1. לפעמים הסוף כתוב כבר בהתחלה. למשל, כשיורו 2020 יצא לדרך וכולם חיפשו את הפייבוריטית לזכייה, איטליה עמדה שם ונופפה בידיה בהתלהבות אדירה. לטורניר היא הגיעה על גבי רצף של 27 משחקים ללא הפסד, שברבים מהם כלל לא ספגה שערים. היא היתה הטובה מכולן, השלמה מכולן, המוכנה מכולן. ועדיין, מעטים בחרו בה.
הנטייה ללכת עם הכוכבים ועם השמות הובילה את רוב האנשים לבחור בנבחרות עם כוכבים ושמות, במקום לבחור בנבחרת הכי טובה, הכי שלמה, הכי מוכנה. ככה זה אנשים - נוטים לסבך עניינים, ואיטליה עשתה את זה פשוט.
2. המצב היה רחוק מלהיות פשוט כשרוברטו מנצ'יני לקח את הנבחרת ב־2018 אחרי טראומת מוקדמות המונדיאל ברוסיה. המאמן בן ה־56 ערך בקרת נזקים, הביט על החומר הקיים, והחליט – שדרוש שינוי. לא קל לשנות תרבות כדורגל שהולידה ארבעה גביעי עולם ויורו אחד, אבל מנצ'יני היה נחוש. הוא הבין שהנבחרת הזאת צריכה להעז יותר, לתקוף יותר, ובעיקר ליהנות יותר.
הטרנספורמציה החלה לפני שלוש שנים, ואת התוצאות של השינוי ניתן היה לראות ביורו 2020. להוציא אולי את המשחק מול ספרד, שאותו כינה ג'ורג'ו קייליני "הקשה ביותר ששיחקתי בחיי", איטליה שיחקה כדורגל מופלא. היא שלטה בכדור בכל משחק, איימה על השער יותר מכולן, שברה את שיא הכיבושים שלה ביורו, וגם בגמר היתה עדיפה בהרבה על אנגליה. היא היתה מודרנית כשהתאפשר לה ומסורתית כשהיא נזקקה לכך. להבדיל מנבחרות אחרות בטורניר, עקשנות לא היתה מנת חלקה.
מנצ'יני הפגין גמישות, קור רוח, הוא ניער מעליו את הפציעה של לאונרדו ספינאצולה ולא נתן לשום דבר להסיט את הנבחרת שלו מהדרך. "החבורה הזאת לעולם תיזכר בגלל ההישג הזה", סיכם מנצ'יני במהלך חגיגות הזכייה, "מדהים מה שהצלחנו ליצור בעבודה קשה בשלוש השנים האלה, ובייחוד ב־50 הימים האחרונים".
3. לא פחות מדהים זה שאת כל זה עשתה איטליה בלי כוכבים ובלי שמות גדולים. בדקות האחרונות של הגמר היא שיחקה עם אנדראה בלוטי מטורינו, שני שחקני ססואולו הצנועה, דומניקו ברארדי ומנואל לוקאטלי, אמרסון שכמעט שלא שיחק העונה בצ'לסי, ופדריקו ברנרדסקי מקצה הספסל של יובנטוס.
הנבחרת של מנצ'יני עשתה זאת בזכות המשמעת, האופי, האמונה, הסדר, האומץ להעז והרצון ליהנות מהתהליך. "מה שמייחד אותנו הם האמונה והיחסים שפיתחנו לאורך הזמן", הסביר כובש השער במשחק הגמר לאונרדו בונוצ'י, "אף פעם לא נמאס לנו זה מזה. רצינו להישאר ביחד עד הרגע האחרון. עד הרגע הזה".
שלוש שנים וחצי היה בונוצ'י אחד מני רבים משחקני הסגל שהיו שם בתיקו מול שבדיה, שהשאיר את הנבחרת מחוץ לגביע העולמי האחרון. באותו רגע הכדורגל האיטלקי צנח לתהום. היום הוא על גג האולימפוס.
4. לא היה חסר הרבה כדי שאת המקום הזה עם הגג ההוא תתפוס אנגליה. למעשה, עברו בדיוק שש דקות מהפנדל של הארי מגווייר, שנתן לאנגלים יתרון 1:2 בדו־קרב הפנדלים, לבין ההחמצה של בוקאיו סאקה שסגרה את הסיפור ושלחה אותם לעדכן את רשימת הגיבורים הטרגיים. על הנייר, התווספו שלושה שמות חדשים - מרקוס ראשפורד, ג'יידון סאנצ'ו וסאקה שהחמיצו את הבעיטות שלהם. אבל הלכה למעשה הודגש במרקר זוהר שם שכבר היה ברשימה - מחמיץ הפנדל בחצי גמר יורו 1996, גארת' סאות'גייט.
עד אותו רגע, המאמן הלאומי היה על סף כניסה לרשימת הגיבורים נטו. הנבחרת שלו עשתה דברים יפים מאוד בטורניר, העניקה לאנגלים רגעי אושר אדירים והגיעה רחוק יותר משהגיעה אי פעם באליפויות אירופה, אבל כפי שהוא עצמו סיכם את זה: "הבלון התפוצץ".
בסופו של דבר, ברגע האחרון, הגישה האנליטית של המאמן האנגלי, זאת שבגינה הוא ויתר על כישרון לטובת טקטיקה, זאת שהובילה אותו להשאיר על הספסל את הפנטזיונרים האנגלים במשחקים רבים, היא שהיתה בעוכריו.
הניסיון למחוק את טראומת הפנדלים האישית שלו הובילה את סאות'גייט לנתח את הנקודה הלבנה בצורה כזאת, שבדקה ה־119 הוא שלח שני שחקנים צעירים וקרים לבעיטת חייהם רק כי הנתונים באימונים הצביעו על כך שזה כדאי. ודווקא הם, סאנצ'ו וראשפורד, ובהמשך גם סאקה בן ה־19, היו אלו שהחמיצו.
לפעמים, כמו שאיטליה הבהירה, עדיף לעשות את זה פשוט. עם הלב, ולא רק עם הראש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו