"אם לא אנחנו? אז אנגליה. הם כבר צריכים לזכות פעם במשהו. הם נתנו לנו את המשחק הזה. הליגה שלהם הכי טובה. הם הסיבה שאנחנו כאן בטורניר בינלאומי. הם הסיבה שבנו אצטדיונים נהדרים כמו זה. אין להם כמעט אליפויות. זה לא פייר", אמר לי במצב רוח טוב אנטון מיאנו, שדר הרדיו ספרדי ערב חצי הגמר מול צרפת במינכן. זה לא קרה לאנגליה גם הפעם, כי צדק היסטורי נעשה.
יורו 2024 הוא לא עוד גביע של ספרד. הוא עליית מדרגה של תרבות הכדורגל הספרדית למקום בו הייתה פעם רק ברזיל. לא סתם המדינה שמנצחת הכל, גם גרמניה הייתה שם פעם, אלא זו שיש לה את הדבר הנוסף. אשתמש בביטוי מעט גדול לכבוד הרגע: תחושת אחריות למשחק. התייחסות לכדורגל כאוצר תרבותי לאומי.
לאמין ימאל הוא מטאור, ניקו וויליאמס הוא סופרסטאר, דני אולמו הוא גיבור הרגע ורודרי הוא שחקן הכדורגל המושלם. אבל יש לאליפות הזו גיבור גדול יותר - מאמן ספרד לואיס דה לה פואנטה. זה לא קל לשחות נגד הזרם. לראות דורות של האדרת השורה התחתונה והתוצאה על חשבון הכל ולהגיד: לא.
אצלו לא יגידו שכדורגל התקפי הוא נאיבי. שכדורגל נבחרות חייב לשאוף לפחות כי אין זמן להתאמן. שלחימה ואסתטיקה הם ערכים הפוכים. לא. אצל דה לה פואנטה הכדורגל כל כך יפה ששחקנים לא יילחמו עבור הדגל ולא בשם תחושה של אחריות הם יילחמו בגלל אהבת המשחק. אלו לא מלים גבוהות. אהבת הכדורגל היא באמת אחד הדברים היחידים שמאחדים את ספרד.
אין לו שם גדול. לא שקלו אותו בברצלונה. הוא לא ברשימות של מנצ׳סטר יונייטד. הג'וב היחיד שלו בשוק הפרטי מחוץ לחבל הבאסקים היה פעם עם הנוער של סביליה. "איש התאחדות" מאז 2013. משתכר מאוד צנוע במונחי מקצועו - 20% מיריבו אתמול.
עובד המדינה הזה הקים נבחרת שהיא חזון כדורגל ענק - לאומי, ערכי, אסטטי, מקצועי. נבחרת מרהיבה וחכמה, כובשת שערים ואוהדים ומנצחת. הכל התגלם באחת המחציות הטובות בתולדות איזשהו גמר בינלאומי.
ספרד איבדה אחרי מחצית פושרת את רודרי. התכנית האנגלית לרצח הגמר נראתה מאוד אפקטיבית באותו הרגע. ואז ספרד עשתה את מה שאיש בדורנו כבר לא מעז. לא "התארגנה מחדש" אלא יצאה למתקפה מרהיבה שמוטטה את האנגלים בכל מלבד התוצאה. 1:2 מאד חד צדדי. קול פאלמר הוא שחקן נפלא שבשער נפלא סידר לנו מותחן. אבל המנצחת הייתה ברורה כשמש.
אז בבוקר ה-15 ביולי במוצאי טורניר צריך להבין שיש הבדל בין מולדת המשחק לבין הבית שלו. גארת' סאות'גייט, המנג'ר המצליח בתולדות נבחרת אנגליה שכנע את עצמו ואת תרבות הכדורגל בארצו שצריך להפשיט את הכדורגל לחלוטין כדי לנצח בו.
אז אנגליה היא מולדת המשחק והליגה בה היא משאת נפשם של רוב הכדורגלנים אבל היא לא באמת בית. גם צרפת, שנכתבו הררי מלים עליה כבית החרושת העצום לכדורגלנים, היא לא הבית של הכדורגל אם המאמן הלאומי אומר ש"לא מעניין אותו אם אנשים חושבים שהנבחרת הצרפתית משעממת". גרמניה היא דווקא כן קצת בית. לאו דווקא כי בחוריו של נגלסמן כן שיחקו כדורגל חיובי, אלא כי הכדורגל בה שייך לאוהדים והיא המחישה זאת באירוח נפלא של הטורניר.
ה"דיאריו אס", עיתון הספורט המדרידאי, עסק לפני המשחק בכך ששחקני ספרד שוב לא ישירו את ההמנון. הם לא שרו כי כידוע להמנון הספרדי אין מילים. אין לו מילים כי בין קטלאנים, באסקים, קסטיליאנים, אנדלוסים, מלוכנים ואנרכיסטים אי אפשר להגיע בספרד להסכמה על המילים. אנשים לפעמים שוכחים שזו מדינה בה אנשים נשחטו ונאנסו במלחמת האזרחים הנוראית ביותר על אדמת אירופה במאה העשרים.
נסיונות לכתוב מילים לנעימת הצעידה של חייל הרגלים המלכותי היו כמה. ב-2007 ביקש הועד האולימפי הספרדי ממשורר בשם פאולינו קוברו לחבר מלים, וענק האופרה פלסידו דומינגו כבר הקליט את הנוסח עם המלים "תחי ספרד, נשיר ביחד בקולות שונים ולב אחד".
נתקע הפרוייקט. עדיין אין מילים. חשבתי על זה אתמול בשלב מסוים של המשחק. לא צריך מילים. הם במגרש עם לבבות שונים אבל שרים בקול אחד. הכדורגל שספרד משחקת הוא ההמנון הלאומי שלה.
