דמשק, העיר שהייתה סמל לשלטונו הארוך והכבד של בשאר אל-אסד, נפלה בימים אלה לידי כוחות האופוזיציה. זהו סיומו של עידן רווי דיכוי ודם. רגע דרמטי זה, בלתי צפוי בעוצמתו, מסמן תפנית מכרעת בהיסטוריה של המזרח התיכון. אחרי 13 שנים של מלחמת אזרחים הרסנית ושלטון רודני שנמשך מאז 1970, נפילת המשטר סוגרת פרק חשוך בסיפורה של סוריה. עם זאת, סיום זה הוא רק התחלה – התחלה של תקופה חדשה, שמביאה עמה תקוות אך גם אי-ודאות גדולה, כשהעם הסורי ניצב מול השאלה: מה יביא המחר?
נפילת דמשק: סיום עידן של דיכוי
בשאר אל-אסד, ששלט בסוריה ביד ברזל במשך רבע מאה, עזב ליעד לא ידוע, ובכך נחתם שלטונה שלמשפחת אסד − שלטון בן 54 שנים של דיכוי. כוחות הממשלה קרסו כמו מגדל קלפים, בעוד כוחות האופוזיציה התקדמו במהירות, כובשים את חמה וערים נוספות בדרכם. הדרום, שהיה תחת שליטה ממשלתית עד לאחרונה, אבד גם הוא במערכה, וסימן התפוררות מוחלטת של השלטון המרכזי.
לאחר שננטש על ידי בעלות בריתו הרוסיות והאיראניות, בעצמן מוחלשות ועסוקות במשברים פנימיים, בשאר אל-אסד נאלץ, על פי המרכז הסורי לזכויות אדם, לברוח מהמדינה. רק אחד-עשר ימים לאחר התקפת בזק של המורדים שהחלה ב-27 בנובמבר, שבה כוחותיו כמעט ולא הציעו התנגדות, העריץ שמע לעצתן של מצרים וירדן, ונס על נפשו. בין הסמלים החזקים ביותר לנפילת דמשק היה שחרור כלא צידנאיא האפל, שבו נכלאו, עונו ונרצחו אלפי מתנגדים לשלטון שושלת אל-אסד.
שלטון משפחת אסד: סופו של מגדל קלפים
עם בוקר חדש מעל דמשק, המונים יצאו לרחובות בתפילות ובחגיגות ספונטניות. מסגדים התמלאו בקולות הודיה, כיכרות העיר הפכו לזירות שמחה, צופרי מכוניות הדהדו בכל העיר, וההמונים קראו "אללה אכבר". ברגע ששיקף את קריסת השלטון, המוני סורים הסתערו על הארמון הנשיאותי של בשאר אל-אסד בפרברי העיר – סמל רב עוצמה לסיומה של תקופה והתחלתה של תקווה חדשה.
הגאות הגיאופוליטית – הדינמיקה המשתנה ביחסי הכוח העולמיים – השתנתה במהירות עם מתקפת פתע שהושקה על ידי קבוצות אופוזיציה המבוססות בצפון-מערב סוריה בסוף נובמבר. המורדים זיהו סימנים שהמשטר נחלש משמעותית בשל המלחמה בין ישראל לחיזבאללה בלבנון השכנה ופתחו במתקפה. לאחר תבוסת משטר אסד, העם הסורי השיג ממשל חדש לאחר יותר מ-13 שנות מלחמת אזרחים, בעקבות הבחירות הראשונות שנערכו בסוריה מאז תחילת הסכסוך ב-2011. משטר אסד הסתיים בסוריה, מה שמסמן את תחילתו של עידן חדש.
מראות בדמשק לאחר נפילת שלטון שושלת אל-אסד
השנים הראשונות: רופא העיניים שהתעוור מעוצמת הכוח
מסעו של בשאר אל-אסד לשלטון החל שנים קודם לכן. נולד ב-11 בספטמבר 1965, בנו השני של חאפז אל-אסד ואניסה מח'לוף, בשאר לא הוכשר תחילה למנהיגות. הוא למד רפואה באוניברסיטת דמשק, סיים ב-1988, והפך לרופא עיניים. בין השנים 1992 ל-1994, הוא השלים התמחות ברפואת עיניים בלונדון.
חייו של הנשיא הסורי בשאר אל-אסד קיבלו תפנית לאחר מותו של אחיו באסל בתאונת דרכים ב-1994, מה שהוביל לעלייתו הבלתי צפויה לשלטון. הוא נקרא בפתאומיות חזרה לסוריה כדי להתכונן למנהיגות לאחר מות אחיו, מה ששיבש את תוכניות הירושה של חאפז אל-אסד. עם שובו לסוריה, בשאר אל-אסד עבר אימוני צבאיים ולקח על עצמו תפקידים מנהליים. ב-1999, לאחר הכשרה צבאית מזורזת, הוא קודם מדרגת קפטן לקולונל במשמר העלית הרפובליקני. תוך זמן קצר הוא הפך למזכ"ל מפלגת הבעת', ובהמשך הומלץ לנשיאות על ידי המפלגה.
מרפורמטור לעריץ: "אביב דמשק" שלא היה
ב-17 ביולי 2000, שבוע לאחר מות אביו, בשאר אל-אסד נכנס לתפקידו בשבועה, והבנתו את השלטון התבססה על פחד וטרור. טקס השבעתו, גילם עבור סורים רבים את דמות הרפורמטור שיכול היה לשים קץ לשנים של דיכוי − הוא דיבר על כינון כלכלה ליברלית יותר, הבטיח לקיים רפורמות פוליטיות ועל ליברליזציה. בתחילה הוא טיפח את דמות העריץ הנדיב, מציג את עצמו כשליט שונה מאוד מאביו, חאפז אל-אסד, ואחיו באסל.
בשנותיו הראשונות בשלטון, בשאר אל-אסד טען שליברליזציה פוליטית נמצאת בעיצומה והקל על ההגבלות על חופש הביטוי והעיתונות. ב"אביב דמשק", צצו סלונים לאינטלקטואלים בהם יכלו סורים לדון באמנות, תרבות ופוליטיקה במידה שהייתה בלתי אפשרית תחת חאפז אסד. אולם, תקופה זו לא נמשכה זמן רב. למרות התקוות הראשוניות לרפורמה במהלך "אביב דמשק", ההתקופה התפוגגה במהירות בשל פעולות הדיכוי של הממשלה, אשר מחצו את השאיפות לדמוקרטיה וחברה אזרחית.
בשאר אל-אסד הקדיש תשומת לב מועטה להבטחותיו לפיוס ונמנע ממדיניות שתצמצם את כוחה של מפלגת הבעת'. פעילי רפורמה נעצרו, והממשלה אפשרה לכוחות הביטחון שלה לירות במפגינים, לעצור אותם ולענות אותם. לאחר ש-1,000 אינטלקטואלים חתמו על עצומה ציבורית שקראה לדמוקרטיה רב-מפלגתית וחירויות רחבות יותר בשנת 2001, הסלונים דוכאו על ידי המשטרה החשאית המפחידה, שכלאה עשרות פעילים.
אסמא אל-אסד: הפנים המודרניות של שלטון עריצות
אשתו של בשאר אל-אסד, אסמא אל-אח'רס, שאותה נשא מספר חודשים לאחר כניסתו לתפקיד, הייתה דמות בולטת בזירה הפוליטית והחברתית במדינה. היא נולדה ב-1975 בלונדון למשפחה סורית-סונית, גדלה והתחנכה בבריטניה, למדה לימודי תואר אקדמי באוניברסיטת קינגס קולג' בלונדון, והתמחתה בתחומי הפיננסים והניהול. לאורך השנים, היא שימשה כפנים המודרניות של השלטון הסורי וניסתה לשוות למשפחת אסד דימוי של פתיחות וקִדמה, בעוד המשטר נחשד בהפרות חמורות של זכויות אדם.
למרות ביקורת עולמית רבה, היא המשיכה למלא תפקיד ציבורי, תוך שהיא תומכת פומבית בשלטון בעלה, גם בתקופות של סנקציות בינלאומיות ומלחמת האזרחים בסוריה. לבני הזוג שלושה ילדים: חאפז אל-אסד (נולד ב-2001) – נקרא על שם סבו, חאפז אל-אסד; זהרא אל-אסד (נולדה ב-2003), בתם היחידה; כרים אל-אסד (נולד ב-2004), הבן הצעיר במשפחה.
משפחתו של בשאר אל-אסד התגוררה ברובע היוקרתי אבו רומאנה שבדמשק, ולא בארמון נשיאותי מפואר כפי שמקובל אצל מנהיגים רבים במזרח התיכון. הדירה באבו רומאנה הייתה אחת מהמאפיינים של הדימוי הציבורי שהמשפחה ניסתה לשוות לעצמה – כאנשי ציבור "פשוטים" ומחוברים לעם, בניגוד לתדמית המפוארת והמבודדת של שליטים אחרים. בנוסף, המשפחה עשתה שימוש גם במתחמים נשיאותיים ובארמון, במיוחד לצרכים רשמיים ולניהול ענייני המדינה. עם זאת, התגוררותם באזור מגורים בעיר נועדה להקרין דימוי של קרבה לציבור ושל מנהיגות פחות מנותקת.
האביב הערבי: תחילתה של מלחמת אזרחים
בשנת 2011, החלו מחאות בסוריה בהשפעת ה"אביב הערבי" − גל של מחאות, התקוממויות ומרידות שפרצו בעולם הערבי בשנים 2010–2011, בדרישה לדמוקרטיה, צדק חברתי וסיום משטרים רודניים, מה שהוביל לשינויים פוליטיים משמעותיים במדינות כמו תוניסיה, מצרים, לוב ותימן. מפגינים בסוריה הביעו מסרים גלויים נגד המשטר כמו: "החיידקים הסורים רוצים רופא חדש". נאומיו של בשאר אל-אסד, מלאי הכחשה, השוו את כל המפגינים ל"סוכנים מסיתים", "טרוריסטים אסלאמיים", או "חיידקים", בעודו משחק על פחדים מהתלקחות אזורית וחתרנות ג'יהאדיסטית. ככל שהתקפות האופוזיציה והמחאות גברו ברחבי המדינה, בשאר אל-אסד נראה פחות ופחות בציבור.
ה"אביב הערבי" במצרים, 2011
אסד במלחמה: שלטון תחת אש
המחאות הפכו להתנגדות חמושה בספטמבר 2011. המורדים התאחדו תחת הצבא הסורי החופשי וצוידו בנשק על ידי טורקיה, קטאר וערב הסעודית, אך משטרו של בשאר אל-אסד החזיק מעמד במשך יותר מעשור של התקוממויות, מלחמת אזרחים וסנקציות בינלאומיות מאז תחילת המחאות הנרחבות ב-2011. אבל בעקבות מתקפת פתע של קבוצות האופוזיציה, ובתקופה קצרה להפליא, הוא קרס. לאחר שננטש על ידי בעלות בריתו הרוסיות והאיראניות, בשאר אל-אסד נאלץ לברוח מהמדינה בעקבות ההתקדמות המהירה של מתנגדיו. המלחמה גבתה את חייהם של כמעט חצי מיליון בני אדם ועקרה מחצית מאוכלוסיית סוריה שמנתה לפני הסכסוך 23 מיליון איש, עם 5.6 מיליון פליטים ו-6.2 מיליון עקורים.
גם בשיא מלחמת האזרחים, בשאר אל-אסד נשאר איתן בעמדותיו, משוכנע ביכולתו לדכא התקוממות, אותה גינה כ"טרוריסטית" ותוצר של "קנוניה" שנרקמה על ידי מדינות עוינות כדי להפיל אותו. במהלך המלחמה בשאר אל-אסד אף הצליח לזכות בתמיכה המלאה של הצבא.
עיתונאי שנפגש עם בשאר אל-אסד מספר פעמים לפני ואחרי תחילת ההתקוממות בסוריה ב-2011 מתאר אותו כבעל אישיות ייחודית ומורכבת. העיתונאי, שביקש להישאר בעילום שם, אמר כי זיהה בו את אותם המאפיינים של אביו, חאפז אל-אסד, ששלט בסוריה במשך 30 שנה ביד ברזל.
מכאוס לתקווה: האם סוריה תוכל להמציא את עצמה מחדש?
עם נפילת משטר אסד, ניצבת בפני העם הסורי הזדמנות נדירה לפתוח דף חדש בהיסטוריה שלהם – עידן של חירות, תקווה, ושיקום. אך הדרך לעתיד זה איננה פשוטה; סוריה, שספגה 13 שנים של מלחמת אזרחים הרסנית ו-54 שנות דיכוי דיקטטורי, עומדת כעת בפני אתגר אדיר: לא רק לשקם את הערים ההרוסות ואת הכלכלה הקורסת, אלא גם לבנות מחדש את האמון בין קהילות מפולגות ולעצב חזון מאחד לעתיד. עתידה של סוריה עדיין מעורפל, אך עם נחישות ואחדות, העם הסורי עשוי לגלות שהשמש יכולה שוב לזרוח על ארצם.
