עם פי שניים יותר גיבורים, נבלים ואפשרויות, גרפיקה מדהימה וביצועים מרשימים במיוחד, שובר הקופות החדש של סוני הוא מתקפה מסחררת על כל החושים. אז למה בכל זאת לא מדובר במוצר מושלם?
מה יותר טוב מספיידרמן אחד שמתעופף בשמי ניו יורק ומגן על העיר הגדולה מפני כוחות הרשע - וסתם מבצע מעשים טובים בתקופה שהעולם כל כך זקוק להם? שני ספיידרמנים, כמובן. וזה בדיוק מה ש-"Marvel’s Spider-Man 2", המשחק הבלעדי של פלייסטיישן 5, מספק.
קצת רקע הכרחי למי שלא בקיא במעללי הגיימינג המעודכנים של גיבור-העל הגמיש ביותר מבית מארוול: המשחק החדש משמש כהמשך ישיר של הכותר הראשון בסדרה מ-2018, וגם של הספינאוף "Miles Morales" שיצא שנתיים לאחר מכן.
"ספיידרמן 2" בעצם מקדם את העלילות של שני הכותרים האלה במקביל, והחידוש המשמעותי ביותר בו לעומת צמד המשחקים הקודמים הוא שהפעם, כאמור, שולטים בשני אנשי עכביש לסירוגין: פיטר פארקר - ספיידרמן המקורי, הבוגר וייתכן שגם השחוק מעט, ומיילס מוראלס - הספיידרמן השני, הצעיר, הנמרץ והפזיז. אף שהשניים נראים מעולה בטייטס צמוד, מתברר שעמוק בפנים, אף אחד מהם לא מושלם.
כמה טוב שיש שניים
כל ספיידרמן מביא קו עלילה משלו, שבו הוא מתמודד מול שורה מרשימה של נבלי-על עם אג'נדות נבזיות. אל חשש, מדי פעם פיטר ומיילס משתפים פעולה במשימות הרות גורל, והדינמיקה ביניהם, כשפיטר מנסה לחנך ולהרגיע את מיילס, וכשמיילס משתדל לעודד את פיטר - מוצלחת במיוחד.
כל ספיידרמן גם מתגאה במלתחה ייחודית של חליפות, גאדג'טים ויכולות אישיות פרטניות (מיילס מסוגל, למשל, לחשמל אויבים, בעוד שפיטר נהנה מהאפשרות להשתמש, איך נאמר, בתכונות ההרסניות של איזה חייזר סימביוטי חלקלק במיוחד).
מפעם לפעם, בשביל ההפוגה המתבקשת מהאקשן, גם תקבלו הזדמנויות קצרות לשלוט בדמויות נוספות מהעולם הספיידרמני, ואפילו לבצע מטלות מחקר ו"עזרה לזולת" רגועות יותר - כמו פיצוח רצפים של DNA, קישוט קירות העיר בגרפיטי חינני ורכיבה על אופניים בסנטרל פארק. משימה צדדית מרגשת במיוחד, שמערבת יונים ואזרח קשיש שמגדל אותן ומבקש מאחד הספיידרמנים שלנו עזרה, גרמה לנו להזיל דמעה.
וכך, בעוד שפיטר נאלץ להתמודד עם הלחץ הבלתי פוסק של להיות בן זוג אוהב, מכיל ונאמן לאהובתו מרי ג'יין, לתפקד על תקן גיבור-על במשרה מלאה ולחלטר כמורה מחליף במשרה חלקית; וכשמיילס מתבקש להמשיך להיות תלמיד תיכון חרוץ, כשהוא עדיין מסתגל למותו של אביו ולבגידה של דודו ולאחריות שהוטלה עליו פתאום כספיידרמן-המשנה של התפוח הגדול, הצרות האמיתיות מתחילות.
נבלים, בואו הביתה
הבלאגן נכנס להילוך גבוה כשסנדמן, בריון החול, מחליט שהוא ספג יותר מדי ומכניס את העיר לבוץ רציני. ואז יתר הנבלים מצטרפים לחגיגה - כל אחד עם הצבא הפרטי שלו. באופן כללי, כאשר העלילות של פיטר ומיילס מתפצלות, אי אפשר לבחור במי מהם לשלוט במשימות הראשיות, שכן הן מותאמות לספיידרמן ספציפי.
עם זאת, ניתן להחליף ביניהם בלחיצת כפתור בין אותן משימות - כשסתם מתעופפים, מרחפים (כן, הפעם ספיידמרן קיבל כנפי-קורים שימושיות במיוחד), רצים ומטפסים בין הרובעים של ניו יורק, מונעים פשעים מזדמנים כדי לצבור נקודות ניסיון ולהתחזק, ואוספים בונוסים על מנת להגיע לכמה שיותר אחוזי השלמה של המשחק.
הכל בעצם מתנהל לפי הנוסחה המוכרת של שוברי הקופות של סוני (ספיידרמן הראשון, "Ghost of Tsushima", סדרת "Horizon" ואחרים), שלמען האמת די מתחילה למחזר את עצמה (ואפילו להעלות קורים. חה).
דילמת הנוסחה המנצחת
אז נכון שמבחינת gameplay נטו, "ספיידרמן 2" שומר על אותה נוסחת עולם-פתוח מוכרת שסוני מוציאה מהבוידעם כבר כמה שנים טובות כל פעם מחדש. מצד שני, יש שיגידו שנוסחה מנצחת לא מחליפים - והאיכות של כותרי הבית של סוני בהחלט מנצחת.
אבל איפשהו, בשלב מסוים, מרגישים שהעסק קצת נתקע. גם אם העולם גדול יותר, מזמין יותר ומלא בהרבה יותר פעילויות וסודות; גם אם הגרפיקה והאנימציה הן בין הטובות שיש לפלייסטיישן 5 להציע (הסצנות עם סנדמן הן בין המרשימות ביותר שראינו לאחרונה במשחק כלשהו - האפקטים עם החול פשוט עוצרי נשימה!); וגם אם השליטה יעילה, הדוקה ומדויקת יותר מתמיד.
מנגד, מכיוון כשכל דמות מצוידת עכשיו בהרבה יותר מהלכים והתקפות מיוחדות, קשה לפעמים להשתלט על הכל, ובסופו של דבר נשארים עם שתיים-שלוש התקפות ראשיות ומתעלמים מכל האחרות.
עיר בלי הפסקה
בקיצור, אל תצפו מהמשחק הזה לפריצות דרך משמעותיות בכל מה שקשור gameplay. עם זאת, מפני שהכותר פותח במיוחד בשביל קונסולת הפלייסטיישן 5 החזקה (הקודם הושק לפלייסטיישן 4 הקשישה), נחטא אם נתעלם מהשדרוגים הטכניים והגרפיים שמתחת למנוע: הניווט ברחבי ניו יורק מהיר, חלק וזורם יותר מכל דבר דומה שראיתם עד היום.
העובדה שהרחובות הסואנים עמוסים בכלי רכב ובהולכי רגל שחיים את חייהם רק מוסיפה לפלא הוויזואלי הזה. זו פשוט חוויה שאין שנייה לה בתחום. מעבר לכך, זמני הטעינה במשחק פשוט לא קיימים. נאדה. פתחתם את המפה כדי לעשות Fast Travel לנקודה אחרת בקצה השני של העיר? תגיעו לשם תוך שבריר שנייה, בלי למצמץ ובלי שהקונסולה שלכם תתאמץ. מדהים.
שורה תחתונה
מה שמקבלים ב"ספיידרמן 2" זה הרבה יותר ממה שאנחנו כבר מכירים, במובן מסוים פי שתיים. העלילה חזקה ומרגשת (ומשאירה כמובן פתח למשחק שלישי), הגרפיקה מדהימה והשליטה שומרת על האיכות הגבוהה של המשחקים הקודמים.
אבל עם יד על הלב ואצבע נחושה על משגר הקורים, קשה להגיד שסוני והמפתחת, חברת Insomniac האהובה ("ראצ'ט וקלאנק", ובקרוב גם משחק של וולברין), ניסו לפרוץ כאן גבולות חדשים, אלא הלכו על המוכר והבטוח. נשמע לכם טוב? אחלה, מפני שמחכות לכם פה 30 שעות של אקשן מארוולי טהור. רגע, ומה קלטנו פה מזווית העין? איסטר אג של דרדוויל?!
ציון סופי: 8/10
גרסה נבדקת: פלייסטיישן 5
מועד פרסומה של כתבה זו נדחה עקב פתיחת מלחמת "חרבות ברזל".
