בשנת 1988, ביורו האחרון ששוחק כולו בגרמניה, הולנד הגיעה לאצטדיון האולימפי במינכן לגמר הגדול נגד ברית המועצות בטורניר האחרון שלה כאימפריה הקומוניסטית. שם, רוד חוליט ומרקו ואן באסטן כבשו ב-0:2 והעניקו להולנד את התואר הבינלאומי היחיד שלה.
הערב (שלישי), נבחרת הולנד שבה למינכן ורונאלד קומאן, שפתח בהרכב האורנג' בעמדת הבלם, אולי היה יכול לוותר עליה הפעם. ההגרלה והתוצאות של הבתים האחרים ביורו סידרו להולנד את המקום השלישי ומפגש עם ראשות בית ה', שהתבררה כרומניה – מדינה שבאותם זמני הזכייה הייתה החברה הקומוניסטית הטובה של ברית המועצות.
אולי זה הזכיר נשכחות למספר אנשים ביציע, על הספסל או בכלל במתחם האוהדים שנמצא ממש על יד האצטדיון, אבל הנבחרת ההולנדית הזאת היא שונה. למרות שהיא חסרה את שני הקשרים המובילים שלה, מדובר בנבחרת שלא מפסיקה לתקוף ויודעת שהנשק העיקרי שלה נמצא בעיקר בחלק ההתקפי.
מעל 20 איומים נבעטו לשער של פלורין ניטה, שלא הפסיק לעצור את ממפיס דפאיי וחבריו. אבל בנבחרת של הולנד יש שחקן אחד שבטורנירים גדולים כמעט ובלתי אפשרי לעצור וזה קודי גאקפו. בדקה ה-20 השתחררות יפה שלו ברחבה בצד שמאל הובילה לבעיטה נוחה לפינה הקרובה של השוער הרומני. 63 דקות אחר כך, כדי להבטיח את הניצחון, שחקנה של ליברפול התגבר על ראדו דראגושין, כדרר על קו האורך ומסר לדוניל מאלן שהבקיע בנגיעה את השני. שחקנה של דורטמונד הפך לראשון שכובש צמד ביורו הנוכחי עם דהירה בודדת מהחצי בדרך ל-0:3 קליל.
מינכן עשתה טוב להולנד, שהייתה יכולה לסיים עם רביעייה, חמישייה או אפילו שישייה על הרומנים החביבים, שעצם הגעתם לשמינית גמר היורו מהמקום הראשון בבית עם אוקראינה, סלובקיה ובלגיה אומרת הרבה. בטורניר שבו משחקים כל שלושה ימים בעצימות גבוהה, רק הנבחרות הטובות ביותר יכולות להגיע רחוק. עד כה, בשמינית הגמר, האמרה הזו מוכיחה את עצמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
