המשחק בין ליברפול למנצ׳סטר יונייטד הזכיר לנו לרגע שהליגה האנגלית היא משהו שקיים מחוץ למשחקי הפנטזי ובעצם מתרחש באנגליה. גם אם בעלי הקבוצות, המנג׳רים, השחקנים ורוב האוהדים כבר לא אנגלים. למשל מזג האוויר האקזוטי כשהמשחק כמעט ולא מתקיים מחשש לבטיחות הצופים הנוסעים אליו. וגם העובדה שאיזה כוח נסתר ששמו ״דרבי מקומי״ כן הרים את שחקני יונייטד להתחרות בצורה מכובדת ביריבתם העדיפה בהרבה.
אבל כמה אירועים המחישו גם את המתח בין התרבות המקומית למפלצת שיצר הכסף. אוהדי ליברפול רבים קיבלו במורת רוח את טרנט אלכסנדר ארנולד שמסרב לחתום על חוזה. אלכסנדר-ארנולד מכוכבי הקבוצה לא במצב שונה ממוחמד סלאח, הטוב בשחקניה, וירג׳יל ואן דייק, גיבור האליפות הקודמת. בהבדל קטן - הוא שחקן בית שנמצא במועדון מילדות וממנו מצפים ליותר. האם בצדק? כל אחד ודעתו.
האמת, אוהדי ליברפול רשאים להרגיש ברי מזל. האוהדים שממול קצת כלל לא ראו את שחקן הבית היותר מפורסם שלהם, מרכוס ראשפורד. הוא בעימות עם המאמן על בעיות משמעת, כפי שהיה עם המנג׳ר הקודם, כפי שהיה גם עם השניים לפניהם. אדם ראוי ורהוט שזוכה לשבחים על עבודתו הקהילתית לא ממש מוכן לתת את הכל במגרש האימונים למרות שכר של 325 אלף פאונד לשבוע.
האמת זו תחושתי כבר שנים לגבי שחקני בית. האדם ברחוב אולי סבור ששחקן צריך להיות נאמן במיוחד לקבוצת עיר הולדתו אבל האמת היא כזו: לשחקני הבית בחדרה, או בעיירה בקולומביה זה אולי נכון. שחקני הבית במועדוני הפאר של העולם רואים את העולם מהזווית שלהם. כבר בגיל 13-14 הם חשופים לאורח החיים של הקבוצה הראשונה והציפיה שלהם וכל הסביבה שמסביב היא להיות מולטי מיליונרים. לא סתם עשירים - אלא עשירים ברמה של מטוסים פרטיים ומספר מכוניות פרארי. ובכלל גם את הנאמנות המהוללת של שחקנים כמו ג׳רארד, גיגס, ראול, צ׳אבי ואחרים צריך כנראה לראות בקונטקסט שכל אלו בכל זאת משחקים ב-7-8 המועדונים העשירים בעולם. הם לא בדיוק נאמנים לספרטק סובוטיצה או הפועל חיפה.
דווקא לשחקן שעשה את כל הדרך מעיירה במצרים, הונגריה או פרו (יונייטד רכשה השבוע כדורגלן משם) יש ניסיון חיים קצת יותר מגוון מ״אני הולך להיות מולטי מליונר״. הם היו צריכים לא רק להצטיין בכמה מקומות לאורך הדרך, אלא גם להשתלב בחברה זרה, ללמוד שפה, ועוד משימות שהן יותר מלחץ קבוצתי נגד הנעת כדור. במקרה שלהם בכלל לא היה ברור בגיל 14-15 שהם בדרך להיות מולטי-מיליונרים.
אולי האירוע שהכי חשף את הפערים הללו לא התקיים על המגרש באנפילד אלא בקתדרלה של מנצ׳סטר למחרת. הרבה אגדות מנצ׳סטר יונייטד של עשרות השנים האחרונות באו ללווייתה של קאת׳ פיפס, עובדת הקבוצה מ-1968 עד השנה שעברה. בתחילה במרכזיית הטלפונים, כשאת אלו איישו פעם בני אדם, לפוניה ואחר כך בקבלה במשרדי המועדון אבל הרבה יותר מכך. דייויד בקהאם לא רק הגיע מארצות הברית להלוויה עצמה, הוא טס כמה ימים לפני מותה לבקר אותה בימיה האחרונים. אלכס פרגוסון היה בין הנואמים ובין השחקנים היו כאלו ששיחקו עבור מאט באזבי כמו אלו שבאקדמיה הנוכחית.
אבל כפי שציין כתב ה-BBC נכחו הרבה מאד עובדים שפוטרו על ידי המועדון ממש לפני חג המולד. מעמסה גדולה על הארגון. לגביהם נזכרתי בפתגם ששמעתי בסרביה: ״יש בעולם מספיק כסף להאכיל את כל העניים. אין מספיק כסף להאכיל את העשירים״.
תלונות של אוהד דור ישן? אולי. שעה טיסה מאנגליה שוכנת גרמניה. ארבע פעמים אלופת עולם, תודה רבה. משחקי הבונדסליגה מלאים. כן, הרמה מעט פחות טובה מאנגליה, אבל קבוצות גרמניות מיוצגות לא רע בגביעי אירופה. כל זאת בכדורגל בשליטה של ארגוני האוהדים. אבל התחושות הללו יחלפו כמובן אם נוטינגהאם פורסט תרוץ לאליפות!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
