באוקטובר 2015, כשהקבוצה במקום העשירי בטבלה, התייצב יורגן קלופ בפעם הראשונה מול התקשורת האנגלית כמאמן ליברפול. אדם חכם המנג'ר הגרמני, מציאותי, רגליים על הקרקע וראש על הכתפיים. כשהתיישב שם כמחליפו של ברנדן רוג'רס, כמה חודשים טובים אחרי "ההחלקה", בוודאי ידע לאיזה בור הכניס את עצמו וכמה קשה יהיה לטפס חזרה למעלה.
ההיסטוריה של ליברפול הרי הפילה את כל מי שהעז להתעסק איתה מאז ששינייד אוקונר הפציצה עם "NOTHING COMPARES TO YOU", אבל קלופ היה נחוש. "בתוך ארבע-חמש שנים נזכה בתואר גדול", הבטיח ובהחלט קיים. לכאורה, זה קרה כבר עם ליגת האלופות אשתקד, אלא שאצל ליברפול - מכורח ההיסטוריה - היררכיית התארים התהפכה מן הקצה אל הקצה.
לא תואר אלופת העולם מעניין אותה, וגם לא אלופת היבשת. אנגליה, פרמייר ליג, הלחם, החמאה. במשך 30 שנה זה מה שרצתה יותר מכל, וזה מה שהשיגה בליל חמישי הודות ל־1:2 של צ'לסי על מנצ'סטר סיטי. "אני פשוט נפעם, מעולם לא חשבתי שזה ירגיש ככה", אמר הגרמני בגרון חנוק, "זה רגע גדול, אין לי מילים".
כשעוד היו לקלופ מילים, באותה מסיבת עיתונאים ראשונה לפני כחמש שנים, היו אלה שלוש שעיצבו יותר מכל את הדרך של ליברפול לארץ המובטחת - "להפוך ספקנים למאמינים". הגרמני ידע מהרגע הראשון שהקבוצה החדשה שלו אינה קונבנציונלית ושהמסלול שעליה לעבור שונה מזה של קבוצה רנדומלית שצריכה להגיע מא' ל־ב'.
כי לפני ארבע שנים ליברפול אפילו לא עמדה על הסקאלה של האותיות. איבוד האליפות ב־2014 עדיין ישב באחורה של הראש, לואיס סוארס כבר רץ בקדימה של ברצלונה, וקלופ הסביר שעל מנת להצליח, שוב, יש להמיר את החשש ואת החרדה באמונה. לשייף את הצד המקצועי, אבל גם לשייף את המנטלי כדי שאפשר יהיה להאמין בדרך, ברעיון ובשיטה.
אמונה מלאה בשיטה
אם ליברפול של 2015 תביט היום בזו של 2020, ספק אם תזהה שמדובר באותה קבוצה. מהסגל שהיה במשחקו הראשון של קלופ (0:0 מול טוטנהאם) נותרו היום ארבעה שחקנים. בארבע השנים ובשמונת החודשים האחרונים המנג'ר הגרמני בנה באנפילד קבוצה מופלאה, עוצמתית ומאוחדת, שהפכה לטובה ביותר בעולם. לאורך כל הדרך קלופ ידע לזהות את הסדקים, ומיהר למלא אותם בחומר החסר.
בזה אחר זה הצטרפו לרוברטו פירמינו, ג'ורדן הנדרסון וג'יימס מילנר שחקנים כמו סאדיו מאנה, ג'ורג'ינו ואיינלדום, מוחמד סלאח, אנדי רוברטסון, אלכס אוקסלייד־צ'מברליין, אליסון, וירג'יל ואן דייק, פאביניו, נאבי קייטה, וטרנט אלכסנדר־ארנולד שעלה מקבוצת הנוער.
ליברפול בזבזה, אבל עשתה זאת לאחר מחשבה ובעזרת האנליסטים שהיו חלק מצוות אימון מתקדם שכלל תזונאים, מאמני כושר ומאמנים מיוחדים למצבים נייחים והוצאות חוץ. קלופ לא השאיר דבר ליד הגורל. כל שחקן נבחר בקפידה, והוחתם רק לאחר שנמצא מתאים למערך ולשיטה. ליברפול הפכה עם הזמן למכבש כדורגל. דורסת את היריבות שלה באותה אכזריות, לא מבדילה בין עיקר לתפל.
מבט לטבלאות העונות מבליט את איכות העבודה: הקבוצה של קלופ השתפרה משנה לשנה בכל אחד מהאספקטים הבאים: נקודות, שערים, שערים ממצבים נייחים, ספיגת שערים, וכמובן מיקום בטבלה.
את השיפור המנטלי קשה יותר למדוד בטבלאות, אך החלק שלו בהישג לא פחות גדול. בעזרת כריזמה נדירה, חיוך צחור (מדי) וגישה חיובית ומידבקת, קלופ הצליח למלא את מקומם של מאות פסיכולוגים ואנשי מקצוע. היו אלה כמה מילים שלו שהזכירו לאוהדי ליברפול שהאצטדיון שלהם הוא מבצר ושהגרון שלהם נשק, ומאז אפריל 2017 שום קבוצה לא יצאה מאנפילד עם שלוש נקודות. היה זה נאום קצר שלו שהוביל את ליברפול לקאמבק הגדול בתולדותיה, כשמחקה 3:0 מול ברצלונה בחצי גמר ליגת האלופות עם 0:4 בלתי נשכח.
העתיד נראה אדום
קלופ גרם לליברפול להאמין בעצמה ולאוהדיה להאמין בקבוצה שלהם, אבל מעל הכל הוא לימד את כולם שהפסדים אפשר למנף. אין חובת שקיעה בדיכאון. הכל תלוי בהם. הגרמני הצליח להחדיר באנפילד את המסר שהטוב עוד לפניהם, גם אחרי ההפסד הכואב לריאל מדריד בגמר ליגת האלופות ב־2018. "נישאר רגועים", שרו אז אנשי הצוות, "אנחנו נחזיר את הגביע לליברפול". שנה אחר כך הם אכן החזירו, אבל זה היה רק המתאבן. בסוף השבוע הם זכו לאכול מהמנה שלה חיכו 1,149 משחקים, שהם 103,410 דקות כדורגל, שהן שלושה עשורים שלמים.
לממד הזמן הזה חלק משמעותי בעוצמת הרגש הליברפולית, שחוצה מאז יום שישי מדינות ויבשות. 30 השנים שעברו מאז האליפות של רוקט רוני, ג'ון בארנס, איאן ראש ופיטר בירדסלי, עיצבו את המועדון כמו פלסטלינה ומעניקות לתואר הזה עומק שקשה למצוא כמותו בכדורגל המודרני. "זאת אליפות של הדור הצעיר", אמר ראש, "בטח נמאס להם לשמוע את ההורים שלהם מעלים זיכרונות".
בתקופה שבה תוחלת החיים של מאמן היא שנה וחצי בממוצע, ושזהות האלופה ידועה פעמים רבות עוד לפני שריקת הפתיחה, ליברפול הציעה לעולם סיפור עב כרס, אחר, מורכב יותר. עלילה מפותלת על קבוצה שירדה מגדולתה, נשרטה, נחבלה, החליקה, האמינה, נכוותה וצברה לאורך השנים מטען רגשי שקבוצות רק יכולות להתקנא בו.
כי כמו שמלח יודע לשרוף את הפצעים, ולליברפול לא חסרים כאלה בשלושה עשורים האחרונים, הוא גם יודע להמתיק את המתוק. במקרה של ליברפול, הערבוב של שני הטעמים האלה הצליח לייצר אליפות ענוגה ועגולה מאין כמותה. אליפות שניזונה מהעבר, על כל צדדיו, ומתגאה בהווה מרהיב והיסטורי. ומה לגבי העתיד? סביר להניח שלא עוד 30 שנים של שממה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
