נבחרת אנגליה היתה רחוקה אמש דקה וחצי מלספוג את אחד ההפסדים הכואבים שלה אי פעם, ומדובר בנבחרת שיודעת מה זה כאב. הסלובקים הובילו משחק שלם עד שהגיע ג'וד בלינגהאם ועשה את ההבדל, עם שער שאולי ישנה את כל הדינמיקה של הטורניר הדי הזוי שאנחנו רואים. מרבית האנגלים היו בגלזנקירכן, שם התקיים המשחק, אבל היו גם לא מעט בערים אחרות שראו את הנס בפאב מזדמן ולא ידעו את נפשם.
ברחובות דיסלדורף נשארו כמה מאות אנשים מהממלכה, והם היו בהלם. במשך משחק שלם הם התלוננו, זעמו כעסו וברגע אחד הכל השתנה. בשריקת הסיום של המשחק תפסתי חבורה של צעירים שלא נראתה לי בקו השפיות, כשמי שלכד את עיני היה קייל, ג'ינג'י אנרגטי שמתגורר במנצ'סטר ואוהד את יונייטד.
הוא קפץ, שיגע את החברים שלו, היה היחיד עם חולצת בית ישנה של אנגליה בצבע לבן וגם לא הפסיק לקחת שאיפות מהסיגריה האלקטרונית שלו והתנשם בכבדות. "הבני ז** האלה לקחו לי שלוש שנים מהחיים עכשיו, אין לי אוויר", הוא שיתף.
שאלתי אם הוא כועס על גארת' סאות'גייט למרות התוצאה, והוא כמובן לא חסך ביקורת מהמאמן. "הוא שלילי, הוא כל הזמן משדר שליליות. אנחנו צריכים לנצח קבוצה כמו סלובקיה ביותר משער אחד. ניצחנו למרות שהוא המאמן, לא בזכותו. אי אפשר לשחק כל הזמן בפחד כזה".
כמובן שבלינגהאם היה במרכז העניינים. "אתה שואל אותי מה עם ג'וד, אבל הוא שיחק בדיוק כמו כל השאר. הוא היה גרוע מאוד, הוא נראה לא טוב, אבל בסוף הוא הגיבור אז מה אפשר להגיד עכשיו? כנראה שהוא באמת בנוי אחרת ממה שהיה לנו עד היום".
לבסוף שברתי לקייל קצת את הלב ושאלתי איך יכול להיות שהוא לא היה במשחק היום, והוא סימן עם הידיים "כסף". כששאלתי אם עכשיו הוא מתכוון להישאר בדיסלדורף עד המשחק הבא של הנבחרת שלו מול שווייץ ביום שבת הקרוב, אס הוא אמר שכן, עם חיוך גדול.
עם כמו שהוא נראה, אני מקווה שהוא ישרוד את הימים שמחכים לו כדי שיוכל גם לספר יום אחד לילדים שלו, על החודש הקסום בגרמניה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו