המהפך של ליפתא: מכפר נטוש, דרך מכון לגמילה ועד למלון בוטיק

המעיין המשובץ אבנים עתיקות, עצי התאנה והבתים הנטועים על צלע ההר מצליחים להסתיר מעט מן ההיסטוריה האפלה של כפר ליפתא. הכפר הנטוש שוכן בכניסה המערבית של ירושלים, והינו חלק משמורת הטבע מי־נפתוח. מבני היישוב נבנו בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי, אך יש מבנה אחד שמתוארך לתקופה הצלבנית. ממאורעות תרפ"ט (1929) הפכו תושבי הכפר עוינים לשכניהם היהודים והרבו במעשי תקיפה ושוד, ובמהלך מלחמת העצמאות פונה הכפר הערבי מיושביו. 

לאחר המלחמה שוכנו בכפר עולים חדשים מתימן ומכורדיסטן. תנאי החיים במקום היו קשים מנשוא: לא היה חיבור למים, ונשות המתיישבים נאלצו לרדת בכל יום למעיין שבתחתית הכפר ולשאוב ממימיו. "במלחמת העצמאות, הערבים ברחו מפה ואז המדינה החליטה ליישב פה עולים חדשים", מספר יוני יוחנן, יליד המקום ומבעלי מלון ליפתא בוטיק. "בהתחלה אלה היו תימנים. ההורים שלי עלו ב־1951 מכורדיסטן ויישבו גם אותם כאן. מצב הבתים היה בכי רע: לא היה חשמל, לא היו מים זורמים, לא היו שבילים. אחרי כמה שנים ב־1953 הציבו צינור וב־1956 חיברו את הבתים לחשמל. לקראת 1969 פינו את התושבים תמורת 3,000 לירות ועשו חורים בגגות, סימן היכר - שלא יחזרו".

הבתים היפים היו פרוצים ברובם לרוח ונזקקו לשיפוצים שהיו מעבר ליכולת הדלה של העולים, ובמהלך שנות ה־50 השליכו המוסדות השונים - הסוכנות היהודית, קק"ל, עיריית ירושלים ומשרדי הממשלה, את האחריות מזה לזה. רוב התושבים היהודים פונו כאמור תמורת פיצוי בין השנים 1971-1969.

"ב־1969 נשארו עוד 13 בתים שקרובים לכביש הראשי ולא היו צריכים להתפנות, ביניהם ההורים שלי. אנחנו ו-12 המשפחות האחרונות התפננו בעקבות הרחבת הכביש ב־2017", מספר יוני. 

ממכון גמילה למלון

לאחר פינוי 13 המשפחות האחרונות, בהם חברי הכת הירושלמית ב־2017, הוכרז המקום כשמורת טבע לאומית. "אחרי מאבק קנינו את המקום הזה מקרן ירושלים, זה היה מכון לגמילה מסמים, שיפצנו פה וזו התוצאה: מלון בוטיק עם שש סוויטות, בריכה, סאונה, ג'קוזי וחדרי טיפולים. בנוסף, אולם אירועים נבנה פה בימים אלו. לגבי ליפתא יש הרבה תוכניות - היתה תוכנית להקים שכונת וילות ומרכז מסחרי, זה נפל". 

לפני שנה, העירייה ורשות מקרקעי ישראל סיכמו על ביטול התוכנית להקמת מתחם מגורים גדול ומרכז מסחרי בכפר. כמו כן, הוחלט כי הבתים הקיימים ישומרו, ונבנה המלון המדובר בחלקו העליון של הכפר. 

"צריך לשקם את הבתים כי הם נהרסים בגשמים", מספר יוני. "עוד ועוד קירות נופלים לאורך השנים. המדינה הרסה אותם - ונדרש פתרון. כרגע המעיין למטה כמו שאתה רואה - עם הלכלוך, עם הטינופת, אבל ליפתא מלאת פוטנציאל".

ואכן, "ליפתא של מטה", למרגלות המלון המהודר, לא מתוחזקת מספיק: הלכלוך שהטובלים והמטיילים משאירים אחריהם, מעיב על היופי של המקום. מרשות הטבע והגנים נמסר: "מבקרים רבים פוקדים את הגנים הלאומיים ושמורות הטבע בתקופת בין הזמנים ובחודש אוגוסט, רבים מהם ביקרו גם באתר ליפתא שהיה עמוס במבקרים בצורה לא רגילה. כידוע מדובר בגן לאומי פתוח. הרשות תגברה סבבי ניקיון בתקופה זאת אך נדרש גם שיתוף פעולה של המבקרים לאסוף את האשפה איתם בסיום הביקור".

”בערב שבת, בכ"ו אייר, ירדנו עם הנשיא לכפר ליפתא, אשר בשערי ירושלים. מצאנו את הכפר העברי הקדום שרוי בעוני מנוון ומשפיל. עולי כורדיסטן ותימן השתכנו כאן מאז קום מדינת ישראל. מה נדהמנו והזדעזענו בבואנו לליפתא התחתית לראות את ילדינו העולים על אשפתות ליפתא הישנה. ללא שירותים ציבוריים, ללא תאורה, כמו יתר הכפרים בפרוזדור. הרי מראיה של ליפתה מן המרחק מרהיב את העין, מדמה אתה לראות כפר עברי משכבר הימים, אך מקרוב - כל "בית" - חדר נמוך ואפל, והרגשה לך שנכנסת אל תוך כוך חשוך, וילדינו, ילדי עוני דמומים - כמו ילדי גולה מרודה - ללא שמחה האופיינית לילדינו בישראל.

"חפויי ראש חזרנו - בושנו ונכלמנו שבשנת העשור עם כל ההתיפות שמתיפה ירושלים בחוצותיה... שוכנת כאן במורד הדרך שכונת העוני המביישת את כולנו. בשובנו מהכפר קבלנו את השבת מתוך רגש של אשמה כלפי אחינו וילדינו שבליפתה - ונדמה היה שהועם אור הנרות בערב זה בביתנו... מה לי התאורה המפוארת שבבית הממשלה ובבית הנשיא כאשר במורד, פה על ידנו, שוררת עדיין אפלה וחושך מצרים - והרי אין בליפתא אפילו תאורה בחוצות".

רחל ינאית בן־צבי, אשת הנשיא לשעבר, מכתב לאברהם ברוידס, מאי 1958