זה לא חדש שאלכוהול וסמים ממכרים משום שהם יוצרים תגובה נוירולוגית שגורמת לתחושה של סיפוק עוצמתי – אבל לאחרונה הולך ומתברר שהם עושים הרבה יותר מזה, וממש משנים לנו את הגוף באופנים שמונעים כמעט כל סיכוי לצאת ממעגל החיפוש אחרי ה"היי" הבא. נעזרנו ב-Claude כדי לסכם את ממצאיה של קארלה קאון, מנהלת המעבדה לחקר התמכרויות באוניברסיטת בראון ברוד איילנד.
חומרים ממכרים, כמו אלכוהול וסמים, "חוטפים" את מסלולי התגמול הטבעיים במוח. ההשתוקקות וחוסר השליטה בדחפים המאפיינים את ההתמכרות לחומרים אלה אינם נובעים מכוח רצון חלש, כפי שהאמינו בעבר, אלא מגורמים גנטיים המכוונים את האותות בין הנוירונים. ה’חוטים’ הביולוגיים הללו, המחפשים סיפוק, מועמסים כאשר הם מוצפים בחומרים חיצוניים.
כעת, טכנולוגיות מתקדמות, המאפשרות למדענים למפות שינויים בביטוי הגנים במוחותיהם של בעלי חיים, משנות את ההבנה שלנו לגבי התמכרות. תאים במוח משנים את הקודים הגנטיים המופעלים כדי לייצר חלבונים שונים, בהתבסס על צרכים וחשיפה יומיומיים. כימיקלים ממכרים משפיעים על הרגולציה העדינה הזו.
קוקאין, למשל, מסוגל לעורר גרסאות גנים חלופיות המתבטאות במרכזי הנאה של עכברים, מה שמוביל לצריכה חוזרת והרסנית שלו. למרבה המזל, מדע האֶפּיגֶנֶטיקה מראה כי טביעות גנטיות כאלו עדיין מגיבות לטיפולים שנועדו לתקן את העיוותים.
תרופות כמו נוגדי דיכאון מתאימות את חיבור חלבוני ההיסטון ל-DNA, ש"תוקע" את רצפי ההפעלה. פריצות דרך פוטנציאליות בטכנולוגיית mRNA (זו שרוב חיסוני הקורונה התבססו עליה) עשויות "לערוך" רצפים גנטיים באופן ישיר כדי לרסן את התשוקה. בחירות אורח חיים גם הן משנות את ביטויים גנטיים: צריכת סוכר הוכחה כמשנה את הגנים השולטים בחוש הטעם בזבובים, בעוד שפעילות גופנית ומדיטציה מפחיתה ביטויים גנטיים של דלקת בבני אדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו