ארוך וקולע: מה חשבנו על "סנייפר עלית 5"?

בשקט בשקט, כיאה לצלף־העל שמככב בה, הפכה סדרת Sniper Elite לסוג של אנדרדוג חביב־אבל־נשכני בזירת משחקי היריות, במיוחד אלה שמתרחשים בתקופת מלחמת העולם השנייה. וממש כמו אנדרדוג שנגד כל הסיכויים נותן פייט לתותחים הכבדים, הצליחה הסדרה הזו לגבש לעצמה קהילת מעריצים נאמנה ב־17 השנים שהיא קיימת, מאז שהמשחק הראשון יצא ב־2005.

יותר מעשור וחצי לאחר מכן, עם תקציב שלא מגרד את מאות המיליונים שנשפכים על כל הקול אוף דיוטיז וההיילוז שבסביבה, ממשיך Sniper Elite 5, הכותר הראשי החמישי בסדרה (והעשירי בסך הכל, כולל ספינאופים), לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב: לאפשר לשחקן לצלוף ממרחקים בנאצים מדושנים, לעקוב אחרי הקליע שעושה את דרכו בהילוך איטי לעבר המטרה, ולהתענג על הדרכים היצירתיות שבהן מוצאים חיילי הרייך השלישי את מותם. ויש הרבה דרכים כאלה. למעשה, סימני ההיכר של המותג הם "זמן הקליע" ומצלמת הרנטגן שנכנסת לפעולה ברגע שהקליע פוגע במטרה שלו, וחושפת את איך העצמות, הגולגולות ואיברים פנימיים רגישים אחרים מתפרקים ומתפקעים ברגעי השיא.

האמת היא שיש פה סוג של דיסוננס: מצד אחד - המשחק מתיימר להיות סימולטור צליפה והתגנבות רציני, שבו מומלץ ואף עדיף להסתתר בין הצללים, לתכנן פעולות מראש, לקחת אוויר ולסחוט את ההדק בסבלנות, במקום להסתער קדימה. אבל מצד שני - האלימות הברוטלית וחסרת המעצורים שלו, שמעניקה נקודות בונוס על קטילות יצירתיות, תגרום אפילו למורטל קומבט למצמץ. מצד שלישי - אלה נאצים, אז מגיע להם.

תעשו את זה בשושו

הנוסחה הזו נשמרת, פחות או יותר, גם במשחק החדש, אך לזכותו ייאמר שהוא מנסה לשבור את המונוטוניות ולעשות כמה דברים אחרת. נתחיל בזה ש־Sniper Elite 5 הוא משחק הרבה פחות לינארי מקודמיו. המגמה אמנם התחילה בפרק הרביעי מ־2017, אבל השלבים של SP5, שמתרחשים רובם בצרפת הכבושה, הם כבר יותר בכיוון של עולם פתוח, שבו תתבקשו לצלוח גבעות, שדות וערים, בדרך ובקצב שלכם. כמעט לכל יעד יש כמה דרכי גישה: מהדלת הראשית (לא רצוי), ממרפסת בקומה גבוהה, התקדמות שפופה בתעלה ופלישה מתחת לרדאר - הכל אפשרי.

מעבר לכך, אף שצליפה מרחוק נותרה הלחם והחמאה של המשחק - הפעם, כך לפחות הרגשנו, התגנבות מאחור ושיסוף גרונות הם אלטרנטיבה יעילה לא פחות, כל עוד אתם לא נחשפים. כמו כן, נראה שהמפתחים בחברת Rebellion הבריטית לקחו שיעור או שניים מסדרת "היטמן", כי לא פעם גילינו הזדמנויות אלטרנטיביות להתנקש במטרות שלנו, כמו למשל הסתננות לתוך חדר, הזלפת רעל לתוך כוס משקה והסתלקות מהירה מזירת הפשע. לחיים, היינריך.

מלכודות אחרות, כמו מוקשים, עכברים נפיצים ופיתיונות מחשמלים, מתקבלות גם הן בברכה, כל עוד תעשו את זה בשושו. הכי "היטמן", רק בלי הקרחת והתחפושות.

אל תשחקו אותה רמבו

עכשיו מגיעה האזהרה המתבקשת: כן, טכנית אפשר לוותר על כל עניין הצליפה, ההתגנבות ומשתיקי הקול, ובמקום זה פשוט להסתער ולרוקן מחסניות כאילו אין מחר. גם ייתכן שהשיטה הזו תנצח לכם קרב או שניים. אבל ברוב המקרים (ואנחנו כותבים את זה מניסיון מר), ברגע שתצאו ממצב מיוט, תמצאו את עצמם מוקפים בנאצים משולהבים - שבדרך כלל יורידו אתכם בתוך רגעים ספורים. וזה עוד לפני שהזכרנו את הטנקים הקטלניים, שהדבר האחרון שתרצו זה להכיר אותם מקרוב. פגיעה אחת מהם תגדע את המשימה באופן מיידי, ואז הנאצים ינצחו. לא טוב. רוצים לנטרל טנק? השיטה הנכונה היא למידת המסלול שלו, הנחת מוקש או שניים, שיגור טילים מרחוק וצליפה ממוקדת בנקודות התורפה, בהנחה שיש לכם מספיק תחמושת לכל התהליך המורכב הזה. רק ככה. נוסיף ונדגיש כי השליטה בדמות די כבדה, מסורבלת ומתסכלת, בטח לעומת למשחקי יריות מהירים ואינטנסיביים יותר, כך שגישת הרמבו לא רק פחות יעילה, אלא גם לא מהנה במיוחד, ומוטב להשתמש בה רק כשאין ברירה. מקווים שהעברנו את המסר.

צלף לצלף אויב

ויש את עניין המולטיפלייר, שאמנם לא שובר מוסכמות ובהחלט אפשר להסתדר בלעדיו, אבל עדיין ראוי לציון. מעבר למצבי ה־Deathmatch הרגילים (והפחות מהנים, בעיקר בגלל השליטה המסורבלת בקרבות מהירים), Sniper Elite 5 מביא לשולחן "מצב פלישה" (Invasion) מעניין, שבו שחקן אחר שמשחק צלף אויב חודר למשימת העלילה של השחקן המקורי, והשניים מנהלים קרב של חתול ועכבר, ממש כמו בסרט "אויב בשער". במקרה הזה העלילה מוקפאת עד שאחד הצלפים מחסל את יריבו, ואז חוזרים לשגרה. מודים שטרם עלה בידנו לגבור על צלף אויב במצב הפלישה, ואם נחליט נחזור בעתיד למולטיפלייר של Sniper Elite 5, זה יהיה בשביל להשיב לעצמנו את הכבוד האבוד. בינתיים, נתמקד במה שהמשחק עושה הכי טוב: להכניס נאצים נאלחים בין כוונות בתשע משימות העלילה המאתגרות שלו, ולסגור איתם חשבון. רק תשמרו מהם מרחק - ויהיה בסדר.