התגלתה הסיבה המזעזעת שטרנטולות כל כך שעירות

כשאומרים טרנטולות, שתי האסוציאציות המיידיות שמתקבלות במוח (לפחות שלנו) הן "יותר מדי רגליים" ו"יותר מדי שערות". לגבי הרגליים כנראה לעולם לא נדע למה לעכבישים יש שמונה בעוד לרוב הזוחלים האחרים מספיקות 6, אך לגבי השיער הצפוף על גופן של טרנטולות נראה שנמצא הסבר מניח את הדעת – אם ב"מניח את הדעת" אפשר לכלול גם "מזעזע, מטריד ומעורר עוד יותר אימה". זאת, מפני שהסיבה הזו היא יצור כל כך נוראי שאפילו הטרנטולות פחדו ממנו מספיק כדי להשתנות בגלל זה. Claude מסייעת לנו להסביר.

מחקר חדש שפורסם בכתב העת Journal of Natural History חושף כי הסיבה למראה הפרוותי של הטרנטולות הוא נמלים. קבוצת החוקרים, בהובלת עלירזא זמאני, אראכנולוג מאוניברסיטת טורקו בפינלנד, הציעו כי שערן הסמיך של הטרנטולות התפתח בעיקר כהגנה מפני נמלים – או, ליתר דיוק, נמלי גדוד. חרקים טורפים אלה, החיים בעיקר באזורים הטרופיים, ידועים בציד עכבישים חיים, ומהווים איום משמעותי לטרנטולות.

לדברי זמאני, "השיער הצפוף המכסה את גוף הטרנטולה מקשה על הנמלים לנשוך או לעקוץ את העכביש. לכן, אנו מאמינים שהשעירות התפתחה כמנגנון הגנה".

עם זאת, המחקר גילה גם כי היחסים בין הטרנטולות לנמלים ולמינים אחרים מורכב יותר:

1. באופן מפתיע, נמלי צבא מתעלמות בד"כ מטרנטולות בוגרות וצאצאיהן בזמן שהן מחפשות מזון במחילותיהן. במקום זאת, הן עוזרות לנקות את בתי הטרנטולות על ידי הסרת שאריות מזון ישן.

2. במקרים הנדירים בהם הנמלים כן תוקפות, השערות הסבוכות של הטרנטולות מספקות הגנה. השערה זו נתמכת בתצפיות על טרנטולות החופרות מחילות ומכסות את שקי הביצים שלהן בשערות כדי להגן עליהן מפני נמלים.

3. טרנטולות החיות על עצים פיתחו פחות שערות, ובמקום זה מצוידות באסטרטגיות הגנה חלופיות, כמו יכולת להיתלות מקצה עלים.

המחקר חשף גם כמה משת"פים מפתיעים של הטרנטולות; הם תיעדו למעלה מ-60 שותפויות בין טרנטולות לדו-חיים ב-10 מדינות שונות. הצפרדעים והקרפדות נהנות מהמחסה וההגנה של מחילות הטרנטולה, בעודן ניזונות מחרקים שעלולים להזיק לעכביש, לביציו או לצאצאיו. נצפו גם יחסים עם נחשים ועכבישים אחרים, מה שמרמז על מערכת אקולוגית מורכבת בתוך ומסביב לבתי הגידול של הטרנטולות.

המחקר שופך אור חדש על טרנטולות, ומאתגר את המוניטין המפחיד שלהן. במקום זאת, הוא מצייר אותן כמרכזה של רשת אקולוגית מרתקת, כאשר השעירות האופיינית שלהן ממלאת תפקיד מכריע בהישרדותן ובאינטראקציות שלהן עם מינים אחרים.