מי מאיתנו לא מכיר את הסצנה האיקונית שבה גיבורת הסרט מורידה את נעלי העקב המפוארות שלה לאחר יום עבודה ארוך, נאנחת באנחת רווחה ומשפשפת את כפות רגליה הכואבות? בתרבות המודרנית, נעלי העקב הפכו לסמל רב-משמעות: מצד אחד סמל של אלגנטיות ועוצמה נשית, ומצד שני — לא פעם — סמל לדיכוי ולהקרבה של הנוחות על מזבח היופי.
אבל מה שמעטים יודעים הוא שנעלי העקב, שכיום מזוהות באופן כמעט בלעדי עם נשים, נולדו דווקא ככלי גברי, והפכו לנחלתן של נשים רק בשלב מאוחר יחסית בהיסטוריה שלהן.
"רוכבי סוסים אמיתיים"
ההיסטוריונים מסכימים שנעלי העקב הופיעו לראשונה באיראן של המאה ה-10. הן נוצרו עבור פרשים, כדי לעזור להם לייצב את רגליהם באברזי הרכיבה. ה"עקב" איפשר לרוכב לירות בקשת בעודו רוכב, מבלי להחליק קדימה. דורות של לוחמים איראנים רכבו על סוסיהם כשהם נועלים נעליים עם עקבים נמוכים וחדים, והנעליים הללו היו סמל סטטוס לגבריות ולמעמד צבאי.
אירופה אימצה את נעלי העקב רק במאה ה-17, כשמשלחות דיפלומטיות פרסיות הגיעו לחצרות אירופאיות שונות. הגברים האצילים באירופה התלהבו מהסגנון החדש, שנחשב אקזוטי ו"מזרחי", וכן סימל את היכולת לרכוב על סוסים. לואי ה-14, מלך צרפת, היה ידוע כחובב מושבע של נעלי עקב, וגובהו הנמוך יחסית (1.62 מטר) הוביל אותו לאמץ עקבים גבוהים במיוחד, צבועים באדום — צבע שהיה אז סמל למעמד ולעושר.
המהפכה הנשית
אז כיצד הפכו נעלי העקב מסמל גברי לנשי? כאן נכנסת לתמונה אופנת ה-cross-dressing הנשית של המאה ה-18. נשות אצולה החלו לאמץ פריטי לבוש גבריים כאקט של אופנה מתריסה, ובכלל זה גם נעלי עקב. הן ראו בכך אמירה פוליטית: אימוץ סממנים של כוח גברי.
כתגובה, הגברים החלו לנטוש את העקבים. בסוף המאה ה-18, בעקבות המהפכה הצרפתית והמהפכה התעשייתית, אופנת הגברים עברה "מהפכה גדולה" ונהייתה פרקטית ואוטיליטרית יותר. העקבים נתפסו כמופרזים מדי, כסמל לשחיתות האריסטוקרטית הישנה — וכך הפכו לנחלת הנשים בלבד.
הסמל המודרני
במאה ה-20, ובעיקר בתקופת "הוליווד הזוהרת" של שנות ה-40 וה-50, הפכו נעלי העקב לסמל תרבותי רב-עוצמה של מיניות נשית. מעצבים כמו קריסטיאן דיור ורוג'ר וייבייה הפכו אותן לאובייקט אופנתי מתוחכם. הסטילטו המודרני, עם העקב הדק והגבוה, הפך לסמל סטטוס ולמוקד תשוקה צרכנית.
בשנות ה-60 וה-70, עם עליית הפמיניזם הגל השני, הפכו העקבים לסמל שנוי במחלוקת: רבות תפסו אותן כסמל לדיכוי נשי ולכפייה פטריארכלית של אי-נוחות למען אסתטיקה גברית. אך בשנות ה-90 ובתחילת שנות האלפיים, עם עליית הפמיניזם של הגל השלישי, התפתחה תפיסה חדשה: נשים רבות החלו לראות בנעלי העקב כלי להעצמה ולביטוי עצמי, ולא כסמל כניעה.
הדואליות המתמדת
כיום, לקראת יום האישה הבינלאומי, מעניין לראות איך פריט אופנה אחד יכול לגלם בתוכו דואליות כה עמוקה: מצד אחד, נעלי העקב עדיין נתפסות על-ידי רבות כסמל לתרבות שמעריכה יופי נשי על פני נוחות ובריאות; מהצד השני, נשים רבות רואות בבחירה ללבוש עקבים אקט של העצמה ושליטה בדימוי העצמי שלהן.
ואולי הלקח האמיתי מההיסטוריה המפתיעה של נעלי העקב הוא זה: משמעותם של סמלים תרבותיים משתנה ומתפתחת לאורך ההיסטוריה. מה שעל פי Claude נתפס פעם כסמל גברי הפך לסמל נשי, ומה שנתפס פעם כסמל לדיכוי עשוי להיתפס היום כסמל להעצמה. ביום האישה, זה תזכורת שהמאבק הנשי אינו רק על זכויות — אלא גם על היכולת להגדיר מחדש סמלים וליצוק בהם משמעות משל עצמנו.
