"אפריקה" מעבר לכביש: מסע לתוך הפאבלות המפורסמות של ריו

בכניסה לפאבלת טבארס בסטוס בריו דה ז'ניירו, לואיס, הנהג והמדריך שלנו, לוחץ על הנעילה האוטומטית של דלתות המכונית. "יש בריו אירופה ויש בה אפריקה", הוא אומר לנו. "ברוכים הבאים לאפריקה". כדי להגיע לאפריקה מריו, לא צריך לחצות את האוקיינוס - מספיק לחצות את הכביש. הפאבלות - משכנות העוני המפורסמות של העיר - פזורות בכל חלקיה וממש נוגעות בשכונות "הרגילות" שלה, ולא פעם גם בשכונות היוקרה.

אבל למרות הנגישות הקלה, הפאבלות נמצאות מחוץ להישג ידן של השלטונות המקומיים ושל המדינה הברזילאית. מדובר באקס-טריטוריות שהמשטרה אינה נכנסת אליהן, והן מתנהלות במעין אוטונומיה מעוותת שנשלטת על ידי ברוני פשע מקומיים. גם הכניסה לתיירים, למעט באמצעות סיור מאורגן המתקיים בשיתוף פעולה עם גורמים בתוך הפבלה, אינה אפשרית באופן מעשי, מאחר שהסיכוי להישדד - או גרוע מכך - גבוה ביותר.

איש אינו יודע כמה אנשים בדיוק מתגוררים בפאבלות, אך רוב ההערכות מדברות על בין שניים לשלושה מיליון מבין קרוב לשבעה מיליון תושבי ריו (ללא הפרברים). רובן, לפחות בחלקה הדרומי והמתוייר של העיר, נבנו על צלעות ההרים במחצית השנייה של המאה ה-20, על ידי כפריים שהגיעו לריו חסרי כל, בחיפוש אחר עבודה. השטחים הנוחים בעמקים כבר היו בנויים, וכך נוצר סגנון הבנייה הייחודי של הפאבלות על המדרונות התלולים של ההרים הסובבים אותם.

פאבלות קיימות ברוב הערים הגדולות בברזיל, אך אלה של ריו מפורסמות במיוחד. העיר היא אחד מיעדי התיירות הנחשקים והפופולריים ביותר בעולם, ולכן מקבלות הפאבלות שלה חשיפה גבוהה יותר. נוסף על כך, העובדה שהן אינן מרוכזות בפאתי ריו, אלא פזורות גם בלב האזור התיירותי שלשפת המפרץ, הופכת אותן לתופעה ייחודית ומייצרת תמונות נוף סוריאליסטיות, של עולם שלישי ועולם ראשון המעורבבים כמעט אחד בתוך השני.

אנחנו נכנסים לטבארס בסטוס במונית הצהובה של לואיס. "הרבה מאוד מנהגי המוניות עובדים כבלדרים עבור סוחרי הסמים המקומיים, ולכן הסיכוי שמישהו ינסה לשדוד אותנו נמוך", הוא מסביר לנו. המעבר משכונת קטאטה הצמודה לתוך הפאבלה חד ביותר, ובתוך שניות אנו נוסעים בין סמטאות צרות של בתים מטים ליפול, בנוף אורבני שמזכיר מחנה פליטים.

זוהי שעת צהריים של יום חול, אך בסמטאות צועדים אנשים בודדים בלבד. ייתכן שרבים מהם פשוט נמצאים בעבודה מחוץ לפאבלה, שכן תושביה מעורים בחיי העיר ואינם בהכרח מסתגרים בה. אחד הדברים שתופסים את העין הוא שבפבלה מתגוררים גם תושבים לבנים - לא רק שחורים או מולאטים. "הגזע אינו מפריד בין אנשים בברזיל", מסביר לנו לואיס, "רק הכסף. אם אין לך, זה לא משנה אם אתה לבן או שחור - כנראה שתיאלץ לגור בפאבלה".

הבית של חורחה

לואיס עוצר את המונית ליד הבית של חורחה, חבר אישי שלו שהוא המארח שלנו. הדבר הראשון שבולט לעין הוא הנוף המדהים של המפרץ ושל העיר שנשקף מהרחוב, ועומד בניגוד גמור לחזיתות הבתים המוזנחות שנבנו בצורה מאולתרת. חורחה יוצא אלינו ומקבל את פנינו בחיוך. הוא אינו דובר אנגלית (תופעה האופיינית לרוב המוחלט של הברזילאים, גם מחוץ לפאבלות), ולואיס משמש כמתורגמן.

אנו נכנסים לבית שמבפנים נראה רגיל כמעט לגמרי, למעט המדרגות התלולות למדי ונטולות המעקה שמחברות בין ארבעת המפלסים הצרים, שכל אחד מהם קטן יחסית. בכל מפלס בבית שעל צלע ההר מרפסת עם נוף מדהים, ובאחד מהם מפעיל חורחה פאב שממנו הוא מתפרנס, ומשמש את תושבי הפאבלה. בזכות המבנה הכלכלי המיוחד שלהן, חלק מתושבי הפאבלות מצליחים לחיות ברמה מתקבלת על הדעת, למרות שהם מרוויחים סכומי כסף זעומים גם ביחס לנהוג בברזיל.

תושבי הפאבלות אינם משלמים מיסים לעירייה או לממשלה הברזילאית - אם ייכנסו נציגי מס הכנסה לשכונה, סביר להניח שלא ייצאו ממנה בחיים. לעומת זאת, בפאבלה מתקיים משק כלכלי ענף, עם בתי מלאכה קטנים, מוסכים, נותני שירותים וכאמור אפילו פאבים ומקומות בילוי. כל בעלי העסקים הללו משלמים מס לבוס של הפאבלה, אשר בדרך כלל מתגורר בבית מידות שבנה בתוכה, ובמקרים רבים מחזיק גם בפנטהאוז או באחוזה מפוארת במקום אחר בעיר.

לנותני שירותים מסוימים יש מונופול: למשל, אם תרצו לרכוש גז לחימום, לא תוכלו לעשות זאת באמצעות החברות המוכרות, אלא רק דרך הספק "המורשה" של הפאבלה שמשלם מס לבוס המקומי. על חשמל התושבים אינם משלמים, מאחר שהפאבלות מחוברות לרשת החשמל העירונית באופן פיראטי, ואיש אינו מערער על כך.

שלטון הבוסים המקומיים

המשטרה וכוחות הביטחון הברזילאיים אינם נכנסים לפאבלות. הפרלמנט של מדינת ריו אף הצביע בעד הצעת החלטה שאוסרת על השוטרים להיכנס אליהן. הנימוק הרשמי היה "להגן על האוכלוסייה המקומית מפני אלימות המשטרה", אולם לכל ברור שמדובר בעסקה מושחתת בין הבוסים של הפאבלות לפוליטיקאים שחלקם לפחות קיבל שוחד.

כל זר בפאבלה מהווה מטרה לגיטימית לשוד, אולם הקוד הפנימי אוסר בתכלית האיסור על פגיעה בתושבי השכונה. מי ששדד את אחד התושבים או פגע בו ללא הצדקה ייתן את הדין לבוסים המקומיים. בחלק מהפאבלות אירעו מקרים מחרידים של תופעה אשר זכתה לכינוי "מיקרוגל". במסגרתה, תושבים ששדדו את חבריהם נענשו על ידי הבוסים המקומיים בכך שסביב גופם הונחו צמיגי מכוניות בערימה, ולאחר ששפכו דלק על הצמיגים - הציתו למוות את הקורבן.

לקראת האולימפיאדה שנערכה בריו ב-2016 נכנס הצבא הברזילאי לפאבלות במטרה לטהר אותן ולהבטיח את שלומם של רבבות אוהדי הספורט והאתלטים שהציפו את העיר. בין הסמטאות נערכו קרבות ירי של ממש, אולם האפקט היה קצר מועד - ברוב המוחלט של הפאבלות המציאות חזרה לעצמה זמן קצר לאחר תום המשחקים.

עם זאת, בחלק מהן המדינה הברזילאית בכל זאת הצליחה לשלוח ניצנים ראשונים של ריבונות, בעיקר בדמות בתי ספר ציבוריים שהוקמו בהן. בדרום העיר, שם כאמור נהנות רבות מהפאבלות ממיקום אטרקטיבי, אף פועלים בחלקן יזמים זרים שמקדמים פרויקטים של "פינוי-בינוי". יחד עם זאת, מאחר שהפאבלות עצומות ומתגוררים בהן מיליוני בני אדם, לא נראה כי הן ייעלמו בעתיד הנראה לעין.

אנו עולים למפלס האחרון בבית של חורחה. זהו הגג, שממנו נשקף נוף עוצר נשימה. על משטח הבטון הגדול, שצדו האחד פונה למפרץ הכחול של ריו וצדו האחר צמוד לצלע ההר, ייבנה הבית הבא - כמובן באופן מאולתר, ללא היתרים או רישום כלשהו בטאבו. כך צומחת הפאבלה במעלה ההרים שחולשים על ריו, וממשיכה להתקיים כאוטונומיה נפרדת בלב העיר היפהפייה הזו, שמערבבת בצורה בלתי אפשרית בין עושר מערבי ומנקר עיניים לדלות של העולם השלישי.