בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה
במשך שנים רבות נאבקו כלכלנים אל מול אישי ציבור שדרשו מהמגזר החרדי שוויון בנטל בגיוס לצבא. הראשונים הסבירו כי לטובת הכלכלה הישראלית יש להוריד את גיל הפטור ולאפשר השתלבות לכל הפחות בשוק התעסוקה, אך במלחמת חרבות ברזל חלה תפנית בוויכוח המתמשך. הנטל שהלך ונערם על כתפי משרתי המילואים והמדינה שמממנת את שירותם, בשעה שהשוק חסר את תפוקתם בגלל היעדרם ממקומות העבודה לאורך החודשים הרבים, יצרו למעשה דרישה אחרת מהציבור החרדי גם מבחינה כלכלית. כך מצאו את עצמם לראשונה גם אנשי משרד האוצר והכלכלנים וגם אנשי הציבור וחוקרי החברה דורשים גיוס תחילה.
ממחקר שערכו עו"ד שלומית רביצקי טור־פז, מנהלת המרכז לחברה משותפת במכון הישראלי לדמוקרטיה, וגבריאל גורדון, חוקר בתוכנית חרדים במכון, מתברר לראשונה כי השתלבות מלאה של גברים חרדים במערך הסדיר ובמערך המילואים, בהתאם לאוכלוסיות המשרתות כיום, תבטל כמעט לחלוטין את הצורך בגיוס למילואים בשנת 2045 (למעט שמירה על כשירות הכוחות). אבל עוד לפני שנגיע לנקודת היעד הזו - מהמחקר, שבחן תרחישים שונים לגיוס חרדים, עולה כי אפילו גיוס של 20% מהצעירים החרדים בגילי הגיוס בשנה הבאה (2025) יביא לחיסכון של מיליארד שקלים למשק. השתלבות מלאה תביא לחיסכון שנתי של 10.3 מיליארד שקלים לתקציב המדינה בשנת 2050.
בסוף חודש מאי הוציאו שורה של כלכלנים בכירים בישראל מכתב אזהרה באשר ליחס המדינה לחרדים ולגבי הצורך בגיוסם לצבא. בראש פורום הכלכלנים עומד פרופ' איתי אטר, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחוקר באוניברסיטת תל אביב, שמסביר כעת מה עומד מאחורי האזהרה הבהולה. "החשש האדיר שלנו הוא מכך שהכבדת נטל המילואים, שגם כך עולה למדינה לפי הערכות משרד האוצר פעמיים - גם באובדן התוצר וגם בתשלומים לחיילי המילואים - תוביל לבסוף לכך שהכלכלה הישראלית לא תעמוד על הרגליים. אם בכל שנה יותר מ־40% מהסטודנטים לרפואה ולהנדסה ישרתו במילואים - ההכשרה שלהם תיפגע וגם היכולת למצוא עבודה בהמשך. זה מנגנון שאנחנו מאוד חוששים ממנו".
בתרחיש הקצה של פרופ' אטר לא מדובר רק בפגיעה נקודתית בשנת מלחמה, אלא במעין ספירלה שמובילה אנשים עובדים אל מחוץ למדינת ישראל. "אנחנו חוששים שאנשים ירגישו שזה לא המקום שלהם לגור פה, ודווקא בעלי ההזדמנויות החזקים יעזבו, ומי שיישאר כאן יישא בנטל הולך וגדל, וניכנס חלילה לתהליך מתמשך. קשה לנו להאמין לסיטואציה כזו - אבל אנחנו כבר עוברים את זה באקדמיה. תסתכלי על ערים כמו ירושלים, ערד ובית שמש, שבהן עזבה אוכלוסייה חזקה ובעקבות כך ראינו את הירידה במדדים. החשש הוא שירושלים תהפוך למודל של ישראל. לכן, ככל שיהיו מעגלים רחבים יותר שמשתתפים בשירות הסדיר ובמילואים, כך החשש הזה לא יתממש".
נותנים פחות ומקבלים סבסוד
ד"ר גלעד מלאך, עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, מתאר בבהירות את האתגר שמולו ניצבת מדינת ישראל בשנתה ה־76. לדבריו, שיעור האוכלוסייה החרדית צפוי להגיע עד לשנת 2050 לכרבע מהאוכלוסייה בישראל (23%), ומלבד המשמעות לנשיאה בנטל השירות על חיילי הסדיר והמילואים, לגידול כזה צפויות להיות גם השלכות כלכליות. "במקרה שבו לא תחול עלייה משמעותית בשילוב חרדים בתעסוקה ובתעסוקה איכותית, הפגיעה בתוצר הפוטנציאלי תעמוד על קרוב ל־10% בשנה (כ־160 מיליארד שקלים במחירי 2024)", אומר ד"ר מלאך. "היעדר שינוי כיוון ממשי של המדינה, בייחוד באמצעות צמצום כספי התמיכות בחרדים, צפוי להחליש את חוסנה הביטחוני, החברתי והכלכלי של ישראל".
כיום, מבחינת התרומה של משקי הבית החרדיים לכלכלה הישראלית, המצב הוא שקצת יותר מחצי מהגברים במגזר זה עובדים, אך גם מי שעובד משתכר חצי משכורת לעומת שאר חלקי האוכלוסייה. שילוב של שתי התופעות מוביל לכך שהכנסה של גבר חרדי היא שליש מהכנסתו של יהודי שאינו משתייך לקבוצה זו. הנשים החרדיות, שעובדות בשיעורים זהים לאוכלוסייה הכללית, מכניסות רק שני שלישים ממשכורתן של נשים יהודיות לא חרדיות. "בסופו של דבר, זה מייצר מצב שמשקי הבית הלא חרדיים מסבסדים את אלו החרדיים", אומר ד"ר מלאך, "משק בית חרדי, אף שהוא גדול יותר מהאחרים מבחינת מספר הנפשות, משלם במיסים ישירים רק 40%. לכן גם במיסים עקיפים הם נותנים פחות, ובנוסף מקבלים תמיכות מיוחדות כמו תקציב הישיבות".
כשאני פוגשת חרדים הם אומרים לי "אנחנו רוצים לחיות בפשטות" - להרוויח פחות וללמוד יותר. זה המודל. אי אפשר להכניס אותם בכוח למרוץ הכלכלי שלי ושלך.
"אני מכבד את הגישה הזו של חיים בצניעות, זה ראוי להערכה. אני לא חושב שכולם צריכים להיות במרוץ אחר המיליונים, אבל האמירה הזו מתעלמת מהסבסוד המשמעותי שיש גם למי שמסתפק במועט. כסף לתשתיות הולך גם למי שמסתפק בהרבה וגם למי שמסתפק במועט - שירותי הבריאות המעולים מסובסדים לכולם. גם בחינוך יש מצב ייחודי רק לישראל: דה־פקטו אתה מקבל תמיכה משמעותית מהמדינה בלי פיקוח ובלי שאתה מחויב לסטנדרט מסוים. למעשה, החרדים לא הולכים עד הסוף עם האמירה הזו. אם הם היו אומרים 'המדינה לא נותנת לנו ואנחנו נותנים פחות' אז אפשר היה לקבל את זה, אבל בסופו של דבר הם לוקחים חלק משמעותי מתקציב החינוך לטובת המוסדות התורניים, ולכן זה לא הוגן בעיניי".
התפקיד המרכזי של התמיכות
אם עד 7 באוקטובר היה נדמה שהחברה הישראלית מתחילה לוותר על גיוס חרדים לטובת כניסה מוקדמת שלהם לשוק התעסוקה, אפשר להצביע כיום על שינוי משמעותי, בעיקר מבחינה ערכית, אצל מרבית הציבור. פרופ' אטר מדגיש כי מדובר גם בשינוי ההיתכנות הכלכלית של קיום מדינה עם צבא ללא שותפות מצד המגזר החרדי. "היינו אומרים לך לפני 7 באוקטובר - שישתלבו בשוק העבודה ולא יתגייסו", הוא מודה, "לצד כלכלנים שאומרים שהצבא צריך להתייעל משמעותית ולכן הם לא קוראים לגיוס חרדים. אני סבור שמדובר בהיקפים דרמטיים של חיילים בפוטנציאל שלא מגיעים לשורות הצבא. הפגיעה הזאת בגיוס מילואים נרחב היא לא רק במי שמשרת אלא בכל משק הבית - גם בבנות הזוג שנשארות מאחור וצריכות לפתח קריירה ולטפל בילדים. זו חבילה שלמה שצריך להביא בחשבון".
את חבילת המילואים אני מזהה בבתים רבים סביבי - היציאה המוקדמת מהמשרד לטובת איסוף ילדים, ימי המחלה שכבר לא נחלקים בין שניים אלא הופכים להיעדרות ממושכת מהעבודה, ואצל מעסיקים שנדרשים לא רק להכיל את מי שיוצא לקרב אלא גם את המחיר שנדרשות לשלם תומכות הלחימה שנשארות בבית (ובעבודה). את המחיר של כל אלו משלמת בעקיפין גם הכלכלה הישראלית.
במצב כזה, אומר פרופ' אטר, הדיון לא אמור לעסוק בגיל הפטור. "בעולם שבו נטל המילואים הולך לגדול והארכת שירות הסדיר באופק, כבר אין לנו הפריבילגיה לתת לחרדים את האפשרות רק להשתלב בשוק העבודה או לתת להם את הכלים להשתלב - עכשיו צריך גם גיוס".
גם ד"ר מלאך מחזיק בדעה דומה: "שנים שאני תומך ונאבק להוריד את גיל הפטור לגיל 21, ואני עדיין חושב שזה צעד נכון בגלל החשיבות הכלכלית של הדבר הזה. אבל מבחינת כוח אדם, צורכי הצבא השתנו. עכשיו הארכת שירות המילואים היא נזק הרבה יותר קשה לכלכלה, כי עלות חייל מילואים היא פי כמה מחייל סדיר, משום שההכנסה שלו גבוהה יותר ויש גם השלכה סביבתית על בני הזוג. לכן אם חרדים מצטרפים לצבא בשלב הזה, זה גם מועיל למשק".
כיום אנחנו חיים במציאות שבה ביד אחת משרד הביטחון דורש את הארכת שירות המילואים והסדיר לנוכח ההתמודדות הביטחונית בשבע גזרות, וביד השנייה, מאילוצים פוליטיים, הממשלה ממשיכה לספק תמיכה לציבור שלם ובכך מרחיקה אותו מהשתלבות בחברה.
פרופ' אטר: "אם הם מקבלים תמיכה נדיבה מהממשלה המאפשרת להם להישאר במצב הזה, אין להם סיבה לנהוג אחרת. זה משהו שחייבים להתמודד איתו בצורה מהירה, כי אפילו בלי 7 באוקטובר זו אוכלוסייה גדולה שיכולה לתרום לכלכלה. כבר כעת יש להפסיק לממן מוסדות שלא מלמדים לימודי ליבה. צריך לגרום לכך שלילדים חרדים יהיו הכלים להשתלב בשוק התעסוקה. הבעיה הופכת אקוטית ככל שמספריהם באוכלוסייה גדלים".
לדבריו, חוק הגיוס שמקודם כעת בוועדת החוץ והביטחון לא נותן את המענה הראוי: "החוק שהממשלה מקדמת עוסק בהשתמטות ולא מספק פתרון אמיתי לבעיה. ראינו שבפועל בג"ץ פסק שהמדינה חייבת לגייס את כולם ולהפסיק את התמיכות הכספיות לישיבות. לתמיכות יהיה תפקיד מרכזי בעידוד של תלמידי הישיבה להשתלב, ואני מקווה שגם בכירי הציבור יגיעו להבנה שצריך לטפל בזה".
ד"ר מלאך: "אני חושב שצריך לטפל בנושא הגיוס בכלים כלכליים שקשורים לתחום, כמו לבטל את תקציב הישיבות, למעט למוסדות מעודדי גיוס. המדינה צריכה להראות גם במעשים שיש לה סדרי עדיפויות. דבר שני שכדאי לשקול אותו הוא המודל השווייצרי, שלפיו אם נקראת לשירות ולא התייצבת - אתה צריך לשלם קנס לאורך עשר שנים בגובה 3% מההכנסה שלך כמס למדינה. זה מודל קיים, ויש ערך בהסתמכות על מודל קיים. בשיח על הסנקציות הכלכליות, כמו שלילת הנחות בארנונה, אני לא תומך, כי מדובר בהטבות סוציאליות שצריך להתנות במיצוי כושר השתכרות, זה לא קשור לשירות בצבא".
ומה לגבי החוק המוצע כיום לגיוס חרדים במהלך הדרגתי? גם את הנוסחה הזו ד"ר מלאך לא קונה: "אני לא חושב שהחוק יוביל למהלך הדרגתי, כי אין בו מנגנון שגורם לכך. הסנקציות על המוסדות בשנים הראשונות הן ב־20% מהתקציב בלבד. אנחנו במצב שבו עכשיו אין תקציב בכלל וצריכים לגייס 100 מיליון דולר בשנה. אם זה 20 מיליון דולר, ודאי שאפשר להשיג אותם, ולכן הכלי בחוק לא אפקטיבי. הכלי המינימלי האפקטיבי הוא ביטול תקציב הישיבות בכלל".
מדינת ישראל ראתה ערך בלימוד תורה ולכן תקצבה לומדי תורה. אתה בעצם אומר לפעול בניגוד לסטטוס־קוו.
"המדינה תומכת בלימוד תורה בדרכים שונות, אבל היא לא רואה ערך במתן תמיכה לא מותנית. לגישתי זה שינוי סדרי העדיפויות הנדרש של המדינה. אם תהיה מתכונת של תמיכה מאוד ממוקדת בקבוצה קטנה - יש לזה מקום, כמו שהמדינה תומכת בקבוצות מצטיינות אחרות".
ד"ר מלאך מציין כי בעבר גם הציע שהמדינה תתמוך בלומדים למבחני הרבנות משום שבסופם הם יהיו בעלי מקצוע: "במצב כזה התמיכה יכולה להיות יותר גדולה משהיא כיום, אם היא מיועדת לאלפים בודדים ולא ל־100 אלף. כיום האגף למוסדות התורניים מממן לומדים מגיל 18 ועד גיל 67. מדובר במאות אלפי שקלים לכל החיים".
פרופ' קרנית פלוג, סגנית נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ונגידת בנק ישראל לשעבר, מזהירה כי "מי שחושב שהבעיה תפרוץ רק בעוד 40 שנה טועה ומטעה. הבעיה כבר כאן. הקבוצה שנושאת גם בנטל הכלכלי וגם בנטל הביטחוני זאת אותה הקבוצה. אם לא נשכיל לשלב את הגברים החרדים בשירות הצבאי ולא בשוק התעסוקה, אנחנו באמת במסלול התנגשות.
"חוק האי־גיוס שעומד כרגע על הפרק עושה בדיוק את ההפך - הוא לא יקדם אותנו לשוויון בנטל, וכנראה גם לא יביא ליותר השתלבות בתעסוקה. העובדה שאנחנו מוכנים לסבסד בצורה כבדה מערכת חינוך שלא נותנת כלים בסיסיים פוגעת בנו כבר היום. אסור לנו להמשיך עם זה. הממשלה חייבת לשנות כיוון ולהחליף דיסקט".
להביט לבעיה בעיניים
ד"ר שי שטרן, משנה ליו"ר במכון החרדי למחקרי מדיניות ומרצה בכיר בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר־אילן, מבקש להציע מסלולים חלופיים למה שהוא מזהה כמסלול התנגשות עם החברה החרדית שרק מוביל להתבצרות שלה במקום להשתלבות. "במחקרים שנערכו במכון אחרי 7 באוקטובר זיהינו שתי מגמות עיקריות בחברה החרדית: האחת - חלקים גדולים בחברה החרדית הבינו שהם לא יכולים להמשיך להיות מנותקים מאתגרי הביטחון של ישראל, כולל גם ההבנה שאותו מצב ביטחוני יכול להגיע אליהם ליישובים ולשכונות. השנייה - נוצרה הבנה שמדובר באתגר אמיתי שהחברה הישראלית מתמודדת איתו ולא מדובר רק בסוגיה ערכית".
ד"ר שטרן מסכים עם עמיתיו לשורות המחקר כי סוגיית הורדת גיל הפטור ירדה מהשולחן ונדרשים פתרונות אחרים ומיידיים שיסייעו לצורכי הביטחון של ישראל: "במכון ניסינו להבין את העמדות בחברה החרדית - הם לא מוותרים על הערכים היסודיים שלהם, אבל מבינים שהניתוק לא יכול להימשך. אנחנו עובדים בימים אלה עם פורום של אנשי ביטחון וציבור בהנחיית אלי פלאי על תוכנית שאמורה לתת מענה ל־100 אלף גברים שפטורים עקרונית מגיוס מעל גיל 24.
"שאלנו אותם בתחילת חודש מאי אם יהיו מוכנים להתגייס לשירות מילואים של 30 יום בשנה - 38% ענו שכן, ו־12% נוספים ענו תשובה חיובית בתנאי שישרתו במרחבים החרדיים. מצאנו כאן 50% מאותה קבוצה שהם לא חייבים אבל מוכנים להשתתף בנטל, וחילקנו אותם באופן הזה: 20 אלף שיהיו לוחמי עורף במקום לוחמי עורף במילואים, 10,000 גברים ונשים שמיועדים למקצועות טכנולוגיים שמערכת הביטחון נדרשת להם, ועוד 10,000 שיתכללו את פעולות החילוץ וההצלה".
ומה עם גיוס לסדיר?
"גם סוגיית הגיוס צריכה להיפתר, אבל אני לא חושב שאוכל לפתור את זה. כאן יש לך כוח אדם זמין שמוכן לקחת חלק פעיל בנטל ומשחרר אנשים במיידי בחזרה למגזר היצרני. מדובר בכוח אדם שיוכשר בתוך חודשיים-שלושה. כיום יש מי שממשיכים את הריב במקום להביא פתרון כלכלי מהיר ואולי ישים יותר. אני מוצא 50% מהאוכלוסייה החרדית שמוכנים לבוא ולשרת, ומציע להם תוכניות ייעודיות להכשרה להתמודדות בחילוץ והצלה. יש פה הזדמנות קלה יחסית לתת מענה לקשיים ראשוניים ללא צורך בכל הדיונים הפוליטיים והמשפטיים.
"75 שנים היה נוח לכל הצדדים להמשיך בעימות שלא מוביל לפתרון שמצריך שינוי אצל אף אחד מהצדדים. לחרדים היה נוח להסתמך על פעילות של אחרים, ולחברה הכללית היה נוח שהחרדים לא היו לצידם בצבא ולא דרשו התאמות לאורחות חייהם".
ומה באשר לכלי האכיפה שבידי הממשלה כמו הורדת התמיכות ללומדים?
"מובן שיש לזה השפעה. זה עבד ב־2003. אבל לשיח כל כך מהותי וערכי אנחנו לא צריכים להביא את החברה החרדית כשהיא מוכה וחבולה אלא כגורמים שיושבים ודנים על העתיד שלהם פה במדינה יחד עם יתר מרכיבי החברה. אם המטרה היא באמת להביא פתרון ישים ובר־קיימא הוא לא יבוא מכפייה ומכיפוף ידיים".
עו"ד טור־פז מהמכון הישראלי לדמוקרטיה חולקת על הפתרון שמקדמים במכון החרדי: "הצורך הביטחוני הדחוף הוא בצעירים לוחמים. גם מבחינה כלכלית אנחנו מדברים על הקלה באמצעות לוחמים נוספים שייכנסו למעגל הלחימה וישחררו אנשי מילואים. במקום לייצר השתלבות בשוק התעסוקה אנחנו אומרים לחרדים במקרה הזה - אתם תהיו אנשי המילואים. כל נכונות לשותפות של חרדים מבוגרים יותר בחברה מבורכת, ויצירת מסלולים שיאפשרו לחרדים להתגייס היא גם פתרון מבורך, אבל כזה שנותן מענה לבעיה אחרת ומקשה שאלות בשוק התעסוקה. הוא לא פותר את בעיית הלוחמים ולא יקל את השחיקה של המגויסים בפעם השלישית למילואים. אנחנו צריכים להביט לבעיה בעיניים.
"למדינה יש כוח. היא מממנת ישיבות וחינוך לחרדים ללא לימודי ליבה. אם המדינה תפסיק לממן את מי שלא עומד בכללים - הם יצטרכו בשלב מסוים למיין את הבחורים ולהתרגל אל הנורמות. ישראל לא יכולה להמשיך להסתפק בלב היהודי החם שמציעה לנו החברה החרדית. המודל הזה כבר לא יכול לעבוד - כלכלית וביטחונית".
בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה
