"זיכרון הנופלים נותן כוח להמשיך"

תיבת הדואר היא פעמים רבות מעין כרטיס ביקור של הבית שאליו נכנסים: הצבע, העיצוב, הכיתוב. בביתם של עמליה ודניאל המאירי ביפו זה בולט עוד יותר, כשעל התיבה מתנוססת מדבקת "יזכור" המוכרת לכל אזרח במדינה. לצידה תזכורת לטקס הזיכרון לחללי משטרת ישראל, כסימן עבור באי הבית למציאות שנכפתה על בני הזוג. "אנחנו לא מכירים מציאות אחרת", הם אומרים, "חברים שלנו עדיין שואלים לפעמים 'עוד פעם אזכרה?', ואנחנו משיבים להם שכן, תמיד יש אירוע נוסף שחובה עבורנו להיות בו ולציין אותו".

יש להם שלושה ילדים (כרמלה, מאיר ועינת), שבעה נכדים ושלושה נינים. דניאל (74), יליד בוקרשט, עלה ב־1950 עם הוריו בגיל 5 לישראל למעברה בכפר אנה (לימים קריית אונו). בגיל 16 הגיע לקיבוץ עינת ושם הכיר את עמליה, רעייתו, ונקשר עמוקות למשפחתה. "הגעתי כנער לקיבוץ, לבד, לחברה זרה, ועמליה שהגיעה לשם שנה לפניי היתה ה'פלפל' בחברת הנוער", הוא מספר, "זכור לי שהיא קראה לי לחדר האוכל, הכינה לי סלט ודאגה לי. עד היום אני לא יודע איך בעצם נקשרנו אבל כמו שאתה רואה, היא חברותית וחייכנית, כך שנעניתי לה מהר". עמליה (75), ילידת בגדד, היא הבכורה מתוך 12 ילדים במשפחת דוקטורי. האובדן היכה בה אחת לכמה שנים, ובסך הכל איבדה שישה אחים ואחיות - האחרון שבהם לפני חצי שנה, עודד, שנפטר בשנתו מהתקף לב בגיל 51. 

"היינו כמו אחים"

הם התחתנו כשהיתה בת 17 ודניאל בן 16, ובתוך פחות משנה מצאו עצמם הורים לכרמלה (כיום נשואה, אם לשניים וסבתא לשניים). תחילה התגוררו בבית שאן ולאחר כמה מעברי דירות התמקמו עם ברוך, אביו של דניאל, בדירתו ביפו, שם הם חיים עד היום.

דניאל התחבר מאד אל שניים מאחיה של עמליה - דוד ומשה, שהיו, כהגדרתו, "כמו שני האחים שלי. משה היה קטן ממני בשלוש שנים ודוד היה קטן ממני בשנה. המשפחה של עמליה אימצה אותי כמו הבן שלהם, כך שבעצם גדלנו יחד וחיינו כמשפחה מלוכדת". 

משה שירת כסמל בגדוד 50 של הנחל המוצנח (לימים 101 של צנחנים) ושימש חבלן. באחד המרדפים באזור הבקעה נהרג ב־13 באפריל 1968, בעת שפיקד על כיתת חיילים שפשטה על כוח מחבלים שהסתתרו במערות באזור. "הוא הגיע הביתה לליל הסדר לחגוג עם המשפחה", נזכרת עמליה, "ולמחרת היום נפרד מהוריי בנשיקה ושב לבסיס כדי להחליף חבר כדי שיציין אף הוא את החג עם משפחתו. הם יצאו למרדף אחרי מחבלים במערות שבין כפר פוריק לבית דג'ן, ובאותו היום הוא נהרג". דניאל מוסיף בדמעות: "משה נקבר, אבל ישבנו שבעה רק לאחר סיום החג. אני עדיין בוכה על לכתו. הוא הותיר אחריו לא רק משפחה שבורה אלא חבורה אדירה של חברים כואבים, שחלקם ממשיכים להגיע לאזכרותיו עד היום". 

משה דוקטורי ז"ל

האח דוד לחם כנהג טנק בחטיבה 7 של השריון, ובחייו האזרחיים הצטרף למשטרה. במלחמת יום כיפור לחם בתעלה בחטיבה של אסף יגורי, שנפל בשבי המצרי. באחת ההפוגות, כשנסוגו לטעון תחמושת באזור התעלה, הותקפו הכוחות על ידי מטוס סוחוי 7 מצרי ודוד נפצע אנושות. הוא עבר שיקום, רותק לכסא גלגלים למשך שלוש שנים אך נפטר מפצעיו ביולי 1976, שלושה ימים לאחר מבצע אנטבה, בגיל 30, והותיר אחריו אלמנה (שרה) ושני ילדים (ענתי ומשה). 

"חיבוק אדיר מהצבא"

כבר בעת היכרותה המוקדמת את דניאל, היתה מורגלת עמליה בטעמו הצורב של המוות: אחותה, כרמלה, נפטרה בגיל 12 בלבד מסרטן ריאות. שנתיים לאחר מכן איבדה את אחותה ענת, שמתה מדום נשימה בשנתה בגיל 4 ובטרגדיה נוספת נהרגה אחותה הקטנה כרמלה - שנקראה על שם האחות הגדולה - בתאונת דרכים, והיא בת 9 בלבד. דניאל ועמליה הבינו שזהו גורלם המשותף - חיי זוגיות בצל האובדן הכבד. לשם המחשה, מלבד האזכרות עצמן, מתקיימים בכל שנה עשרה אירועים לזכר שני האחים שנפלו. "יש את האזכרה שעורכת המשטרה לדוד בבית שמש, יום הזיכרון הפרטי בקריית שאול שהמשטרה מציינת, יום השריון בלטרון", מספר דניאל, "נוסף על כך, יש את הביקור ביד לבנים בפתח תקווה ולמחרת טקס האזכרה לחללי צה"ל בקריית שאול, שם נטמנו שניהם. בחודש ניסן אי אפשר לעלות לבית העלמין ולכן אנו מקדימים את האזכרה של משה בשבועיים. יש גם אזכרה בפרדס חנה/כרכור מטעם הנח"ל, ואזכרה של הצנחנים בתל נוף".

"גם אחרי כל כך הרבה שנים חשוב לנו מאוד להנציח את זכר כולם", אומר דניאל, "אין דבר כזה שלא נגיע לאירוע, והרי מדובר בעשרות בשנה. זו תמצית חיינו. שנינו מבוגרים וחולים ומאוד קשה לנו, אבל מה שיש לנו אלו הזיכרונות. אנחנו דואגים מה יקרה כשכבר לא נהיה פה. לשמחתנו, הילדים באים לעיתים קרובות מאוד ויש לנו קשר מצוין עם אלמנתו של דוד, שרה, שהיא כמו אחותנו". 

דוד דוקטורי ז"ל

"כל אירועי הזיכרון לאורך השנה משאירים את הפצעים פתוחים אבל גם מאוד מקרבים בינינו", אומר דניאל, "החיבוק של הצבא הוא אדיר. בחודש שעבר הוזמנתי מטעם המשפחות השכולות של הצנחנים לאירוע השנתי במחנה איתן בשומריה. קבלת הפנים והיחס אל המשפחות מרשימים ביותר ומחממים לנו את הלב בצורה בלתי רגילה". 

עמליה מחזקת: "הצבא מעניק למשפחות יחס בלתי רגיל. אנחנו צריכים תמיד לזכור שבלי הצבא אין לנו מדינה. לכן אני ממש מתקוממת נגד מי שמבקר את הצבא". 

אחרי הפוגה קלה בשיחה היא מסכמת בכאב: "אנחנו חיים מאזכרה לאזכרה. הסיפור שלנו זה הסיפור האמיתי של איוב ולא מהתנ"ך, כך אמר לי אבי (שלום חי) הקבור ליד אמי (שדרה) בקריית שאול בחלקת ההורים השכולים". ודניאל אומר: "הכי חשוב עבורנו שאנשים שקוראים את הכתבה יבינו את המשמעות האדירה של זיכרון הנופלים. זה מעניק לנו כוח להמשיך לשאת את החיים בצד הסבל". 

בני הזוג המאירי התארחו וסיפרו את סיפורם במסגרת מיזם "האחים שלנו", שהוקם על ידי קבוצת אחים שכולים מרקעים שונים של החברה הישראלית, שמטרתה להשפיע על שיח הזיכרון של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. 

 

 

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו