איך מריחה מומיה? חוקרים גילו תשובה מפתיעה

מה הריח של מומיה? על פי מחקר חדש, התשובה בהחלט לא צפויה: ריח "עצי", "חריף" ואפילו "מתוק". צוות בינלאומי בהובלת חוקרים מאוניברסיטת לובליאנה בסלובניה, בשיתוף המוזיאון המצרי בקהיר, ניתח את החומרים הנדיפים הנפלטים מתשע מומיות מתקופות שונות בהיסטוריה המצרית העתיקה. הריחות, כך התגלה, יכולים לספר סיפור על אופן שימור הגופות - ואף על הדרך שבה חיו האנשים לפני אלפי שנים.

"מה שהפתיע אותי באמת היה עד כמה ייחודיים היו הריחות, מה שהעיד על הבדלים משמעותיים בתהליכי החניטה ובמצבי השימור", מסביר מטיה סטרליץ', אחד ממובילי המחקר.

אף שרוב החפצים ההיסטוריים במוזיאונים מוצגים בתוך ויטרינות סגורות, הריחות שלהם נשמרים לאורך זמן. במקרה של מומיות מצריות, אנשי שימור מתארים את ריחן כנעים. המצרים העתיקים הקדישו תשומת לב רבה לטיפול במתיהם מתוך אמונה שהכנה קפדנית של הגוף תאפשר לנשמה לעבור בהצלחה לעולם הבא. תהליך השימור כלל הסרת לחות ואיברים פנימיים מהגוף, ושימוש בשמנים ריחניים, שרפים וביטומן (חומר דמוי זפת) כדי להעניק ריח נעים.

בדיקת ריחות ממרחק של אלפי שנים

החוקרים בחנו את פרופילי הריח של תשע מומיות מהמוזיאון המצרי בקהיר. חמש הגיעו ממחסני המוזיאון, וארבע מוצגות כיום באולמות התצוגה. הקדומה ביותר מתוארכת לתקופת הממלכה החדשה (סביב 1500 לפני הספירה), והמאוחרת ביותר לתקופה הביזנטית (סביב 300-400 לספירה).

צוות המחקר אסף אוויר מסביב לשרידים על ידי הכנסה זהירה של צינור בין בסיס ארון המתים למכסה. לאחר מכן, הם ניתחו את הדגימות באמצעות מכשור מתקדם שמזהה חומרים כימיים וריחות, יחד עם פאנל של שמונה מומחים שהריחו ותיארו את הריחות. הם גילו כי:

- התיאורים הנפוצים ביותר של הריחות היו "עצי", "חריף" ו"מתוק", אחריהם "דמוי קטורת", "עבש" ו"מעופש".

- לא נמצא קשר בין מצב השימור הכללי של המומיה לבין עוצמת הריח שנפלט ממנה.

- לגבי אחת המומיות בפרט, החוקרים שיערו שהריח החזק והייחודי שלה עשוי להעיד על אדם שהיה בעל מעמד חברתי גבוה, שזכה לתהליך חניטה איכותי במיוחד.

- מומיות מתצוגה הכילו ריכוזים גבוהים יותר של חומרים ריחניים, כנראה מכיוון שאלה הצטברו לאורך זמן בתוך ויטרינות התצוגה הסגורות.

החוקרים זיהו את מקור החומרים הריחניים מארבעה מקורות אפשריים: חומרים מקוריים ששימשו בתהליך החניטה, חומרים שנוצרו מפעילות של חיידקים ופטריות על הגופה, שמנים שהתווספו להרחקת חרקים, או חומרי הדברה מודרניים ששימשו בשימור.

סיליה במביבר, ממובילות המחקר, מציינת: "הריחות הם חלק מהערך של הגופות החנוטות, אבל מידע זה אינו נגיש למבקרי המוזיאון, שרואים את המומיות רק מאחורי זכוכית". כעת עובד צוות המחקר על שחזור הריחות בהתבסס על ממצאיהם, במטרה להציג אותם במוזיאונים ולהעשיר את חוויית המבקרים והבנתם את עולם החניטה.

המחקר פותח פתח לגישה חדשה בהבנת העבר המצרי: התייחסות לריח כחלק בלתי נפרד מהתרבות החומרית והמורשת ההיסטורית, והוספת ממד חושי נוסף להבנת שיטות החניטה והאמונות הדתיות של מצרים העתיקה.