הנה כמה דברים שיודעים אנשי חדרי הגביעים של נבחרת גרמניה:
- למי מותר לגעת בעותק נאמן למקום לגביע עולמי עם כפפות (להם) ולמי בידיים חשופות (רק השחקנים שזכו בו)?
- כמה רפליקות מקבלת כל נבחרת מנצחת ביורו מגביע אנרי דלייני?
- איך שוחזר גביע העולם הקודם שנגנב בברזיל ולא נמצא?
איש לא נרצח או נוצל כדי למלא את חדר השלל המרהיב ביותר בכדורגל הנבחרות האירופי, מרשים לא פחות מתצוגת יהלומי הכתר בלונדון. כל זה במוזיאון הכדורגל הלאומי של גרמניה בדורטמונד. הגביעים לא נמצאים במשרדי ההתאחדות בפרנקפורט, כי כמו הכדורגל הגרמני כולו - הם רכוש הציבור.
זה מקום טוב לבוא אליו יום אחרי הפסד רבע גמר ביתי ל״נאציונאל-מאנשפט״. כי כאן יש פרספקטיבה. ליד מיצג השער-שלא-היה של ג׳ף הרסט בגמר מונדיאל 1966, לא ינפחו מחלוקת-פנדל של רבע גמר היורו מול ספרד. יספרו גם על מקרים בהם גרמניה נהנתה מהשיפוט. כשיש לך הכי הרבה היסטוריה, יש לך גם הכי הרבה פרספקטיבה.
המוזיאון הוא מודרני ומהמם. כל מה שחייב להיות בו נמצא: גביעי עולם, נעלי כדורגל שבעטו את השערים החשובים ביותר, חולצה של מראדונה בצד חולצה של גידו בוכוואלד ששמר עליו, גם החולצה בה גינטר נצר שעלה לגמר גרמני מהספסל על דעת עצמו. המוזיאון לא חוטא בהאדרת פרנץ בקנבאואר על חשבון בני דורו האהובים לא פחות.
תמצאו בו גם את החשוב (תיעוד הזלזול בכדורגל נשים במשך הדורות, אזכור של כוכבים יהודים מלפני מלחמת העולם) וגם את המרתק. למשל, השטח בתוכו פעל גרד מולר כדי לשחרר את הבעיטה שהכריעה את ההולנדים ב-74.
מדובר בביקור שהוא באמת סוג של חובה לאוהד כדורגל. המשך של אליפות בה אתה לומד לדעת כמה הכדורגל בגרמניה עדיין שייך לציבור, מנוהל על ידי הציבור, והמורשת שלו משומרת באהבה על ידי עם אסיר תודה על הכדורגל שלו.
