ההפתעה שמאחורי המסכה: מה חשבנו על המשחק החדש של זורו?

מודים, רף הציפיות שלנו לא היה בשמיים כשקיבלנו את עותק הסקירה של Zorro: The Chronicles, משחק אקשן חדש שמיועד בעיקר לילדים ומבוסס על סדרת אנימציה עלומה יחסית באותו השם. מודים, השאיפה הראשונית שלנו היתה להסתפק בביקורת קצרה וצינית, לתהות למי אכפת עדיין מזורו, להתפלא איך עדיין מוציאים בימינו מוצרים כל כך זניחים ונחותים (אפילו אם הם פונים לקהל צעיר שמוכן להסתפק במועט), להדביק לו ציון נמוך במיוחד ולסגור עניין. מודים, טעינו.

הבשורה היא ש-Zorro: The Chronicles הוא משחק חביב ומהנה יחסית, חמוד אפילו, בטח אם מתחשבים בקהל היעד. לא נגדיר אותו כמדהים או מסעיר, רחוק מזה, אבל עצם העובדה שהעברנו איתו שלושה ימים וסיימנו אותו מפני שרצינו ולא בגלל שהיינו חייבים לטובת הסקירה הזו, מדברת בעד עצמה. מעבר לכך, עם עוד קצת השקעה, ליטוש וגיוון, הכותר הזה יכל להיות מוצלח פי כמה וכמה, כי הבסיס הראוי כבר שם. לכן המשחק החדש של זורו מרגיש יותר כפספוס מאשר כאכזבה, ואנחנו כותבים זאת כסוג של מחמאה.

ח"י שלבים

דמיינו גרסה מופשטת וידידותית לקטנטנים של משחקי Arkham של באטמן, ותקבלו את Zorro: The Chronicles. שני הגיבורים אפילו עוטים מסכה שחורה. המשחק מחולק ל-18 שלבים, רובם ככולם מתרחשים בעיירות מאובקות, באחוזות ובחוות במקסיקו ובדרום-מערב ארה"ב של המאה ה-19. המטרה בכל השלבים זהה: זורו, המוצג במשחק ובסדרה כנער שוחר צדק בתחילת דרכו ההרפתקנית, צריך לפלוש לשטח האויב - אזור מתוחם וקטן יחסית, לאסוף כמה חפצים (מפתחות, אוצרות, מפות - זה לא ממש משנה), לנטרל כמות לא מבוטלת של אויבים ולהימלט בדהירה על הסוס שלו, טורנדו.

באופן עקרוני ניתן לבחור בין שתי דרכי פעולה: להסתער קדימה בחרב שלופה ולהילחם בכל מי שרואים, או להתגנב בין השיחים, על הגגות ומאחורי גבם של האויבים, ולנטרל אותם בדממה בזה אחר זה, ורק כשאין ברירה. הבחירה שלנו במילה "ניטרול" היא מודעת, שכן - וזו בשורה להורים שמעוניינים לחלוק את המשחק עם ילדיהם - לא הורגים במשחק הזה אף אחד. האויבים שתגברו עליהם לא ימותו, אלא מקסימום יברחו, יירדמו, ייתקעו בתוך ערימת חציר, ייתלו על מעקה, ינסו להסתיר את התחתונים שלהם אחרי שגזרתם להם את המכנסיים, יחטפו בעיטה מסוס או תרנגול לפרצוף, והכל בקריצה ובהומור.

האנימציה חלקה וזורמת, השליטה סבירה פלוס, ומלבד כמה בעיות מצלמה מרגיזות בהן לא הצלחנו להבין איפה אנחנו נמצאים כי הזום היה עמוק מדי, מנגנון הקרבות יעיל ועובד כמו שצריך. בלי להגזים: נהנינו מאוד להילחם מול חמישה אויבים במקביל, כשזורו הצעיר מדלג מעל ראשיהם, מטיח את הישבנים שלהם בקקטוסים דוקרניים, גורם להם להיתקל אחד בשני, חורט את האות Z על התחתונים שלהם (כן, עוד פעם תחתונים - מוטיב חוזר במשחק), ומפגין שלל יכולות אקרובטיות נוספות. פשוט כיף, אבל...

חסר גרוש לפזו

וכאן מגיעה ההסתייגות. כן, Zorro: The Chronicles הוא משחק חביב ומהנה, לפחות בשלבים הראשונים שלו. הבעיה היא שיש בו 18 שלבים כמעט זהים, והעסק מתחיל לחזור על עצמו מהר מאוד. עם קצת יותר גיוון, הן בגיימפליי, הן במטלות שצריך לבצע בכל שלב והן באויבים (ספרנו בסך הכל כשישה סוגי אויבים), המשחק יכל להיות הרבה יותר מוצלח. לא היינו מתנגדים, למשל, לכמה שלבי רכיבה על סוסים (בכל זאת זורו, לא?) וחידות היגיון שישברו קצת את המונוטוניות.

מעבר לכך, זורו הוא אמנם אשף חרבות, ואנחנו מבינים ומקבלים את הבחירה לא לתת לנער רובים. אבל משחק אקשן עם שני כלי נשק שמיועדים לקרבות מטווח קרוב בלבד - חרב ושוט - זה בעייתי. כלי נשק ארוך טווח, כמו קשת, רוגטקה או אפילו משגר פומפות בשביל הצחוקים (היו פומפות במאה ה-19? אכן, הפומפה הומצאה ב-1874), היה מוסיף לקלחת ממד טקטי נחוץ מאוד. אמנם יש במשחק אפשרות "לרכוש" בין השלבים קומבואים (רצפים של מכות) וטכניקות חדשות באמצעות מטבעות שצוברים בשלבים (זה בסדר, אין פה סחיטה נלוזה של כסף אמיתי ומיקרו טרנסאקציות למיניהן), אבל חוץ מהיכולת לסבסב אויבים כמו פורפרה כדי להמם אותם, לא מצאנו ב"חנות הקומבואים" טכניקות חדשות משמעותיות. מעבר לכך, הצלחנו לנטרל את כל האויבים במשחק, למעט הבוס האחרון והקשה יחסית, בקלות רבה ועם מכות בסיסיות בלבד, וחבל.   

בסופו של דבר, למרות האנימציה הטובה, השליטה המהנה והגישה הפצפיסטית המרעננת, עדיין חסר ליציאת הגיימינג החדשה של זורו את הגרוש לפזו שיהפוך אותו למשחק טוב באמת. מצד שני, מי שמחפש מוצר חביב ונגיש שיעביר לו בנחת כמה ימים עם הילדים, ימצא כאן את מבוקשו. 

6/10

גרסה נבדקת: פלייסטיישן 5. זמין לכל הקונסולות ולמחשב.