פליטות פחמן הן הוולדמורט החדש, וכל ממשלה, חברה ואפילו אזרחים פרטיים נדרשים בשנים האחרונות להילחם בהן בכל הכוח. אלא שכעת מתברר שאחד הפרויקטים הגדולים ביותר להצלת כדור הארץ מעודף פחמן דו-חמצני גורם יותר נזק מתועלת. את הפרטים נביא בעזרת ChatGPT:
מאמר דעה עם ביקורת עמיתים שפורסם לאחרונה בכתב העת Trends in Ecology and Evolution מזהיר מפני השלכות לא מכוונות של נטיעה המונית של עצים במטרה לקזז טביעות רגל פחמניות. לדברי המחברים – חסוס אגייר-גוטיירז, ניקולה סטיבנס ואריקה ברנגר מהמכון לשינוי סביבתי באוניברסיטת אוקספורד – אנחנו טועים כאשר אנחנו מודדים מערכות אקולוגיות, בדגש על טרופיות, לפי פחמן בלבד. לדבריהם, מטעי העצים שנשתלים במאמץ להגביר פוטוסינתזה, ועל ידי כך ‘ניקוי’ פחמן מהאטמוספירה, פוגעים בסביבה באופנים אחרים.
מערכות אקולוגיות טרופיות, כולל יערות, שטחי עשב וסוואנות, הן מועמדות עיקריות למטעי עצים, בשל האקלים והתנאים המאפשרים צמיחה מהירה – גורם מפתח בלכידת פחמן. ייעור של שטחים שלא יוערו בעבר עלול לסכן בטעות את המגוון הביולוגי ותפקודים חיוניים אחרים של המערכת האקולוגית שהייעור הזה זר לה.
לדברי המחברים, הנחת היסוד כיום היא שלכידת פחמן מועילה לסביבה בכל הצורות האפשריות – אלא שלעתים קרובות זה רחוק מהאמת. מערכות אקולוגיות טרופיות ידועות במגוון הביולוגי הגבוה שלהן ובשימושיות שלהן לטובת מערכות אקולוגיות שונות, כגון שמירה על איכות המים, בריאות הקרקע והאבקה. לעומת זאת, מטעי לכידת פחמן נוטים להיות מורכבים ממונו-תרבותיות (כלומר מין אחד של עצים בכל השטח), כאשר רק חמישה מיני עצים משמשים למטרה זו ברחבי העולם.שגדלים בעיקר למטרות עצים, עיסת או יערות חקלאית.
למרות שהם בעלי ערך כלכלי, משום שמדובר במינים שמשמשים לא רק ללכידת פחמן, אלא גם לשימוש למוצרי עץ, עיסות ופירות, מטעים אלה בדרך כלל תומכים ברמות נמוכות יותר של מגוון ביולוגי. לדוגמה, בסוואנת הסראדו הברזילאית, עלייה של 40% בכיסוי העצים הובילה לירידה של כ-30% במגוון הצמחים והנמלים. יתרה מכך, מטעים אלה יכולים לפגוע ישירות במערכות אקולוגיות על ידי החלשת זרימת הנחלים, דילול מי תהום והחמצת קרקעות.
המחברים מעלים חששות לגבי היכולת המוגבלת של מטעי לכידת פחמן לקלוט פחמן, למרות התחייבויות שאפתניות. הם מדגישים כי המסלול הנוכחי של נטיעת עצים ממוקדת פחמן עשוי להוביל להומוגיזציה ביוטית ופונקציונלית בקנה מידה גדול, תוך תשואה מינימלית של פחמן. כדי לקזז רק שנה אחת של פליטות, יהיה צורך לייער בשטח שווה ערך לגודל המשולב של ארה"ב, בריטניה, סין ורוסיה.
לעומת זאת, שטחי דשא טרופיים וסוואנות, כשהם שלמים, משמשים כמרכזי פחמן, האוגרים כמויות נכבדות של פחמן מתחת לאדמה. בניגוד למטעי עצים לוכדי פחמן, שאוגרים בעיקר פחמן מעל פני הקרקע ורגישים להפרעות כמו בצורת ואש, מאגרי הפחמן התת-קרקעיים עמידים יותר.
לפי המאמר, השיטה הנוכחית של קיזוז פליטות פחמן על ידי שתילת ‘יערות’ ללכידת פחמן אינה באמת מביאה תועלת סביבתית, אלא מונעת משיקולים כלכליים ויח"צניים. המחברים קוראים למחשבה מחדש על השיטה, והתמקדות בשימור מערכות אקולוגיות קיימות וטבעיות במקום יצירת מערכות מלאכותיות חדשות.