בכל משחק יש מנצחים ומפסידים. אתמול (שישי), באצטדיון בהמבורג, הייתה תחושה כאילו כולם הפסידו. במשך 120 דקות היה משחק מהמשמימים שראינו ביורו, ואפילו העיתונאי האנגלי שישב לידי וקפץ בכל מצב, אמר שהוא עושה זאת רק כי הוא מחכה שמשהו יזוז. אחרי 0:0 בתום 120 הדקות, יצאה מנצחת אחת, צרפת, אבל הייתה סוג של אנחת רווחה אחרי הפנדל המכריע של תאו הרננדז – משהו סוף סוף זז.
מי שנבחר לאיש המצטיין במשחק הוא עוסמאן דמבלה, שנכנס כמחליף במקום אנטואן גריזמן. הוא לא באמת עשה שינוי גדול, הוא הבקיע את הפנדל שלו בדו קרב הפנדלים, אבל הבחירה הזו היא בחירה לשם הבחירה. דמבלה לא בלט יותר מדי מעל שאר השחקנים, אבל חייב לתת את הפרס למישהו מהקבוצה המנצחת.
אולי היה אפשר לתת את הפרס דווקא לפפה, כנראה בהופעתו האחרונה בנבחרת פורטוגל בגיל 41. הוא הצליח לעצור ולעמוד שווה בשווה מול כל "הכוכבים" הצרפתים. בסיום הוא לא היה יכול לעצור את הדמעות, וגם חברו הטוב כריסטיאנו רונאלדו הבין שמגיע לבלם חיבוק אוהב.
אגב רונאלדו, הוא לא זז כמעט על המגרש. עקבתי אחריו במשך דקות ארוכות. עם כל האהבה, הסימפטיה והרעב להצליח גם בגיל 39, זה כבר לא זה. הוא לא משתתף בלחץ, הוא הולך המון והוא ממשיך לעשות תנועות ידיים של כעס גם אם החברים שלו סיפקו התקפה נהדרת, אבל שהוא לא היה מעורב בה.
קשה להאמין שזה יקרה אם הוא ימשיך לשחק, אבל אם רונאלדו באמת אוהב את פורטוגל, הוא צריך לפרוש ממנה כדי שהיא תוכל להתקדם בלעדיו. העובדה שלא הבקיע בטורניר הזה הראתה שאמנם בסעודיה הוא ענק, אבל ברמת הנבחרות הגבוהה ביותר, הסלסאו צריכים דם חדש. איך אמר לי מיגל, בחור בן 45 מפורטו ביציאה מהאצטדיון? "הגיע הזמן שנלמד לחיות בלעדיו".
