לא השב"כ ולא המוסד: אלו הם המתנקשים היהודים המקוריים שהתהלכו ברחובות ירושלים

בימי שלטון רומא בארץ ישראל, קבוצה קטנה אך אלימה של מורדים יהודים הטילה אימה על רחובות ירושלים. הסיקריים, שנקראו כך על שם הפגיון הקצר והמעוקל שנשאו ("סיקה" בלטינית), היו ידועים בשיטות הטרור האכזריות שלהם ובנחישותם להילחם נגד השלטון הרומי ותומכיו.

סיפורם, המשלב קנאות דתית, מאבק לאומי ואלימות קיצונית, ממשיך לרתק חוקרים וארכיאולוגים עד ימינו. אז אם חשבתם שרק מקום מדינת ישראל והקמת השב"כ והמוסד החלו היהודים לעסוק בחיסולים והתנקשויות – מתברר שיש לעם היושב בציון היסטוריה ארוכה ועתיקה בנושא.

מקורות היסטוריים ועדויות ארכיאולוגיות

מקורות היסטוריים, ובראשם כתביו של יוסף בן מתתיהו, מתארים את הסיקריים כקבוצה קיצונית שצמחה מתוך תנועת הקנאים. בעוד שהקנאים דגלו בהתנגדות אקטיבית לרומאים, הסיקריים הלכו צעד אחד קדימה: הם האמינו שרק באמצעות אלימות קיצונית ניתן יהיה לסלק את הרומאים מארץ ישראל ולהקים מחדש מלכות יהודית עצמאית.

לצד המקורות הכתובים, ממצאים ארכיאולוגיים מספקים תובנות נוספות על פעילותם של הסיקריים. החפירות במצדה, שהחלו בשנות ה-60 של המאה ה-20, חשפו עדויות משמעותיות לנוכחותם במקום. נמצאו מטבעות עם הכתובת "לחרות ציון", כלי נשק בהם חרבות, קשתות וחצים, וקטעי פפירוס עם כיתוב בעברית.

טקטיקות של טרור ואלימות

הסיקריים נקטו בשיטות פעולה שכללו התנקשויות, חטיפות ומעשי אלימות נוספים. הם נהגו להתערבב בהמון בימי חג ומועד, כשהעיר הייתה הומה אדם, ולדקור את יריביהם באמצעות הסיקה - הפגיון הקצר שהוסתר בקלות מתחת לבגדיהם. לאחר הרצח, היו מצטרפים לקהל המזועזע ומעמידים פני תמימים, דבר שהקשה מאוד על לכידתם.

יש לציין כי קורבנותיהם של הסיקריים כללו לא רק רומאים, אלא גם יהודים שנחשדו בשיתוף פעולה עם השלטון הזר. בין הנרצחים הבולטים היה הכהן הגדול יונתן בן חנן, שנרצח בשנת 56 לספירה.

בחפירות ארכיאולוגיות בירושלים נמצאו עדויות עקיפות לפעילות הסיקריים המתוארכות לתקופת המרד וכוללות כלי נשק כמו ראשי חץ ואבני קלע, כאשר במוזיאון ישראל מוצג פגיון רומי קצר מהמאה הראשונה לספירה, שייתכן ודומה לסוג הנשק ששימש את הסיקריים.

תפקידם במרד הגדול

הסיקריים מילאו תפקיד משמעותי בהתלקחות המרד הגדול נגד רומא בשנת 66 לספירה. הם היו בין הראשונים לתקוף את הרומאים בירושלים, ובמהלך המרד השתלטו על מצדה והפכו אותה לבסיס פעולה שלהם.

עם זאת, חשוב לציין כי הסיקריים לא היססו לפגוע גם ביהודים אחרים. הם שרפו אסמים ומחסני מזון בירושלים כדי לאלץ את תושביה להצטרף למרד, ותקפו יישובים יהודיים שסירבו לתמוך במאבקם.

ממצאים ארכיאולוגיים ממערות במדבר יהודה, בהם מטבעות מתקופת המרד ותעודות העוסקות בענייני קרקעות ורכוש, מספקים תובנות נוספות על אותה תקופה סוערת ומאירים באור לא ממש חיובי את פועלם של הסיקריים.

סופם הטרגי

לאחר נפילת ירושלים בידי הרומאים בשנת 70 לספירה, הסיקריים התבצרו במצדה. הם החזיקו מעמד במשך כשלוש שנים, עד שהרומאים הצליחו לפרוץ את חומות המבצר. על פי עדותו של יוסף בן מתתיהו, כאשר הבינו שהתבוסה קרובה, בחרו הסיקריים להתאבד בהמוניהם ולא ליפול בידי האויב.

הממצאים הארכיאולוגיים במצדה מאששים חלקים מהסיפור הזה, עם עדויות לקרב גדול שהתרחש במקום, לצד הכנות למצור ממושך. עם זאת, הפרשנות המדויקת של הממצאים עדיין נתונה לדיון בקרב החוקרים.

מורשת שנויה במחלוקת

הסיקריים מהווים עד היום נושא לדיון ומחלוקת בקרב היסטוריונים וחוקרי יהדות. בעוד שיש הרואים בהם לוחמי חירות אמיצים שנלחמו נגד הכובש הזר, אחרים מתייחסים אליהם כאל קבוצת טרור קיצונית שתרמה להאצת חורבן בית המקדש השני וחורבן ממלכת יהודה.

כתובות מהתקופה, כמו זו שנמצאה על שבר כד בחפירות בעיר דוד עם הכיתוב "לחרות ירושלים", משקפות את האווירה המהפכנית של התקופה, אך גם מדגישות את המחיר הכבד של המרד.

מה שברור הוא שהסיקריים היו כוח משמעותי בתקופה סוערת בהיסטוריה היהודית. שילוב העדויות הארכיאולוגיות עם המקורות ההיסטוריים מספק תמונה עשירה ומורכבת של פעילותם ושל תקופת המרד הגדול בכלל.