים מהמגזר לצבא במסגרת המאמץ המלחמתי, בעוד שיותר משני שלישים (68%) אינם מוכנים לגייס אפילו את הנשואים ואת אלה שאינם לומדים. 75.5% אינם מסכימים כי מדובר במלחמת מצווה שכולם חייבים להשתתף בה, ורוב גדול (68.5%) לא חושב שיש בעיה מוסרית בכך שחלק מהישראלים מתגייסים, נפצעים ונופלים בקרבות, ואחרים - לא.

הושטת יד חלקית

למי שמסתכל על המצב לא רק מבעד למשקפי הגיוס, אלא מחפש אחר תחושת שותפות ושייכות של החרדים לסיפור הישראלי ולמצוקה הישראלית – חלק מהנתונים נראים מעודדים. החרדים התפללו והתנדבו עבור אחיהם ואחיותיהם שאינם דווקא מהמגזר, וראו במעשיהם עזרה חשובה למאמץ המלחמתי. גם בהתייחסות למי שבוחר להתגייס יש בשורה. אם פעם חרדים שהתגייסו החליפו את מדי הצבא בבגדי שחור־לבן לפני שחזרו הביתה נוכח התנכלויות מצד אנשי השכונות החרדיות, הרי שבחודשי המלחמה יותר ממחצית מהרחוב החרדי (54%) השיבו שיתמכו בבן משפחה או בחבר שיתגייס למלחמה, בעיקר אם מדובר במי שנשוי או שאינו לומד.

לאחר חודשי המלחמה הראשונים הפכה גם ההתנדבות החרדית לסלע מחלוקת, וחלק מהרבנים לא אהבו את מעורבות אנשיהם בעשייה. הם ראו בעצם ההערכה של החרדים למסירות נפשם של החיילים איום על אורח החיים החרדי ותבעו להקפיד לסייע רק באמצעות תפילה ולימוד. גם המתקפות על הציבור החרדי בעקבות המאבק הציבורי סביב חוק הגיוס הובילו להתבדלות מחודשת. תחושת השותפות החרדית שהרימה ראשה לרגע לאחר אסון 7 באוקטובר נסוגה בחזרה.

האם החברה הישראלית יכולה להסתפק בהושטת היד החלקית והמוגבלת של החברה החרדית נוכח האתגרים הביטחוניים והכלכליים הניצבים לפתחה? נראה שלא. גם אם הלב נרגש אל מול התפילות מלאות הכוונה, הרי שנוכח צמיחת החברה החרדית - אשר בעוד 25 שנה יהיו בה כמחצית מהצעירים היהודים הרלוונטיים לגיוס - ונוכח נטל הביטחון ההולך וכבד אין לישראל ברירה. הכתף החרדית מוכרחה להיכנס גם היא תחת האלונקה. ואם לא תעשה זאת מתחושת היחד הפנימית, היא תיאלץ לעשות זאת מכוח חוק שירות ביטחון החל כיום על כולם באופן שווה.

* שלומית רביצקי טור־פז היא מנהלת המרכז לחברה משותפת במכון הישראלי לדמוקרטיה.

* הסקר המלא מופיע באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה. הסקרים נערכו בינואר 2024, סקר טלפוני בקרב 508 חרדים (אסקריא) וסקר מקוון בקרב 536 יהודים לא חרדים (איי־פאנל), כולם בני 18+, ובסיוע מרכז ויטרבי במכון. טווח טעות הדגימה: 4.3%+/-

בשיתוף המכון הישראלי לדמוקטיה