24 נבחרות, 10 אצטדיונים, 27 ימים של כדורגל, 50 משחקים, שערים נהדרים, רגעים גדולים ורק שתיים נשארו לעמוד – נבחרות ספרד ואנגליה. הפייבוריטית מספר 1 ערב הטורניר והנבחרת המלהיבה והטובה מהדקה הראשונה שעלתה על כר הדשא ביורו, הן אלה שיתחרו בגמר היורו על תהילת עולם ביום ראשון בברלין, ולא יכולנו לבקש גמר יותר גדול מזה.
שני חצאי הגמר התפתחו בצורה דומה עם שער מוקדם ומהפך מרשים, אבל שתי הפיינליסטיות הגיעו לגמר בצורה שונה לחלוטין.
ספרד הגיעה לטורניר קצת מתחת לרדאר. דיברו על צרפת, כנבחרת החזקה ביותר עם הסגל השלם ביותר, על פורטוגל, שהייתה מושלמת במוקדמות, על האנגלים שהעמידו את הסגל הכי מוכשר בתולדות הממלכה ואפילו על גרמניה, שנראתה מצוין מהרגע שטוני קרוס הכריז על הקאמבק לנבחרת בחודש מרץ.
עם זאת, כבר בדקות הראשונות של המשחק הראשון מול קרואטיה, ספרד הראתה, במילותיו של ארקדי דוכין - שהיא לא דומה לאף אחת אחרת ושהיא משונה אפילו ביחס לנבחרת ספרד. כדורגל מהיר וישיר, פחות אחזקת כדור, גיוון התקפי, סדר מופתי בהגנה, שני כישרונות על מקדימה וגנרל אחד במרכז השדה שמכוון את כולם ונותן להם חופש וביטחון להראות את כל מה שהם יודעים.
ספרד שייטה לה לרבע הגמר עם כדורגל נהדר, אבל את החותמת על היותה הנבחרת הטובה בטורניר היא שמה בשני המשחקים הכי טובים באליפות – מול גרמניה ברבע הגמר וצרפת בחצי. במשחקים האלו, מלבד הכדורגל המלהיב, תבניות ההתקפה היפות והכישרון האישי שנוזל מהילדים שלה בחלק הקדמי, היא הראתה עמידות, יכולת הסתגלות למצבי משחק שונים, מאמן שמגיב לאירועים במשחק ומפיק לקחים ממשחק למשחק, שימוש מקסימלי בסגל עמוק שתורם כשצריך אותו ובעיקר שילוב של כישרון וביטחון ביכולות שלה.
זה מה שהביא לה את השער הדרמטי של מיקל מרינו בדקה ה-119 מול גרמניה, כשכולנו חשבנו שהפנדלים בפתח, ובעיקר את הקאמבק המפואר מול הצרפתים, עם שני שערי ענק של לאמין ימאל ודני אולמו, שהחזירו את הנבחרת מפיגור מול נבחרת שלא ספגה שער שדה אחד בטורניר עד לחצי הגמר.
אנגליה מנגד, הגיעה לטורניר כפייבוריטית, ולשם שינוי לא רק בעיני עצמה. המצב הזה, יחד עם התפיסה של האנגלים את עצמם כממציאי הכדורגל וככאלה שמכירים ומשחקים את המשחק בצורה הכי טובה שיש, מעמידה את מאמן הנבחרת בציפיות ובלחץ בלתי אפשרי, שרק מתי מעט יכולים לעמוד בו.
גארת' סאותגייט הוא לא מאמן מבריק ופורץ דרך מבחינה טקטית, הוא לא מנהל משחק גדול, אין לו רעיונות יוצאי דופן והוא גם לא הגיע לנבחרת אחרי שעשה קריירת אימון קבוצות גדולה. אבל הוא איש של אנשים ובעיקר יש לו אופי ונפש חזקה בצורה יוצאת דופן שמאפשרת לו לעמוד בלחצים בלתי אפשריים. אנגליה גירדה את העלייה לחצי הגמר, אחרי שלב בתים מאוד לא מרשים, שבו הבקיעה 2 שערים בלבד, גירדה ניצחון בהארכה מול סלובקיה בזכות רגע נדיר של גאונות מצידו של ג'וד בלינגהאם ועברה בפנדלים את שוויץ כשהיא חוזרת מפיגור בדקה ה 80.
סאות'גייט ספג המון ביקורת על הדרך שבה הנבחרת משחקת, על השימוש המועט בספסל - 9 שחקנים פתחו בכל המשחקים, 4 שחקנים לא הפסידו דקה, שחקנים נהדרים כמו קול פאלמר (127 דקות כולל 2 הארכות), אברצ'י אזה (41 דקות בלי הארכות), אולי ווטקינס (31 דקות), איוון טוני וג'ראד בואן בקושי שותפו. תוסיפו לזה היעדר מגן שמאלי אמיתי בסגל, מה שהעלים כמעט לחלוטין את משחק ההתקפה בצד שמאל.
למרות הביקורות והיכולת הלא טובה, סאות'גייט המשיך בשלו, ולזכותו ייאמר שהשחקנים הולכים איתו, מאמינים בו ומעריכים את היושר והכנות שלו. לפני חצי הגמר, הוא עלה למגרש לפני השחקנים והלך למחוא כפיים לקהל, כאילו שם את עצמו לפני השחקנים.
האנגלים הגיבו טוב לפיגור בחצי הגמר וסיפקו את המחצית הטובה ביותר שלהם, אבל במחצית השניה, הם שוב חזרו לסורם ונעלמו לחלוטין מכר הדשא מבחינה התקפית. אלא שאז הגיע הרגע הקסום השני של אנגליה בטורניר, כשקול פאלמר מצא את אולי ווטקינס, שניים שנכנסו 10 דקות קודם, והאחרון עשה סיבוב אדיר ושלח חץ לפינה הרחוקה בין הרגליים של דה פריי, חץ ששלח את האנגלים לגמר יורו שני ברצף וגמר ראשון של טורניר גדול מחוץ לממלכה המאוחדת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
