הרופא שחוקר את מה שקורה לנו לפני המוות גילה דבר מדהים

הרופא כריסטופר קֶר ראה, לדבריו, פעם אחר פעם שמשהו מופלא מתרחש לעתים קרובות בימים ובשבועות האחרונים של החיים: אנשים מביעים חזיונות שנראים כמביאים להם שלווה, נחמה ואפילו תחושת משמעות כשהם מתקרבים למוות. על הדרך שבה הוא הגיע לתובנה הזו ומה היא אומרת עלינו נספר בסיוע Claude.

החוויות הללו, שאותן חקר קר בשיטתיות במשך יותר מעשור, חורגות מהטריטוריה המוכרת של הזיות הנגרמות על ידי תרופות, או סתם פנטזיות של חולי דמנציה לסוגיה שהמוח המידרדר שלהם ‘נועל’ אותם ברגעים מסוימים בעבר; אנשים גוססים מדברים בבהירות על התאחדות עם יקירים שנפטרו, ביקור מחדש באירועים מרכזיים מחייהם או מסעות רוחניים – חזיונות שמרגישים אותנטיים ומרגיעים, ולא מוזרים או מפחידים.

"יש היעדר פחד", הבחין קר במטופלים שראיין ותיארו את חזיונותיהם. "האנשים שאהבו אותך היטב, אבטחו אותך ויצרו את מי שאתה עדיין נגישים ברמה הרוחנית והפסיכולוגית". במקרה שלו, החוויה הראשונה מסוג זה קרתה לו כבר בגיל 12, כאשר אביו הגוסס דיבר על מה שנראה כהזיה בה שניהם בדרך לבקתת הדיג שבה בילו כל קיץ לפני כן. כומר שהיה עם קר בחדר הגדיר זאת כסתם הזיה, אך הילד חש שתודעתו של אביו פשוט לוקחת אותו למקום שבו הוא מרגיש הכי בנוח לסיים את חייו.

עשרות שנים מאוחר יותר, כרופא בהוספיס, נתקל קר בחזיונות כאלה באופן קבוע, ונדהם מהאופן שבו הם עומדים בכל מאמציה של הרפואה למנוע אותם באופן תרופתי. הוא פצח במחקר שאישר, לדבריו, כי חזיונות לקראת המוות אינם חריגים, והם אף הנורמה, ומתרחשים אצל עד 88% מהחולים הגוססים. באופן מפתיע אף יותר, מחקריו של קר מראים שהחזיונות מספקים לעתים קרובות תחושה עמוקה של חשבון נפש, ריפוי רגשי מטראומות עבר, והתחדשות רוחנית – מה שהוא מתאר כ"הרכבה" מחדש פסיכולוגית בעוד הגוף דועך.

כך, למשל, אדם שלחם במלחמת העולם השנייה מצא גאולה מסיוטיו על הפלישה לנורמנדי באמצעות חזיונות שבהם קיבל את מסמכי השחרור שלו מהצבא; אם צעירה התחברה מחדש לתינוק שאיבדה בלידה על ידי החזקה של תינוק דמיוני בשם דני; אם שאלה את בתה בהפתעה אם אינה מריחה את עשן המקטרת של בעלה המנוח לאחר שהבת שאלה מדוע האם מדברת עם האב המת.

בעוד שחזונות כאלה עדיין חמקמקים להסבר מדעי, קר מאמין שהם מציעים צוהר לאופן שבו התודעה יכולה להתעלות מעל המציאות הפיזית שלנו בדרכים עמוקות בזמן שאנו גוססים. נראה שאנשים נכנסים ל"מקום שיש המכנים הארה ואחרים קוראים לו אלוהים", שבו הזמן מתמוסס והיחסים עם יקיריהם מחודשים מעבר למגבלות של זמן, מקום והאם האהוב חי או מת. לדבריו, במקום לנסות להעביר חזיונות כאלה בעזרת תרופות, יש לאפשר לגוססים לחוות אותם, משום שהדבר עוזר למשפחות לעבד אבל על ידי חיזוק משמעות החיים. כפי שאמר לו אב לילד שמת בגיל 10 לאחר שאמר לפתע לאימו שפגש קרוב שמת זה-עתה בגן עדן: "אני לא יודע איפה הייתי בלי סגירת המעגל הזאת, המתנה הזאת".