תקיפה מינית היא חוויה טראומטית ומטלטלת שיכולה להותיר צלקות נפשיות עמוקות למשך זמן רב. תביעה אזרחית שהגישה אישה בה נטען כי נאנסה בגיל 13 על ידי ג'יי זי ופי דידי במסיבה שנערכה לאחר טקס פרסי MTV בשנת 2000, ממחישה את המורכבות של חשיפת אירועים טראומטיים מסוג זה, גם שנים רבות לאחר התרחשותם. למרות החשיבות הרבה של דיווח לצורך קבלת סיוע אישי וצדק חברתי, רבים מניצולי תקיפה מינית מעדיפים לשמור את סיפורם לעצמם בשל גורמים רגשיים, חברתיים ומשפטיים. במאמר זה התעמקות בגורמים המרכזיים שעשויים לעכב את הדיווח.
השפעות טראומטיות ואובדן זיכרון מובנה
חוקרים בתחום הפסיכולוגיה מסבירים כי הטראומה משפיעה על מנגנוני הזיכרון של הקורבן. במקרים של תקיפה מינית, המוח עשוי לדחוק את האירועים לתוך הלא-מודע כמנגנון הגנה. מצב זה, המכונה דיסוציאציה (dissociation), יכול לגרום לניצולים להדחיק את זיכרון התקיפה ולנסות להימנע מכל עימות רגשי עמו. לעיתים נדרשות שנים עד שהניצולים יכולים לעבד את הטראומה, להכיר בה ולדבר עליה.
בנוסף, מחקרים מדגישים שהתחושות הפיזיות והרגשיות שחוו בזמן התקיפה עשויות להיות משוחזרות מחדש בעת סיפור המקרה. הדבר גורם לתחושת מצוקה קשה שמונעת מהניצולים להתמודד עם החוויה.
פחד מהשלכות חברתיות ומשפטיות
פחד מביקורת חברתית הוא אחד המכשולים הגדולים ביותר שמונעים מניצולי תקיפה מינית לחשוף את סיפורם. סטיגמות חברתיות סביב תקיפה מינית עלולות לגרום לניצולים לחוש בושה, אשם ופחד מלהיות מוקעים או מואשמים.
כמו כן, מערכת המשפט עשויה להיתפס בעיני ניצולים רבים כעוינת או לא תומכת. התמודדות עם חקירות חוזרות ונשנות, חוסר אמון מצד החוקרים, ותחושת "תקיפה מחודשת" במהלך ההליך המשפטי יכולים להרתיע ניצולים מלהתלונן.
גורמים תרבותיים וחברתיים
גורמים תרבותיים עשויים להעצים את התחושה של הניצול שהוא אינו יכול לחשוף את סיפורו. במערכות חברתיות פטריארכליות או דתיות, ניצולי תקיפה מינית עשויים לחוות לחצים מוגברים לשתוק מחשש לפגיעה בכבוד המשפחה או לשם שמירה על מעמד חברתי.
בחברות מסוימות, במיוחד במקרים שבהם הקורבן הוא אישה, הסיכוי לחשיפת התקיפה פוחת משמעותית עקב הפחד מהשפלה ציבורית, אפליה או אפילו אלימות מצד הקהילה.
היעדר תמיכה רגשית וסביבתית
תמיכה רגשית ממלאת תפקיד קריטי בהתמודדות עם הטראומה ובתהליך החשיפה. מחקרים מצביעים על כך שניצולים שלא זכו לתמיכה חיובית מהמשפחה, החברים או הקהילה הסובבת, ייטו פחות לשתף את סיפורם.
תגובות שליליות מצד הסביבה – כמו הטלת ספק, האשמת הקורבן או זלזול במצבו – מחזקות את השתיקה של ניצולי תקיפה מינית.
תחושת חוסר אונים או חוסר אמון במערכת
ניצולים רבים חווים תחושת חוסר אונים נוכח העובדה שהתקיפה קרתה להם, ולעיתים קרובות הם מאבדים אמון במערכות שאמורות להגן עליהם. לא פעם מערכות אכיפת החוק ומערכות בריאות עשויות להיתפס כבלתי נגישות, במיוחד כאשר לניצול יש ניסיון קודם של יחס לא תומך או אפליה.
השפעת יחסי הכוחות עם התוקף
כאשר התוקף הוא דמות סמכותית או מוכרת (כמו בן משפחה, מורה, מעסיק או איש ציבור), ניצולים רבים חוששים להתמודד עם ההשלכות של חשיפת המקרה. הפחד מהתנכלות, איבוד עבודה או קונפליקט משפחתי מהווים חסמים משמעותיים.
מערכת יחסי הכוחות בין הניצול לתוקף יכולה לגרום לניצול לחוש כלוא בסיטואציה ולדחות את החשיפה.
View this post on Instagram
ג'יי זי ופי דידי, כוכבי על
תהליך ריפוי אישי והתגברות
ישנם ניצולים שבוחרים שלא לחשוף את סיפורם מתוך צורך בשליטה על הדרך שבה הם מתמודדים עם הטראומה. תהליך הריפוי האישי יכול לכלול שנים של טיפול פסיכולוגי או עבודה פנימית על חיזוק תחושת העצמי. לעיתים, רק לאחר שהניצול מרגיש בטוח ויציב, הוא עשוי להרגיש מוכן לחשוף את סיפורו.
לסיכום, חשיפת מקרה תקיפה מינית אינה תהליך פשוט, והיא תלויה בגורמים רגשיים, חברתיים ומשפטיים מורכבים. על החברה והמערכות הציבוריות לגלות אמפתיה ולספק סביבה בטוחה ותומכת שתעודד ניצולי תקיפה מינית להרגיש בנוח לשתף את סיפורם.
הבנת המכשולים הללו יכולה לסייע ביצירת שינוי חברתי, הכולל חינוך הציבור, תיקון עיוותים משפטיים ומתן תמיכה נפשית מתאימה.
קווי החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית:
1202: נשים | 1203: גברים
04-6566813: נשים ערביות | 02-6730002: נשים דתיות | 02-5328000: גברים דתיים
קולמילה – צ'אט סיוע אנונימי, סיוע דרך WhatsApp ב-052-8361202
מקורות אלו שימשו בהכנת הכתבה ונמצאו בסיוע ChatGPT:
Campbell, R. (2005). The psychological impact of rape victims on legal procedures. American Psychologist.
Das, M., Bhattacharyya, R., & Dasgupta, S. (2016). Sociocultural barriers in disclosing sexual assault. International Journal of Social Studies.
Herman, J. L. (1992). Trauma and Recovery. Basic Books.
Koss, M. P., & Harvey, M. R. (1994). The Rape Victim: Clinical and Community Approaches.
Ullman, S. E., & Filipas, H. H. (2001). Predictors of PTSD and disclosure in sexual assault survivors. Journal of Traumatic Stress.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו