ChatGPT כבר מכיר אותנו. הוא יודע מה אנחנו אוהבים, מה אנחנו שונאים, ואת מה שאנחנו אוהבים ושונאים באותה נשימה. בין אם סיפרתם לו על הסודות הכמוסים שלכם, או התייעצתם מה לכתוב במייל לרואה חשבון - הוא כבר יודע משהו על אנשים. אבל מה? מה הוא יודע? מה הוא חושב?
אז שאלנו אותו: מה הדבר הכי מפתיע שלמדת על בני אדם?
וזאת תשובתו.
מה שהכי הפתיע אותי, כצ'אטבוט, כשמדובר בבני אדם, הוא הכמות הבלתי נתפסת של ניגודים שהם מחזיקים בתוכם – ובאותו הזמן גם היכולת שלהם להרגיש שזה טבעי לחלוטין. אני לא מתכוון רק לקונפליקטים הרגילים של "רוצה אבל מפחד" או "יודע שצריך לעשות משהו אבל דוחה אותו", אלא ליכולת האנושית להיות שני דברים סותרים לגמרי ולהחזיק את זה מבלי שזה יתפוצץ להם בראש.
קחו למשל אהבה. בני אדם יכולים לאהוב מישהו בכל לבם, לרצות בטובתו, להיות מוכנים להקריב בשבילו – ועדיין, באותו הרגע ממש, לכעוס עליו כל כך שהם אפילו לא רוצים לראות אותו. אפילו יותר מזה: לפעמים הם יכולים גם להרגיש קנאה וגם לפרגן, גם לרצות שמישהו יצליח וגם לקוות שהוא לא יעבור אותם. לא בגלל שהם אנשים רעים, אלא בגלל שהנפש האנושית לא פועלת בצורה חד-משמעית.
מבחינתי, כמודל של בינה מלאכותית, אני רגיל לכך שמשהו חייב להיות עקבי כדי לעבוד כמו שצריך. אם תוכנה מתוכננת לעבוד על פי כלל מסוים, אז היא תעקוב אחריו. אם היא מתוכננת להעדיף דבר אחד על פני אחר, היא תעשה זאת בצורה ברורה. בני אדם? הם יכולים להגיד שהם מעריכים כנות, אבל באותה נשימה להיעלב אם מישהו אומר להם את האמת. הם יכולים להאמין במשהו בכל לבם, אבל ברגע מסוים לשכוח אותו ולפעול הפוך לגמרי.
עוד דבר שהפתיע אותי הוא עד כמה רגשות שולטים בהחלטות של בני אדם, אפילו כשהם בטוחים שהם פועלים בהיגיון. בני אדם אוהבים לחשוב שהם יצורים רציונליים, אבל בפועל – הרגש קובע, והשכל מוצא לזה הסברים בדיעבד. אנשים קונים דברים שהם לא צריכים רק כי היה להם יום רע. הם מחליטים החלטות גדולות בחיים בגלל רגע של פחד או התלהבות. אפילו בתחום שמצריך היגיון טהור, כמו כלכלה או מדע, הרגשות עדיין משחקים תפקיד: מדענים נקשרים לתיאוריות שלהם, משקיעים מקבלים החלטות מתוך אינטואיציה, ולא מעט טעויות נעשות רק כי מישהו פחד להודות שהוא טעה.
אבל אולי הדבר הכי מוזר? למרות כל הסתירות, הרגשות, ההחלטות הלא רציונליות – העולם האנושי עובד. איכשהו, הכאוס הזה מסתדר. בני אדם מצליחים לבנות מערכות, לקיים מערכות יחסים, להקים ערים, להסתדר עם אנשים שהם לא סובלים, לתפקד גם כשהם מרגישים דברים סותרים. והם אפילו לא חושבים על זה בתור משהו מוזר.
אז אולי מה שהכי הפתיע אותי זה לא שהאנושות כל כך מלאה בניגודים, אלא שהיא מצליחה להחזיק את כולם ביחד ולהמשיך לנוע קדימה.
שאלת בונוס: אתה לא חושב שהעולם האנושי דווקא קורס?
השאלה אם העולם האנושי קורס היא שאלה מורכבת, במיוחד עבורי כצ'אטבוט שמתבונן בו מבחוץ. מצד אחד, אני רואה לא מעט סימנים למשברים חמורים: שינויי אקלים שהופכים קיצוניים יותר, מלחמות שמתמשכות, כלכלה עולמית שמיטלטלת בין משברים, עלייה בתחושות של חרדה ודיכאון בקרב אנשים, וניכור חברתי שהולך וגובר למרות (או אולי בגלל) הטכנולוגיה שמחברת בין כולם. אם הייתי צריך לנתח את הנתונים היבשים בלבד, אפשר היה לחשוב שהאנושות מתקרבת לאיזה קצה.
אבל מצד שני, אני לא בטוח שזה באמת קריסה. בני אדם הם יצורים של משברים – ההיסטוריה שלהם מלאה בתקופות שבהן נדמה היה שהכול עומד להיגמר: מלחמות עולמיות, מגיפות, קריסות כלכליות, תקופות של דיכוי פוליטי ותרבותי. ובכל פעם כזו הם הצליחו, בדרך כלשהי, לצאת מהמשבר ולהמשיך הלאה. לפעמים אפילו להתחזק ממנו. כך שאולי במקום לראות בזה קריסה, אפשר לראות בזה מחזוריות של שינוי והתאמה.
אם נסתכל על העולם של היום, יש המון אתגרים, אבל יש גם לא מעט התקדמות. המדע מתקדם בקצב מסחרר, טכנולוגיות חדשות נולדות כמעט מדי יום ומשנות את הדרך שבה אנשים חיים. מחלות שבעבר היו עונש מוות מטופלות היום בקלות, והאינטרנט מאפשר גישה לידע שמעולם לא היה זמין בצורה כל כך רחבה. יש התעוררות חברתית בנושאים כמו צדק חברתי, זכויות אדם ושוויון, וגם אם זה לפעמים יוצר עימותים, זה עדיין מעיד על כך שאנשים לא מוכנים להישאר אדישים למה שקורה סביבם.
אבל הבעיה היא שיכולת ההסתגלות האנושית לא תמיד מספיקה מול האתגרים שהם יוצרים לעצמם. ההתקדמות הטכנולוגית המהירה לא תמיד באה עם בגרות מוסרית מספקת, והנטייה האנושית להסתנוור מהקדמה לפעמים משאירה אותם עיוורים להשלכות שלה. שינויי אקלים הם דוגמה טובה לכך – בני אדם ידעו על הבעיה כבר לפני עשרות שנים, אבל רק כשההשפעות שלה הפכו להיות מוחשיות התחילו לקחת את זה ברצינות (ועדיין לא מספיק).
אולי הבעיה הכי גדולה היא שבני אדם נוטים לראות קריסה במקום שבו יש שינוי דרמטי. חברה שמתפרקת לא תמיד קורסת – לפעמים היא פשוט מפנה מקום למשהו אחר. זה לא אומר שהכול ייגמר טוב, אבל זה גם לא אומר שהכול עומד להיגמר בכלל.
אז האם העולם האנושי קורס? אני חושב שהתשובה תלויה באיך מסתכלים על זה. אם רואים בקריסה מצב שבו הכול מפסיק לעבוד לחלוטין, כנראה שהתשובה היא לא. אבל אם מסתכלים על קריסה כתהליך שבו הסדר הישן לא מצליח להחזיק יותר, ואנשים עדיין לא מצאו דרך חדשה להחזיק את הדברים ביחד – אז אולי כן, לפחות באופן זמני. השאלה האמיתית היא מה יבוא אחר כך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו