בשלוש השנים האחרונות עובר קיבוץ רמת רחל הוותיק מתיחת פנים תיירותית. הקיבוץ, שעלה על הקרקע ב־1926 - לפני כמעט מאה שנה - בחר לפנות לאפיקי הכנסה חדשים, ועם זאת לשמר את המסורת.
רמת רחל, שהוקם על ידי גדודי העבודה, שוכן בסמוך לירושלים ולאורך השנים התמודד עם שורה של אתגרים ביטחוניים: במלחמת העצמאות הוא נכבש על ידי הצבאות הירדני והמצרי, ושוחרר אחרי כמה ימים על ידי גדודי הפלמ"ח וגדודי ירושלים. אחרי 1948 התפצל, וחלק מחבריו עזבו והקימו את קיבוץ עין כרמל. ב־1951 חזרה קבוצה קטנה של מורעלים ושיקמה את רמת רחל המקורי.
בקיבוץ מתגוררים 530 איש, ובהם 227 חברי קיבוץ. בחוץ מחכות 40 משפחות של בנים ממשיכים, שממתינים ליום שבו יתקבלו כחברים. ענפיו המרכזיים של הקיבוץ היו חקלאות - תפוזים, אבוקדו, דובדבנים - כולל שנים ארוכות של ניסוי וטעייה. לאחר 1967 התבססה בקיבוץ גם אכסניה, שהפכה ברבות השנים למלון והובילה את תנופת התיירות בקיבוץ. עם חלוף הזמן הפך ענף התיירות לאחד ממקורות ההכנסה החשובים של רמת רחל, והאטרקציות המרכזיות שמציע היום הקיבוץ הן היקב, מטע הדובדבנים, חממות החסה ההידרופוניות והקאנטרי.
"התיירות היא ענף מרכזי שלנו, אין חבר בקיבוץ שלא עבד בתיירות", מסביר ברוך קושצ'בה ("ואני ורעייתי לאה חוגגים 50 שנה בקיבוץ"), מנהל הקהילה בקיבוץ. "הקשר עם המלון ועם הקאנטרי נוגע לכל אחד מאיתנו. כשפתחנו את הענף, זו היתה חגיגה גדולה. ב־1977 פתחנו את המלון, חידשנו אותו ב־1987 והקיבוץ צמח אט־אט בזכות התיירות. כמעט בכל יום היינו באים לעשות תורנויות שם, ניקינו חדרים, עבדנו בקבלה, במסעדה, במזנון. אז אין מצב שאתה לא שייך.
"אנחנו קיבוץ שמסתכל על העתיד. יש ערכים שעליהם לא נוותר - חינוך, רווחה ובריאות, זו הסולידריות שאנחנו מדברים עליה - ולא נוותר על חדר האוכל, על התרבות המשותפת שלנו, על חגים משותפים. גם כערכים וגם כתפיסת עולם, לא יהיה מצב שכל איש לנפשו. נשמר את המשותף עם היכולת ליצור אחריות אישית".
עם ההצהרה הזו, שנשארה לנו בראש וגם בלב, יצאנו לסיור בקיבוץ.
בואו נשתה משהו
"עזבתי את העבודה שלי בתחילת 2020, בטיימינג הכי גרוע שאפשר", צוחק איציק אבן רם (60), תושב ירושלים ומי שהקים את יקב Ona. "זו יזמות של ממש", הוא אומר, "הלכתי עם הלב, הנשמה והרגש".
היקב, שבו שותף אבן רם עם הקיבוץ, מתמחה בייצור ליקרים - השיגעון הפרטי של אבן רם. "הכל התחיל מעצים שצמחו לי בגינה. אכלנו את הפירות, רקחנו ריבות, חילקנו פירות ועדיין נשאר פרי, אז אמרתי נעשה ליקר - ועשיתי. הכנתי ליקר דובדבנים ומשמשים, וככה זה התחיל, מעוד צנצנת ועוד צנצנת".
אבן רם, איש כספים במקצועו, נסע עם משפחתו לשליחות בארה"ב, ושם למד את התחום בצורה מקצועית. כשחזר ארצה, החליט שליקרים הם ייעודו האמיתי. הוא פנה לקיבוץ רמת רחל, קיבל אור ירוק, ושותפות חדשה יצאה לדרך.
"הטיימינג היה גרוע, בגלל הקורונה, אבל שרדנו. ייצרנו 17 אלף בקבוקים ב־2020 ושלחנו לארה"ב 10,000 ליצוא. ב־2021 ייצרנו 22 אלף, והצפי השנה הוא ל־25 אלף בקבוקים. אנחנו שלושה עובדים ביקב, אבל מה שטוב בקיבוץ זה שתמיד יש ידיים עובדות. כשהיינו צריכים למלא בקבוקים למשלוח לארה"ב, גייסנו פה בן־לילה אנשים, גם נערים וגם בני הגיל השלישי.
"המוטו שלנו זה חקלאות ישראלית. אני כועס כשקונים תוצרת חוץ. לא מזמן פנתה אלינו חברה ישראלית גדולה, שרצתה לקנות 4,000 בקבוקים כמתנות לעובדים. בסוף הם רכשו בקבוקי ליקר מחו"ל. כל היקבים הישראליים התאכזבו, לא רק אני".
היקב, חלק מרכזי בענפי התיירות החדשים של הקיבוץ, ביסס לעצמו שם בגזרת הסיורים במרכז המבקרים, בהדרכות ובטעימות. "עושים פה המון סיורים וטיולים, גם תיירות פנים וגם חוץ", מתגאה אבן רם, "הכל ביקב כשר למהדרין, בהשגחת הרבנות מטה יהודה, והכל עשוי מפירות וטבעי לחלוטין".
על המדפים פזורה התוצרת: ליקרים בטעמי פסיפלורה (הפירות ממושב עין הבשור), רימון (ממושב שקף), משמש, ליצ'י, אתרוג, תפוז, אוכמניות, שזיף, תאנים, פירות יער, וגולת הכותרת - ליקר תות ודובדבן מתוצרת הקיבוץ. אני ממש רוצה לבקש צ'ייסר, כי כבר 11 בבוקר ובאיזשהו מקום בעולם כבר יש בר פתוח.
"התסיסה אורכת זמן, תלוי בסוג הפרי", מסביר אבן רם, "זה יכול לקחת כמה שבועות, תלוי במזג האוויר. הפרי תוסס בתוך הסוכר של עצמו, אנחנו לא מוסיפים שמרים או אנזימים. הסוכר עובד על השמרים הטבעיים שיש בפירות, ואז נוצר העסיס".
אבן רם מדגים לנו הכנה של ליקר חמוציות. הוא מסנן את הנוזל שהתקבל ממיץ חמוציות, ומחשב את כמויות האלכוהול שיש להוסיף כדי להגיע לליקר שמכיל 20 אחוז אלכוהול (400 מ"ל של אלכוהול נקי 96 אחוז. אל תנסו בבית). אנחנו מערבבים, ממתינים, וכעבור כמה דקות יש בידינו ליקר חמוציות.
מפאת קוצר הזמן אנחנו מוותרים על קירור היצירה (בדרך כלל מקררים את הליקרים בדלי קרח, למעט ליקר דובדבן ושוקולד שצריך להגיש טיפ־טיפה חם), ואנחנו מתחילים לשתות. מוצא חן בעיניי היקב הזה. אגב, מהסוכר שנוצר מהחמוציות שעליהן עבדנו, ירקחו כאן ריבות. בקיבוץ כמו בקיבוץ - שום דבר לא הולך לאיבוד.
ערכי הקיבוץ באים לידי ביטוי בכל פינה ביקב. בידיים שבאות לעזור, ברוח השקטה והרגועה השורה על המקום. שמו - Ona - ניתן לו על שם ארבע העונות שמניבות פירות שונים, את הלוגו היפה יצרה גרפיקאית בת הקיבוץ, ולבית האריזה יש שיתוף פעולה עם כפר שיקומי של נגמלים מסמים.
ירוק לו, ירוק לו
גאוות הקיבוץ הטרייה היא חממות החסות ההידרופוניות. כאן, בניגוד ליקב, כורח השעה הוא אבי ההמצאה. "הקמנו את הפרויקט לפני שנתיים וחצי, רגע לפני הקורונה", משחזר אלכס רומנו (41), אחראי החממות, "בקורונה הצלחנו לפרוח כי היה צורך בחסה. אנחנו מגדלים כאן 15,484 ראשי חסה".
הכל גדל פה על מים, במערכת משוכללת שמזינה את עצמה. השיטה, גידול בתעלות, היא חדשנית וגם, יש לומר, פוטוגנית. ערוגות על גבי ערוגות של חסות סלנובה מחכות לידיים מיומנות שיקטפו אותן, ותיירים שמגיעים למקום נדהמים מהחסות הבוהקות והרעננות.
מבחינה כלכלית, זו היתה החלטה טובה?
"בכל שנה אנחנו מגדילים את הבנייה. אחרי שבשנה וחצי הקמנו 12 חממות, השנה בנינו עוד שש חממות, והעסק כבר מחזיר את עצמו. מבחינתנו זה ענף בפיתוח, אנחנו מתכננים לבנות עוד כשמונה חממות".
כמה ידיים עובדות צריך פה?
"תלוי בדחיפות של הקטיפים. בחורף זמני הגידול הם 40 יום, ובקיץ זה יורד ל־23-21 יום, זריז מאוד. מהרגע שיש זרע ועד שהחסה מגיעה לצרכן (תחת השם 'כרמלים'; ש"ז), חולפים רק 45 ימים. זה טס. כרגע יש לנו חמישה פועלים שעובדים בקטיף, אנחנו מתחילים לקטוף ב־5 בבוקר ומסיימים ב־08:00. התוצרת נכנסת לקירור, ויוצאת לאריזה ולצרכן".
תגיד, אתה בכלל אוהב חסה?
"כן, כמו כולם", הוא צוחק, "אני מביא שלושה ארגזים בכל יום לחדר האוכל שלנו, ובכל יום מכינים לנו סלט סלנובה. ממש בכל יום. אוכלים הרבה חסה בקיבוץ".
התחנה הבאה שלנו היא חצר המשק, חלל היסטורי ישן שבעבר שכנו בו הלולים, אבל במשך עשור עמד ללא שימוש. בשנה האחרונה הוא עובר החייאה והופך למרכז מבקרים. כאן פועם לב התיירות המקומית, ובחנות המשק מוכרים את התוצרת החקלאית של רמת רחל. כאן גם מצליחים לשכנע אותי להתמסר לשייק חסה. ובכן, חסה היא מוטיב רציני כאן.
אני מתמסרת לשייק על בסיס חסה סלנובה, הכולל גם אגס, בננה, תפוח ירוק, כפית קינמון וכפית זרעי צ'ייה. אבל לא להתבלבל, עיקר השייק הוא החסה, גם סגולה וגם ירוקה. בריא - כן. טעים - ובכן, להפתעתי, גם כן.
לצמוח מחדש
בדרך לנקודה הבאה אנחנו קופצות למשתלה ופוגשות בנדב בן דב, בן הקיבוץ, שהיה אחראי לגינון הקיבוץ עד שנכנס לו ג'וק לראש. "העבודה היא חיינו", הוא אומר, "רציתי לחסוך בשתילים לקיבוץ, והבנתי שאם נגדל בעצמנו שתילים נחסוך 70 אחוז מהתשלום. באיזשהו שלב היו לי במשתלה שני שולחנות של סוקולנטים, ולאט־לאט זה גדל. הביקוש בא אחר כך, עם הקורונה. אנשים לא יצאו מהבית והתחילו לגדל צמחייה ביתית, ההזמנות לסוקולנטים קפצו ואיש לא צפה את זה קודם. משתלה היתה החלום שלי הרבה שנים, אז התמקדתי בסוקולנטים וזה הפך לסיפור אהבה".
בן דב הצליח להפוך את הג'וק שבראש שלו לעסק מסחרי, ולמשתלה מגיעים תיירים מקומיים וגם תושבים מהסביבה. העבודה במשתלה, שמונה שעות ביום, היא עבודה פיזית, "אבל זה לא חקלאות", מסביר בן דב. "העבודה מתחלקת בין הזמנות, מכירות וגידולים. אני מגדל בעצמי שתילים. לגדל שתילי גינה לוקח שבועות בודדים, לגדל סוקולנטים לוקח שנה וחודשיים עד שנה וחצי".
מים חיים
גולת הכותרת של התיירות בקיבוץ היא מלון רמת רחל, "המלון על ההר". בית ההארחה הקטן והלא יומרני הפך ברבות השנים למלון מרווח בן 165 חדרים, שמשרת תיירות חוץ ופנים. בזמן הקורונה עבר המבנה שיפוץ נרחב, ו־85 חדרים עברו הסבה לחדרי מלון חדשים בניחוח קיבוצי, כאלה שמשמרים את מסורת העבר אבל מותאמים ל־2022 (מכונת אספרסו בכל חדר, לא מאוד קיבוצניקי).
האירוח במלון מציע שילוב בין חוויה קיבוצית, הכוללת מרחבים וטבע, לבין טיול עירוני, עם קפיצה של פחות מעשר דקות לירושלים הסמוכה. המיקום הייחודי מציע ערך מוסף בדמות מדבר יהודה, וחדרי המלון משקיפים אל המדבר או אל העיר. בין השאר, מציע המלון אטרקציות בדמות כתבי חידה שחיברו בני הקיבוץ ודן חמיצר (לא, לא הצלחתי לפתור), סיורים מודרכים בקיבוץ, כולל סיור דבוראי, סיורים ביקב, בחממות החסה ובמשתלה, ובחודשי הקיץ גם סדנאות מיוחדות לילדים.
המלון צמוד לקאנטרי, והאורחים יכולים לעבור ישירות לבריכת הקיבוץ וליהנות מכל המתקנים. אני, כאחרונת האורחות, עולה על בגד ים ומתיישבת בעמדת המצילה. אשת המים רבקה לבנשטיין־אבני (42) מגיעה לארח אותי.
היא גדלה בקיבוץ מגיל 5 "וחיה בקאנטרי מגיל 13. מים זו האהבה הכי גדולה שלי", היא מספרת בעיניים בורקות. אבני היא מדריכת שחייה, הידרותרפיסטית, מטפלת בחרדות מים, ובעיקר מי שלימדה מאות ילדים בקיבוץ ומחוצה לו לשחות. היום היא מכהנת כמנהלת תורנית בקאנטרי, אחרי שבילתה שנים ארוכות כמצילה בבריכת הקיבוץ.
"הייתי רוצה שהבריכה תהיה עוד יותר מרכזית בחיי הקהילה", היא מודה, "וחסרה לי פה בריכה טיפולית. זה העתיד. ברגע שנעביר את רוב החיים שלנו למים, כל התפיסה תשתנה. אנחנו חיים בסטרס, והמים מרגיעים. הם תורמים לשיקום, לבריאות, עוזרים לבעלי נכויות ומוגבלויות, לסובלים מאסתמה, מכאבי מפרקים, ברכיים וצוואר, וגם לסובלים מבעיות נפשיות. כל התנועה במים היא יותר נכונה ובריאה".
תוך כדי שיחה ברור לי שבאסיפת החברים הבאה הנושא כבר יעלה לדיון. בינתיים, כל מי שרוצה לטעום חופשה אחרת, חבר קיבוץ או לא, מוזמן לצלול פנימה, לחוויה ברמת רחל.
shirshirziv@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו