"טכנו-מאובנים": מה הארכיאולוגים של העתיד יחשבו על החפצים שבהם אנחנו משתמשים היום?

בני אדם משאירים חותם על כדור הארץ כמעט מאז ראשית קיומם: מבנים, כלים ועקבות אחרות. אולם ב-70 השנים האחרונות - לא הרבה יותר מאשר רגע קצרצר בהיסטוריה בת 300 אלף השנים של ההומו-סאפיינס - כמות החומרים והחפצים שהוספנו לכוכב הלכת שלנו עלתה באופן חסר תקדים, עד לרמה שבה היא עולה על כל האורגניזמים החיים הן במסה והן במגוון.

למרות שמבול החפצים הזה נוצר תוך זמן קצרצר מבחינה גיאולוגית, הרי שהוא יישאר פה למשך מיליוני שנים - אם לא יותר.

בספרם החדש "Discarded: How Technofossils Will be Our Ultimate Legacy", הפליאונטולוגית שרה גאבוט והגיאולוג יאן זלשייביץ חוקרים כיצד החפצים היומיומיים שלנו - מעט כדורי ועד לשאריות של עצמות עוף במנת מזון מהיר - ישרדו לאורך עידנים.

"כאשר עוסקים במדע, לרוב מסתכלים לאחור בזמן אל מאובנים עתיקים. עכשיו, אנחנו מריצים את הקלטת קדימה ובוחנים את גורל היצירות שלנו", הסבירה גאבוט בראיון מרתק לכתב העת המקוון Grist.

חותם ייחודי על הגיאולוגיה

החוקרים טבעו את המונח "טכנו-מאובנים" (technofossils) כדי לתאר את החפצים שישאירו חותם ייחודי על הגיאולוגיה של כדור הארץ. שרידים אלה הם חלק מה"טכנוספירה", מושג שהפופולרי על ידי הגיאולוג פיטר האף, המתאר את המסה של כל מה שהאנושות יצרה או שינתה, בדומה לביוספירה של העולם הטבעי.

הטכנו-מאובנים שלנו יספקו לחוקרי העתיד תובנות מרתקות על אורח החיים, הרגלי הצריכה והטכנולוגיה שלנו - הרבה אחרי שתרבותנו תחלוף מן העולם. כשם כפי שאנו לומדים על תרבויות קדומות מהכלים והמבנים שהשאירו אחריהם, כך הפלסטיק, המתכות והאלקטרוניקה שאנו מייצרים יספקו עדות לקיומנו למשך מיליוני שנים.

"פלסטיק הוא חומר בעל עמוד שדרה כימי חזק מאוד וקשה לשינוי", מסבירה גאבוט. "אם מגנים עליו מאור השמש ומחום, הוא יכול להתקיים גם למשך יותר מ-50 מיליון שנה".

"לשם המחשה, שקיות פלסטיק באתרי הטמנה יכולות להפוך ל'מאובנים עתידיים', שישרדו הרבה אחרי שתרבותנו תיעלם", מוסיף זלשייביץ. "הפלסטיק באתרי הטמנה יעבור תהליך של פחמון, ייאבד חלק מהמימן והחמצן שלו, אך עדיין יישמר מבנה מפורט מאוד. אנחנו יודעים שכך המאובנים שחוקרים היום מתנהגים".

על פי הספר, מטמנות האשפה של ימינו מהוות מקרה מעניין במיוחד. "כל שכבה שם 'עטופה' בפלסטיק והן נוטות להיות סביבות יבשות יחסית ומוגנות מאור השמש," מסבירה גאבוט. "ללא מים, חיידקים אינם יכולים לשגשג, וללא חיידקים אין ריקבון, לכן רבים מהחפצים יישארו שם במעין מצב של חניטה".

המטמנות גם מהוות סכנה פוטנציאלית. "בנינו הרבה מטמנות על מישורי הצפה של חופים ונהרות – בארה"ב לבדה יש לפחות 50 אלף מטמנות לאורך קווי החוף. עם עליית מפלס הים, עלולה להיווצר בעיה עצומה: האם הן יפלטו את כל החומרים שטמונים בהן לאוקיינוסים? אין לנו עדיין תשובה טובה מספיק לכך".

הגרפיט בעפרונות והנוצות של העוף

כיצד מצליחים החוקרים לנבא את עתידם של החפצים המודרניים? "אנחנו מסתכלים על דברים שאנו מייצרים כיום ומחפשים חפצים דומים ועתיקים להשוואה", הסביר זלשייביץ. "אבל יש מקרים שהיינו צריכים לשבור את הראש ולחשוב איך דברים עשויים להתנהג. מתכות הן דוגמה בולטת: אנחנו רגילים לחיות עם ברזל, פלדה, נחושת ואלומיניום, אבל אין הרבה מתכות טהורות בטבע. היינו צריכים לחשוב לעומק על הכימיה והפיזיקה של התנהגותם".

ומה יחשבו בעתיד על התזונה שלנו כיום? "בפרק על מזון מהיר, למשל, התמקדנו רבות בעופות, מכיוון שברור שיש המון תרנגולות כיום, ובני האדם שינו את האבולוציה שלהן. חשבנו על נוצות מאובנות, כי הן משתמרות כל כך טוב", הוסיפה גאבוט.

החוקרים כתבו גם על "אופנה מאובנת" - בעוד שחומרים טבעיים כמו קנבוס וכותנה משתמרים באופן מפתיע גרוע, "אם חוזרים אחורה בזמן, מוצאים עורות של דינוזאורים ונחשים שהשתמרו כה יפה מלפני 10 מיליון שנה עד שניתן אפילו לזהות מה היה צבעם כשהיו בחיים".

אחת הדוגמאות המפתיעות ביותר לממצאים ארכיאולוגיים שישמשו את חוקרי העתיד הם דווקא כלי הכתיבה שלנו. "שאלנו את עצמנו: 'איזה היבט של הכתיבה שלנו יעמוד במבחן הזמן?'" מספרת גאבוט. "נהוג לחשוב שהתיעוד העתידי של מה שאנחנו כותבים כיום יהיה קשור למחשבים ולכוננים קשיחים, אבל הם יכולים להיפגם בקלות ויהיה קשה לפענח אותם. לכן התחלתי לחשוב על כתיבה. הדיו בעט כדורי יכול להחזיק מעמד זמן רב, אבל הגרפיט בעפרונות יכול להחזיק מעמד יותר, אפילו מיליארדי שנים".

חתימות אנושיות באטמוספירה

מעבר לחפצים הפיזיים, התעשיות שיצרו אותם השאירו צלקות משלהן על הפלנטה. חתימות אטמוספריות באיזוטופים של פחמן, אפר פליטה משריפת דלקים מאובנים, ופסולת רדיואקטיבית יהיו בין הרמזים שיישארו עבור גיאוכימאים מהעתיד, שילמדו את מה שזלשייביץ מכנה "האקסטרווגנזה הפחמנית" ו"בולמוס האנרגיה" שלנו.

"אנרגיה היא תחום מרכזי לחיינו", מציין זלשייביץ. "רוב החומר שאנחנו שורפים כדי לייצר אנרגיה הופך לפחמן דו-חמצני, כמובן, אבל החלקיקים של פחמן שאינם נשרפים הופכים לאפר פליטה - חלקיקים זעירים של פחמן שכמעט ואינם מתפרקים על ידי חיידקים". החלקיקים האלו עשויים לשמש חוקרים בעתיד כדי לכמת כמה אנרגיה ייצרנו בתקופתנו. 

לקרוא את העתיד מתוך העבר

תופעה מרתקת במיוחד שהחוקרים מתארים היא האפשרות שערים שלמות ישמרו כמאובנים. לפי מחקרם, עליית מפלס הים ושקיעת הקרקע עשויים לשמר ערים שלמות - כמו, למשל, ניו אורלינס בארה"ב. ערים אלו יהוו זירת מחקר לחוקרים בעתיד הרחוק, בדיוק כפי שחוקרים עכשוויים מנסים לפענח את פומפיי העתיקה.

כאשר עיר נקברת מתחת לשכבות של סחף או בוץ ימי, המבנים, הרחובות והתשתיות שלה עשויים להשתמר באופן מדהים. בטון וזכוכית, שני חומרי הבניין הנפוצים ביותר בערים מודרניות, הם עמידים במיוחד. הבטון עשוי להתקשות אף יותר עם הזמן ולהפוך למעין סלע מלאכותי, בעוד שזכוכית עשויה להישאר יציבה למשך מיליוני שנים, בתנאים מסוימים.

גם מינרלים מלאכותיים עשויים להישאר כעדות לפעילות האנושית. "האנושות יצרה יותר מ-200 אלף סוגים חדשים של מינרלים, בעוד שבטבע קיימים רק כ-5,000," מציין זלשייביץ. "אין השוואה גיאולוגית שתעזור לנו לחזות כיצד הם יתנהגו במשך מאות, או מיליוני שנים". את זה יצטרכו להבין מדעני התעיד בכוחות עצמם.