נבחרת אנגליה היא תופעה. אולי התופעה הכי הזויה בכדורגל העולמי. זו הנבחרת שעושה הכי הרבה רעש בתבל ביחס לתארים שהשיגה בהיסטוריה שלה. זכייה בודדת במונדיאל ב־1966 - כן, לפני 58 שנים - ועדיין מיליוני אנגלים יקומו הבוקר עם תקוות גדולות, שעשויות להיגמר שוב בבכי לכר.
אולי זו התקשורת, במיוחד המקומית ואולי זה גם באשמתנו, חובבי הענף, שגרמנו לאנגליה לחשוב שהיא יותר מפוארת ממה שהיא באמת. מה שכן? ייתכן שהיורו הנוכחי והמשחק הערב מול הולנד יגרמו לאנגליה אחת ולתמיד להוריד קצת את האף. אולי חמשת המשחקים שלה עד כה באליפות אירופה 2024 גורמים לתושבי הממלכה להבין שאולי צריך לשנות פאזה.
אתמול מחוץ לאצטדיון זיגנל אידונה פארק בדורטמונד, שבו ייערך הערב המשחק, פגשתי את ג'ק. גבר בן 21 מניוקאסל, נראה בן 27, שדיבר איתי בזמן שאביו היה צריך לפתור סוגיה בנוגע לכרטיסים שהם קנו למשחק. בחור בריא ג'ק, וגם האמת בוגר מאוד לגילו בצורה שבה הוא מדבר על כדורגל.
"אם נזכה בתואר - זה נס. אין לי מילה אחרת לתאר את זה. אנחנו משחקים רע, אנחנו נראים רע, סאות'גייט לא מתפקד כמו שהוא צריך", הוא אומר בכנות. כששאלתי אם הוא חושב שצריך לעשות שינויים בהרכב, הוא אמר שהוא לא חושב שהבעיה בשחקנים. "השחקנים שמשחקים הם הטובים ביותר, אבל הם לא עומדים בלחץ, והבעיה הגדולה היא שכשמשהו לא עובד גארת' צריך להגיב לדברים יותר מהר, לא לחכות כל הזמן למושיע".
רגע לפני שאביו סיים את השיחה וזעק לעברו "ג'ק, אנחנו צריכים ללכת", שאלתי אם אולי אנגליה חושבת שהיא אימפריה למרות שהיא לא בדיוק כזאת. הוא חייך במבוכה, ענה לי "כן, זה ייתכן", והלך לדרכו.
האסימון החל ליפול
ג'ק איבד את הביטחון, ובצדק. היכולת הרעה של אנגליה (חמישה שערים ונס גדול מול סלובקיה בשמינית הגמר) שמה על המוקד שלושה אנשים מרכזיים, שלושה מתוך ארבעה אנשים שעליהם בנו שוב הרים וגבעות (כשמוציאים מהמשוואה את ג'וד בלינגהאם). סאות'גייט, הקפטן הארי קיין ושחקן העונה בפרמייר ליג - פיל פודן, שעד כה לא ממש הופיע לטורניר אבל ממשיך לקבל את הקרדיט בהרכב.
מאמן אנגליה כבר הוכיח לא פעם בעבר שהוא לא יודע לצאת מהבועה שלו כשצריך ולעיתים מתחכם יתר על המידה, קיין מעולם לא זכה בתואר, ופודן אמנם רשם עונה אדירה אבל הוא משחק בקבוצה הטובה בעולם עם המאמן הטוב בעולם. עם זאת, ולצד האכזבה מהשלושה, יש לא מעט אנגלים שכבר מסכימים כי הם חיו בקונספציות. פתאום האסימון מתחיל ליפול.
"כן, זה כנראה צריך להיות הטורניר האחרון של סאות'גייט, בלי קשר לתוצאה בחצי הגמר ובגמר אם נעפיל, אבל אנגליה לא הגיעה לחצי גמר במשך 20 שנה, בין 1998 ל־2018. אנחנו עם שלושה מתוך ארבעה מאז", אמר כתב "הטלגרף" אליוט ג'קסון, "אם אי־פעם הייתם צריכים דוגמה לאופן שבו סאות'גייט שיקם את הנפש של אנגליה, שיראה שוב את הפנדלים מול שווייץ". פתאום כבר לא מדברים על תארים, אלא על שיקום נפשי.
מיקה ריצ'רדס, פרשן ה־BBC, ניסה גם הוא להנמיך ציפיות לפני הישורת האחרונה וביקש להגן על שני הכוכבים: "אני יודע שהארי ופיל יכולים לשחק הרבה יותר טוב ממה שהם עשו עד כה בגרמניה, אבל הייתי אומר שהסיבה שהם לא היו במיטבם היא עניין טקטי". פתאום האנגלים מרגישים ש"רואים להם" ומשנים תקליט.
יש מומחה לשפת גוף בקהל?
סאות'גייט וקיין הגיעו אתמול למסיבת העיתונאים ושידרו ביטחון. המאמן ניסה להגן על השופט פליקס צוואייר, ששובץ למשחק למרות שהורחק לשישה חודשים ב־2005 בגלל חשד להטיית משחקים, ציין שהוא שיתף 21 שחקנים מתוך סגל של 26, משהו שהוא רואה כנקודות זכות כלפיו. קיין כמובן אמר שהוא מצפה מעצמו לכבוש הרבה יותר, והוסיף כי הוא עושה גם עבודה רבה כדי לפתוח שטחים לשחקני הקישור - משהו שחלוצים שלא מביאים מספיק מספרים אומרים. מומחה שפת גוף היה אומר שלגימות המים של המאמן והפאוזות שלקח הקפטן לפני שענה על כמה שאלות משדרות מערבולת פנימית.
אגב, את הפחד של האנגלים מריחים עד אמסטרדם והסביבה. מחוץ לאצטדיון האדיר, שכבר מזמן הפך למקדש כדורגל, פגשתי אדם בשם קני, בן 42, מאיינדהובן, שהיה עם חבר טוב שלו וארבעה ילדים, שניים לכל אחד מהם. הוא ראה אותי עם תג העיתונאי ופנה אלי. שאלתי כמובן מה התחושות שלהם. "האנגלים לא מפחידים אותנו ואין לנו באמת מה להפסיד, אז ברור שאנחנו מגיעים הרבה יותר רגועים למשחק. אנחנו נחגוג לפני ולא נישבר אם נפסיד. אצלם זה אחרת".
