"כפוי טובה" מצד אחד, "ציוני בוגד" מנגד: המציאות הבלתי אפשרית של מואנס דאבור

לא פשוט להיות מואנס דאבור. אחד החלוצים הישראלים הפוריים ביותר אי פעם, עלה בשבוע שעבר לכותרות, וכמו שכבר קרה לו לא פעם לאורך הקריירה, זה לא היה בגלל ביצועיו על הדשא, אלא בגלל סערה פוליטית, ששמה את הזהות המורכבת שלו במרכז השיח בכדורגל המזרח תיכוני.

קבוצתו של דאבור, שבאב אל-אהלי דובאי מאיחוד האמירויות התכוננה למשחק בליגת האלופות 2 (המקבילה האסיאתית לליגה האירופאית), מול מועדון ספורט כווית, אחד המועדונים הגדולים בכווית. לפני המשחק הראשון בדובאי, ראשי הקבוצה הכוויתית שלחו מכתב לראשי שבאב אל אהלי דובאי בבקשה שלא יכללו את דאבור בסגל לצמד המשחקים בין הקבוצות. הסיבה? היותו של דאבור מ"ערביי 1948", הכינוי הנפוץ במזרח התיכון לערבים אזרחים ישראלים. הטענה: ”לא להביך את המועדון הכוויתי, ומתוך כבוד לחוקי מדינת כווית".

ראשי הקבוצה האמירותית לא הגיבו לדרישה הכוויתית, ודאבור ענה להם על המגרש. תוך תשע דקות, חלוצה לשעבר של נבחרת ישראל, הבקיע שער נאה, וחגג בתנועת השתקה למצלמות וגם במחוות תפילת סוג׳וד, כמדגיש את זהותו כמוסלמי.

דובאי ניצחה 1-4, ולאחר המשחק דאבור פרסם תמונות עם תנועת ההשתקה והתפילה ברשתות החברתיות וכתב: ״خير الكلام ما قل ودل. الحمدلله״ – "הנאום הטוב ביותר הוא קצר ולעניין. השבח לאל״. על פניו, מחווה זו היתה יכולה לזכות לתווית של ״תגובה ציונית הולמת״ כמאמר המשפט המפורסם, אבל לא במקרה של דאבור, שאצלו זה יותר מורכב. תמיד.

זו לא פעם ראשונה כאמור שסערה כזו עופפת את דאבור. זה קרה לו בעבר עם אוהדי מכבי ת״א, וגם עם אוהדי נבחרת ישראל בעקבות אותו פוסט עם פסוק מהקוראן שפרסם מספר ימים לפני מבצע ״שומר חומות״ במאי 2021. פוסט שהוביל לקריאות בוז של אוהדי נבחרת ישראל בכל נגיעה שלו בכדור במשחקי הנבחרת בחודשים שלאחר מכן, ולבסוף גם לסיום דרכו במדים התכולים-לבנים. אבל גם אחרי שעזב את הכדורגל הישראלי באופן סופי, וגם את הכדורגל האירופאי, נראה שדאבור לא יכול לברוח ממי שהוא, ומאיפה שהוא בא.

זה קרה לו על ההתחלה בשבאב אל-אהלי, כאשר הקבוצה מדובאי הוגרלה לשחק מול אל-ווחדאת הירדנית המייצגת את המיעוט הפלשתיני בממלכה ההאשמית. הירדנים הפלשתינים גם דרשו שלא ישחק, ומאוחר יותר חזרו בהם, אבל דאבור שיחק, וגם ענה להם המגרש עם שער ב-0:3 מוחץ בדרך למפגש מול אל נאסר וכריסטיאנו רונאלדו, שם הצטיין עם צמד בישולים, אבל שער מאוחר של רונאלדו הדיח את הקבוצה האדומה מדובאי מהטורניר.

המשך העונה שעברה באמירויות עבר על מי מנוחות כאשר דאבור כובש 14 שערים בליגה ועוד 4 בגביע, אבל העונה שוב חזר הניגון. זה התחיל כאשר הכוכב נבחרת איראן סרדר אזמון הצטרף לשבאב אל-אהלי, והשניים החלו לשתף פעולה ולהצליח על הדשא. אחרי שאזמון  העלה תמונה של השניים חוגגים שער ביחד לאינסטגרם, הופעל עליו באיראן לחץ למחוק אותה ״כי דאבור ישראלי״. אזמון מחק, אבל הוא ודאבור מצעידים את הקבוצה למקום הראשון בליגה עם הרבה פרגון הדדי על הדשא וברשתות.

לכן, כאשר הקבוצה הכוויתית שלחה את המכתב בשבוע שעבר והתחילה את הסערה התורנית סביב דאבור, כבר היה צפוי מה עתיד לקרות. כותרות, איומים, ובסוף, דאבור מבקיע ומנצח. בסוף, זה הסיפור של הקריירה שלו. למרות שהוא לא נזכר ברוב הרשימות והמצעדים, מואנס דאבור הוא אחד החלוצים הישראלים הגדולים ביותר אי פעם, ואחד הליגיונרים הטובים שיצאו מהכדורגל הישראלי לחו״ל. המספרים שלו מוכיחים את זה.

24 שערים בליגה האירופית (מקום חמישי במפעל בכל הזמנים, יחד עם אלכסנדר לקאזט); 30 שערים במפעלים האירופאיים בקריירה; 180 שערים בחו״ל בכל המסגרות והתחרויות; 15 שערים ב-40 הופעות במדי נבחרת ישראל; והעונה, חמישה שערים ובישול ב-11 משחקים בכל המסגרות, כל הדרך למקום הראשון בליגה האמירותית ולשלב הנוקאאוט בליגת האלופות השנייה של אסיה, עם 203 שערים בקריירה. מספרים פשוט מטורפים.

ועדיין, המספרים לא מספרים את כל הסיפור. כי למרות השערים, גם כאשר הוא מנסה להתנתק ולהתרכז רק בכדורגל ובשלו, נראה שהזהות של דאבור ודעותיו לכאן ולכאן, רודפות אחריו לכל מקום, מזכירות לו מאיפה הוא בא, וכמה הכל מורכב.

מצד אחד האוהדים בישראל רואים בו בוגד בגלל אותו פוסט לפני ״שומר חומות״, ובמזרח התיכון הוא נחשב לציוני כי הוא שיחק בנבחרת ישראל ובעל אזרחות ישראלית. בישראל הוא ״ערבי בוגד כפוי טובה״, ובעולם הערבי הוא ״ציוני בוגד חסר עמוד שדרה״. איך אפשר להצליח כשכל הזמן, שני הצדדים בסכסוך הקיומי שמכתיב את המציאות בארץ ובאיזור, דוחים אותו ודורשים ממנו לשנות את מי שהוא?

צריך להיות כנים ולומר שאם סערות מסוג מסוים סובבות אדם מסוים שוב ושוב גם לו כנראה יש חלק בדבר, ואם היה רוצה לשנות זאת, אולי היה עושה צעד ואומר משהו ברור. אבל בסוף, מה הוא אמור לעשות? הזהות של דאבור היא מה ששם אותו בעין הסערה. כי היא באמת מורכבת. הוא ערבי, מוסלמי, שנולד בנצרת, וגדל בישראל ובכדורגל הישראלי, צמח ממנו, ייצג את המדינה הרבה שנים בעשרות משחקים, אבל בסוף גם הביע מחאה על מה שנראה בעיניו כחוסר צדק כלפי בני עמו ודתו. והוא שילם על זה מחיר, וכנראה שאיפשהו הוא עדיין משלם. בהרבה מובנים, הסיפור של דאבור הוא גם הסיפור של רבים מבני החברה הערבית בישראל. עבור תושבי האיזור הם ישראלים לכל דבר ועניין ומתוקף כך גם אויבים, ובישראל, בטח בתקופה הנוכחית, הם ישר נחשדים כ'גיס חמישי‘, שהזהות המורכבת שלהם לא נספרת במקרה הטוב או מבוטלת בדרישה שלילת אזרחות במקרה הרגיל.

בימים בהם שוב נבחרת ישראל מחפשת את החלוץ שלה, נותר לחשוב על המורכבות הזו שבסיפורו של דאבור, על המספרים שלו והקריירה שעושה אחד החלוצים הגדולים שצמח מהכדורגל שלנו, ולחשוב. לחשוב על התגובות אליו בירדן, באיראן ובכווית, ולתהות. במה זה בעצם שונה מהתגובות אליו בארץ, ואולי כרגיל מיהרנו לשפוט, בלי לתת מקום למורכבות, ונתנו להלך הרוח שקובע ׳שחור או לבן׳ כאן ועכשיו, ל׳שרוף׳ את אחד השחקנים הכי המוכשרים והמוצלחים ביותר שיצאו מהכדורגל שלנו?

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

 בסוף, צריך להיות כנים. זה דורש הרבה מאוד כוחות ותעצומות נפש לעמוד מול שני הצדדים בסכסוך חיינו, להסתכל בעיניים ולהמשיך להיות טוב בכדורגל ולהבקיע במספרים האלה. דווקא במשחקים שזה רותח, כשהסערה סובבת אותך. ״הדיבור הכי טוב הוא קצר ולעניין״ הוא כתב, ואכן מבחינתו של דאבור הדרך הטובה ביותר לענות לסערות האלו, היא קצרה ולעניין. להבקיע ולנצח. עוד פעם, ועוד פעם ועוד פעם. זה מה שהוא עושה, כשכל העולם נגדו. ועל זה, יחד עם המספרים יוצאי הדופן שלו, אין אלא להעריך אותו.