העיתונאית ביאנקה בּוֹסְקֶר נטלה על עצמה משימה רבת פנים: היא נכנסה לעבוד בזהות בדויה בסצנת האמנות העכשווית העילית של ניו יורק. המטרה: להבין איך ייתכן שהתעשייה מושכת סכומי כסף אסטרונומיים אך החוג המעורב בה נשאר כה מצומצם. היא התחזתה לעוזרת גלריה ושולייה בסטודיו, ובסופו של דבר הוציאה ספר בשם "לקלוט את התמונה", בו היא חושפת את הרמזים העדינים והכללים הבלתי כתובים המנציחים את הפריבילגיות בעולם האמנות.
היא מגלה שכסף לכשעצמו אינו מספיק להעניק למחזיקים בו גישה לסצנה. ההשפעה שמורה ל"כסף ישן" וליחוס תרבותי – כלומר, צאצאים של אנשים לבנים מפורסמים מהדורות הקודמים. מחירי יצירות מוסתרים באופן פעיל מכל מי שנחשב לא ראוי להחזיק בהם – כולל עשירים גדולים, אם אינם מהרקע הנכון. השושלת המשפחתית, הון שעובר בתורשה וקשרים מכתיבים לגלריות את מי הגלריות לקבל בברכה – ואת מי לא. הכישרון חשוב פחות מהגישה למעגלים החברתיים הנכונים.
בוסקר חושפת את היומרה של התעשייה – החל מגלריות שאוסרות על עוזרים להישמע "מאושרים" בטלפון ועד לדיבור ‘אמנותי’ בלתי ניתן לפענוח, שאותו היא מגדירה "לעיסה דרך מילון", שמרחיק את מי שלא מכירים אותו מבפנים ויודעים לדבר בו. גיוון גזעי בעמדות כוח אינו קיים. משרות זוטרות בתחום מגיעות עם משכורות כה נמוכות, עד שמובן מאליו שרק צעירים עם הורים עשירים המממנים אותם יכולים להרשות לעצמם לעבוד בתחום, מה שמבטיח שאותן משפחות תישארנה שולטות בגלריות.
הספר חוקר גם כיצד מוסדות מנצלים רעיונות רדיקליים תוך הדרת הרדיקלים עצמם – מצד אחד הם מפארים את שמם של אמנים שאינם חלק מהתרבות, אך מצד שני מונעים את הגישה של אותם אמנים לרווחים וליוקרה ממכירת יצירותיהם כאמנות עילית.
בוסקר מסירה את הלוט משכבות המחסומים הסנוביים העדינים שנבנו סביב הממסד האמנותי, וקוראת לפתיחת השורות ולשקיפות מלאה, שתאפשר לכל בעל כישרון אמנותי אמתי להיות חלק מהעולם הנישתי אך היוקרתי מאוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו