הולנד חוזרת הערב למינכן, העיר (האצטדיון כבר הוחלף) בה נכתבו הפרקים הטרגיים וההירואיים בהיסטוריית הכדורגל שלה. 90 שניות לתוך משחק גמר גביע העולם של 1974 עלו ההולנדים ליתרון מפנדל של יוהאן נייסקנס, אבל מערב גרמניה השוותה מפנדל של ברייטנר וניצחה משער של גדול מבקיעי התקופה, גרד מולר. 14 שנים אחר כך באותו אצטדיון טרגי, ביתרון 0:1 על ברית המועצות במשחק הגמר, הגביה ארני מיורן כדור אל מרקו ואן באסטן. הבעיטה של ואן באסטן מהאוויר היא עדיין הרגע האדיר ביותר בתולדות המפעל הזה.
רינוס מיכלס, אבי הטוטאל פוטבול ההולנדי, היה המנג׳ר של שתי הנבחרות ההולנדיות הללו ובשניה המנג׳ר הנוכחי רונאלד קומאן שיחק.
אני שואל את קומאן איך ניהל מיכלס את הקבוצה? איך יצר מוטיבציה? האם אפשר ללמוד מכך להיום? "הוא לא היה איש של הרבה מילים. הוא האמין ביצירת אווירה טובה בקבוצה, אווירה של בטחון. איש עם אישיות גדולה. למדתי ממנו ולמדתי מיוהאן קרויף. לא הכל ישים לעידן הזה. זה היה כדורגל פיזי יותר אז", הוא מתאר. האמת, גם הוא חוסך במילים.
במצב רוח נוסטלגי משלי ניסיתי לדובב את אוקרט ואשתו אסטריד בפארק קמפינג גרמני יומיים קודם לכן לגבי שנאת גרמניה. הם לא צופים בגרמניה מול דנמרק עם שאר יושבי המקום. התלונה העיקרית שלהם על גרמניה היא אופניים. "אתה רואה את האופניים שלנו? אופניים!", הוא מצביע על שני זוגות אופניים קלאסיות לצד האוהל-קרוון שלהם. אופניים שמונעות על ידי רגליים. לרוב הגרמנים יש אופניים עם מנוע עזר חשמלי אותו מטעינים בשעות שצופים ביורו.
גם ב-1988 האופניים היו נושא מרכזי. "איפה האופניים שלנו?", שאל שלט ענק של אוהדי הולנד ביציעי המבורג בחצי הגמר בין הולנד לגרמניה, זכר לכך שהנאצים החרימו להולנדים רבים את האופניים. ראיתי את המשחק כחייל בסדיר בבסיס בצאלים. הפעם גרמניה עלתה ליתרון בפנדל של מתאוס, והפעם הולנד השוותה בפנדל, של קומאן, והפעם גדול מבקיעי התקופה היה הולנדי, מרקו ואן באסטן שהכריע את המשחק.
קשה לדמיין כיום כמה הולנד היתה אהודה אז בישראל כנמסיס של גרמניה. בכוחות המזוינים של ישראל פרצו חגיגות אל תוך הלילה במדבר. הסדירניקים היו טיפה צעירים מכדי לזכור את 1974 אבל רב הסמל של המילואימניקים האיר את שמי הנגב בפצצות תאורה. למחרת עמד למשפט בפני מג"ד חשוך וחסר תודעה היסטורית, שלא לומר משת"פ גרמני, והודח על בזבוז אלפי דולרים של משלם המסים.
קדוש מעונה.
עיתונאי רומני אינטרסנט מנסה לחמם בשאלה "מה קרויף היה חושב על הנבחרת שלך?". קומאן שונא את השאלה אבל אומר "קרויף אהב כדורגל התקפי אבל ראה גם נבחרות הולנדיות גרועות יותר". עם זאת הוא אומר גם "אנחנו אומת כדורגל גאה ומשחק כמו המשחק מול אוסטריה לא מקובל".
עכשיו באמת מגיע שלב השדים והרוחות של הטורניר. השלב בו נכתבת היסטוריה ואחרת נשלפת מהבויידעם. בצד הקל של ההגרלה, שווייץ ואוסטריה טובות אבל בלי היסטוריה. אנגליה עם היסטוריה מדומיינת, כדורגל רע ושחקנים טובים. הולנד עם היסטוריה אבל מעט הווה.
אז האם ההיסטוריה הזו היא נכס או נטל? "נצטרך מזל כמו הנבחרת של 1988", הוא אומר. אולי מנסה לנטוע אמונה בשחקניו שהם ראויים לחולצה הכתומה.
בצד השני נבחרת רומנית עם הפריבילגיה של נבחרת שכבר מילאה את כל ציפיות אוהדיה ועוד קצת. באצטדיון צפוי רוב רומני כי כוח עבודה רומני בונה כיום את גרמניה. לרומניה מעט היסטוריה והמאמן יורדנסקו דווקא מנסה להשתמש בה. "הייתי בפסדינה (לוס אנג׳לס) באותו יום כשניצחנו את ארגנטינה", הוא אומר על הניצחון של הנבחרת שאימן אביו, "זה זמן לניצחון עבור הדור הזה".
